מחול - רונה קינן בהופעה- חוויה מכוננת

האלבום והמופע "שירים ליואל" הם מעשה יצירה נועז המטפלים באומץ באזור הדמדומים של החיים

במורד הגרון מתגלגלת מועקה

לא אלבום פשוט "שירים ליואל", אלבומה השלישי של הזמרת והיוצרת רונה קינן. אלבום לגמרי לא קל לעיכול. ראשית, מהבחינה הצורנית: אלבום קונספט, שכולו חטיבה אחת, לא בנוי על שלאגרים ובטח לא על להיטי רדיו. שנית מהבחינה התמאטית, התכנית: דיאלוג בין היוצרת לבין דמות אב, שאיבד מגע עם המציאות, עם הצלילות ועם החיים. "למה הלכת ליער האפור", היא שואלת-שרה בפרולוג של האלבום, בהשאלה למחוזות מעורפלים, לא ברורים, חסרי היגיון ופשר. "איך תחזור אם לא תזכור לאן לחזור/ איך תחזור לכאן", היא שבה ושואלת באפילוג, חותמת את מעגל החיים.

מבלי להיכנס לפרשנות ולסיפור הפרטי-האישי של רונה קינן - "שירים ליואל" הוא מעשה יצירה נועז, שמטפל באומץ באזור הדמדומים של החיים, בקשר ההולך ונמוג בין האדם החי, המזדקן והקמל, לבין שארי בשרו, שמאבדים אותו, את מגעו ואת תבונתו. כאמור, אלבום לא קל, משמש פה ללא-מעטים ועשוי מחומרים קשים, שלמרבה הצער משותפים להרבה ילדים, בעצם אנשים בוגרים, שהוריהם מאריכים ימים, אבל לא בבריאות ובצלילות הראויות.

"אבא שלי טיפס על סולם/ ושכח איך לרדת/ מאז/ הוא לא בא לבקר כבר יותר", קינן שרה-מדקלמת-מספרת, באחד מרגעי השיא החשופים והישירים של התקליט, שהועלה כמות-שהוא - 15 קטעים, 13 "שירים" ועוד שני קטעים, באורך של 50 דקות - על במת פסטיבל ישראל ירושלים, בערב הפתיחה שלו. לכשעצמו מעשה אמיץ לפתוח מעמד חגיגי עם יצירה חושפנית וכואבת, שלא עושה חיים קלים לא למבצעת ולחבר נגניה-מלוויה. לא לקהל, שגם אם בא רק להציץ, יצא נפגע, כשבמורד הגרון מתגלגלת לו מועקה.

עם כל יכולתה המופלאה של רונה קינן כזמרת צלולה, רהוטה ומדויקת, מוטעמת ומפוסקת, שאי אפשר לפספס אצלה תג, הברה ואות, חייבים לבוא מוכנים ל"שירים ליואל". אלה לא שירים לבליינד דייט, למפגש ראשון בין קהל לזמרת, מוכרת, אהובה ואיכותית ככל שתהיה. לא יודע אם תהיה למתכונת הזו המשכיות, כקונספט או כקטעים נבחרים, אבל חשוב להכיר אותם, לשמוע אותם, קודם הפגישה הבימתית עימם.

כי כמו האלבום, גם המופע אינו רגיל. זה יותר קונצרט, מדוקדק ומוקפד, ממוקד וכמעט נטול רגשות. הוא נע בקצב שלו, קשוב להמיית לבו שלו, כמעט ברצף, ללא הפוגה, ללא שהות לאינטראקציה או לתגובה, ללא מקום למחיאות כפיים. חשוב לו, למופע, לספר את התקליט, להתקדם, לא להיקטע, לספר בדימויים ובהשאלות את סיפורם של האנשים הנבונים שניתקו קשר ואיבדו צלם