מחול - "אשה יפה" בשכונת התקווה

יובל גרנות נאלץ לא רק לביים אלא גם להפיק לבדו את סרטו הראשון, "ג`וליה מיה", הזוכה בפסטיבל חיפה. שיחה

"הרצון להיות כמו"

הבמאי ג`וני, גיבור הסרט "ג`וליה מיה", משוטט בטריטוריה קולנועית אמיתית בדרום תל-אביב – שכונת התקווה. בן דמותו במציאות הוא הבמאי ימין מסיקה שיחד עם שותפו ירמי קדושי יצרו בשנות ה-90 ליין מפואר של סרטים דלי תקציב, במסגרת החברה שהקימו, "הפקות המזרח". הסרטים הללו, במלודרמות רגשניות שכיכבו בהם שחקנים כמו אבי ביטר, תמיר גל ועוד הופצו על גבי קלטות וידאו בלבד. ביניהן:   "צעדים נואשים", "שלום לך סיגל", "תני סימן חיים", "בוכה בגשם" ועוד ועוד.

"ראיתי את רוב העבודות שלהם", אומר במאי "ג`וליה מיה", יובל גרנות. "אני אמנם לא מכיר אותם אישית, אבל תמיד הערכתי את הרצון שלהם לעשות בלי סוף. לעשות, לעשות ולעשות. אבל הרעיון לא בא לי בגלל ההערכה שלי לצמד היוצרים האלה. רציתי לעשות סרט על במאי כמו ימין מסיקה, כי הרגשתי שזה יהיה המקום הנכון שממנו יכולה לצוץ המחשבה לעשות כמו `אישה יפה`. הרגשתי שאם אני אקח במאי מהמיינסטרים, זה יוריד מהאמינות. זאת למרות שימין מסיקה לא עושה כאלה דברים. למרות שזה לא מסיקה, מבחינת פורמט המכירה וקהל היעד, הדמות הראשית שלי כן תואמת אותו".

בסרט, שזכה בפרס הסרט הישראלי בפסטיבל חיפה, ג`וני (חיים זנאתי) הוא יוצר סרטים סוחטי דמעות בשכונת התקווה. אשתו לימור (עדי אבן טוב) היא כוכבת סרטיו, אבל מערכת היחסים ביניהם דועכת, למרות שהיא עומדת להביא לעולם את ילדם הראשון. ג`וני קולט בשכונה בחורה יפה שמזכירה לו את ג`וליה רוברטס, כפי שנראתה בסרט "אישה יפה". מתברר לו ששמה מיה (הגר בן אשר) ולאחר היכרות קצרה ביניהם הוא מציע לה לככב בגרסה ישראלית של "אישה יפה". מיה מתלבטת אבל נענית, לאחר שמשהו בהתנהלותו המחוספסת של הגבר הפשוט כובש אותה. היא בחורה אריסטוקרטית, אבל קלפטומנית ובתו של פרופסור משעשע (דורי בן זאב). במקביל להפיכתו של ג`וני לאב, הוא פוצח במסע למימוש ה"אישה יפה" העברי הפרטי שלו. היחסים בינו ובין מיה הולכים ומתלהטים, וברור שתהיה לכך השפעה על כל הנפשות הפועלות.

הגר בן אשר הייתה בעצם הטריגר לכל הסיפור

"הגר ואני הכרנו והתחלנו לצאת. היינו זוג, ופשוט כל הזמן היו פונים אלה ב`אמרו לך שאת דומה לג`וליה רוברטס?`. היא כל פעם הייתה נותנת תשובה אחרת, אבל זה הדהד לי במוח ורציתי לעשות משהו שעוסק בפרובינציאליות הישראלית, ברצון להיות כמו, לחקות. לא בדיוק רצון אמיתי להיות הדבר עצמו, אלא להיות כמו. זה התחבר פשוט. הגר לא הייתה בכלל שחקנית, וכשאמרתי לה שאני הולך לעשות את הסרט היא צחקה. אבל לאט לאט היא התחילה להתרגל לרעיון. היא לא הייתה בטוחה שהיא יכולה לעשות את זה, בעוד שאני ידעתי שהיא מסוגלת. הרגשתי אותה. הייתי בן זוג שלה בחיים, גרנו באותו בית, והערכתי שהיא יכולה לעשות זאת, למרות שאנשים הזהירו אותי ואמרו לי שאני לא יכול להניח על הכתפיים שלה את כל הסרט. אבל לא ראיתי בכלל בעייתיות בעניין הזה, והייתי בטוח שזה יעבוד".

בית בתקווה

איך ליהקת את שאר חברי צוות השחקנים?

"לא עשיתי אודישנים לסרט הזה. את חיים זנאתי הכרתי בסדרה `אדומות`, שעשיתי לטלוויזיה. וכשראיתי אותו מייד חשבתי עליו כעל ג`וני. אחרי יום של עבודה וחזרות לפני צילומים, ממש נדלקתי עליו ואמרתי שאצטרך את האיש הזה לידי. עם עדי אבן טוב, שמשחקת את אשתו, גם היה לי סיפור מצחיק. היא הופיעה באיזו טלנובלה שראיתי, ולא ידעתי אפילו איך קוראים לה, אם כי הייתי בטוח שאני רוצה אותה. ואז אמרתי לחיים שיש מישהי שאני חושב עליה, וגם הוא אמר שיש לו מישהי שמתאימה לתפקיד. וכאשר התברר ששנינו מתכוונים לאותה אחת, היה ברור שזה חייב לקרות".

דורי בן זאב מוסיף תבלין מיוחד לסרט

" זו הייתה הצעה של המפיק בפועל, שמכיר אותו. הוא מאוד מקורב לאחותו. נפגשתי עם דורי, ישבנו ואכלנו פלאפל מתחת לגלי צה"ל ביפו. סיפרתי לו על הסרט ונתתי לו לקרוא את התסריט. אז הוא התקשר אליי לאחר מכן ואמר לי, יאללה, בוא נעשה את זה. וזהו. הוא סייע מאוד בכתיבת הטקסטים שלו, פשוט אמר את חידודי הלשון שלו בחזרות, ושכתבתי את התסריט לפי זה. הייתה לו גם כימייה מעולה עם הגר. היו לו על הסט פה ושם אלתורים, אבל לאחר השכתובים היה לו נוח עם הטקסטים שלו. אני מאוד שמח שהוא השתתף בסרט. פשוט היה לי מזל שהייתי ערני לעצה של מישהו שאמר לי לעשות כך".

שיקפת נהדר בסרט את שכונת התקווה, על בתיה ותושביה

"עבדנו על זה הרבה. הסתובבנו שם הצלם (דנור גלזר) ואני במשך חודשים. הרבה לפני ההפקה היינו הולכים לשכונת התקווה פעם בשבוע, לחפש מקומות. עלינו לדירות, הסתכלנו, למדנו. בסופו של דבר הכרנו את השכונה לא כמו כאלה שעושים סיור לוקיישן איזה שבוע-שבועיים. הגענו לשם במשך ארבעה חודשים. ישבנו שם, אכלנו שם, הסתכלנו על הרחובות. החלטנו על רחוב אחד ואז גילינו עוד אחד ושינינו. זה הפך להיות עבורנו בית. אנשים אירחו אותנו בשכונה. אדם בשם יוסי בחרי, שהיה פעיל מאוד בנושאי תרבות בשכונה, פגש אותנו במקרה פעם אחת ואירח אותנו בשכונה, סידר לנו דירות ופתר לנו בעיות. בדירה של אמא שלו, שהיא דירה מעליו, צילמנו את הבית של אבא של ג`וני. הוא היה מזמין אותנו לארוחות צהריים והמחסן שם שימש אותנו כחדר איפור. זו הייתה חוויה גדולה לעבוד בשכונה".

יש לסרט איזושהי איכות פנורמית. הוא צולם בווידאו היי-דפינישן?

"לא היה לנו כסף להיי-דפינישן. צילמנו בדי.וי, אבל עם עדשות 35 מ"מ, מה שמקנה לסרט מבחינה ויזואלית פריים קולנועי רחב. זה נראה כמו סרט, לא כמו טלוויזיה, שהכול מכווץ. אנחנו הראשונים שעשינו זאת בפורמט הזה. עשינו ניסיונות, הלכנו למעבדות בלואו-אפ, ראינו שזה עובד ויצאנו לדרך".

בהצהרת הכוונות שלך אמרת שיש לך משהו נגד האמריקניזציה אצלנו. למה בדיוק הכוונה?

"לאנגלית שמחלחלת לשפה העברית. אתה רואה את זה בתוכניות הטלוויזיה. אפילו זכייניות הטלוויזיה, הכבלים והלווין, נקראים yes ו-hot. וזה זיכיון שהם קיבלו מהממשלה. במדינה אחרת זה לא היה קורה. כאילו העברית לא מוכרת טוב והאנגלית מוכרת יותר טוב. תשמע גם איך ילדים מדברים, בכל משפט יש להם כמה מילים באנגלית. זה משהו שמפריע לי".

"זו התמודדות מול העולם, להשיג כסף"

היו לך קשיים לא מועטים בהרמת ההפקה

"זה סרט ראשון, שנאלצתי גם לביים וגם להפיק בעצמי. משלב מסוים, מאוד מוקדם, אחרי תקופה מסוימת שבה הבנתי שאני לא מקבל מימון, מה שקורה אגב לרוב רובם של התסריטים שנכתבים בעולם, החלטתי לא לתת לזה לקרות. אנשים אמרו לי שאני מטורף, אבל הרגשתי שאהיה יותר מטורף אם לא אעשה את הסרט הזה. במאי שעושה סרט ויש לו חברת הפקה, אז קיים גוף שמדרבן אותו לעבוד. אם זה אנשים, או לחץ של פסטיבלים. הבנתי בשלב מסוים שאם לא קורה כלום, זה פשוט בגלל שאני לא עושה כלום. העיקר הוא לעשות וזו הייתה מלחמה בשבילי. התמודדות מול העולם, להשיג כסף, וזה לא היה דבר פשוט. הייתי צריך לשכנע את עצמי שאני עושה את הסרט בעצמי, והצלחתי. בדרך מוזרה".

מה בסופו של דבר היה תקציב הפקת הסרט, ומאין הושג המימון?

"עד הזכייה בפסטיבל חיפה, שאז קיבלתי בדיעבד את תמיכת קרן הקולנוע וסיוע בהפצה, הסרט עלה 130-140 אלף דולר, אבל כל הסרט כולו, כולל ההפצה, עובר את ה-300 אלף דולר. עד חיפה זה כסף שהבאתי מעצמי, מאמא שלי ומשני משקיעים עצמאיים, אנשים שאני מכיר. היו לי חובות גדולים, שבינתיים כיסיתי את כולם. האמת היא שלא התחלתי עם הסכום הזה, אלא עם 80 אלף דולר, אבל לקראת סוף הצילומים הבנתי שזה הולך לעלות יותר. כך שזה די תפח, אבל לא ברמה כזאת שאיבדתי שליטה. הייתי חייב להתחייב לכל שלב עשייה בנפרד ולא לחשוב על העלות הסופית. אילו הייתי חושב על הסוף, לא הייתי יכול פסיכולוגית לעשות את זה. כלומר, נעשה את הצילומים, נשלם את החוב הזה, נעבור את העריכה, נשלם גם את עלותה וכן הלאה. בגלל זה התהליך ארך הרבה זמן".

אחרי הזכייה בחיפה, יכולת להבין איך הסרט לא קיבל את המימון?

"אני מבין איך הדברים מתנהלים. המנהלים עצמם לא קוראים את התסריטים, יש לקטורים, ואלה לא אהבו את התסריט. ובין תסריט לבין סרט יש מרחק, ופתאום הסרט עובד, מאיזושהי סיבה. זה יכול לקרות ואני מבין את זה. קרן הקולנוע מאוד עוזרת לי עכשיו, בשלב ההפצה, לא רק בכסף אלא גם בהרבה עצות ובתמיכה נפשית, ומפרגנים לי מאוד".

3 סרטים עד גיל 50

גרנות, 40, בוגר `קמרה אובסקורה`, כתב וביים סדרות רבות לטלוויזיה. ברשימתו: "החבר`ה הטובים", "אדומות", "דקות של תהילה", "חיי כלב" ו"זבנג". כן ביים דרמת טלוויזיה, "תושב"ע בקריית שמונה”, ואת הסדרה הדוקומנטרית "קופטש ממלא מקום". "כאשר חיפשו תסריטאי ל`החבר`ה הטובים` באתי לפגישה עם ליאורה קמינצקי, יוצרת הסדרה והבמאית שלה", הוא משחזר את ראשית הדרך. "הסדרה עוד לא צולמה, זה היה ממש ההתחלה. קיבלתי צ`אנס לכתוב וצמחה שם חברות. כתבתי חמישה-שישה פרקים בעונה הראשונה. בעונה השנייה כבר כתבתי וביימתי, וככה זה פשוט התגלגל. אמנם רוב הסדרות שכתבתי מיועדות כביכול לילדים, אבל אין לי זיקה מיוחדת דווקא לקהל יעד צעיר. למעשה, לא ממש הרגשנו שאנחנו כותבים לילדים, חשבנו שאנחנו כותבים לעצמנו, על אנשים בגילנו".

למה לקח לך כל כך הרבה זמן לביים סרט קולנוע ראשון?

"התחלתי לעבוד על הסרט בגיל 32, ולא ידעתי שייקח לי כל כך הרבה זמן. ובמקביל לעבודה על הסרט עשיתי את הסדרות האלה לטלוויזיה. היום אני יודע למה זה לקח כל כך הרבה זמן, כי הוא פשוט היה צריך להתבשל, אבל זה לא מפחיד אותי. אז יכול להיות שעד גיל 50 אני אעשה עוד שלושה סרטים".

מה הפרויקט הבא?

"אני עובד על תסריט שיש בו אירוניה היסטורית. זה חלק מסיפור המשפחה שלי. אבי שמואל כץ היה ממפקדי האצ"ל, ואני בפנטזיה מנסה לפגוש אותו. לא חייתי בשנות ה-40, אז אני מנסה לפגוש אותו בדמות של מישהו אחר, ולנהל אותו מערכת יחסים קצת כמו של אב ובן, אבל הוא כאילו יהיה מפקד שלי. אני גם מורד בו, משהו שלא עשיתי בחיי. הכול יהיה על רקע אירועים שהוא קשור אליהם. הוא היה ממקימי התנועה לארץ ישראל השלמה ובשנות ה-40 ארגן את אלטלנה. כך שהכול על רקע אירועים אמיתיים עם סיפור לא כל כך אמיתי, והרבה אירוניה על ההיסטוריה ועל הדרך שבה היא מוצגת".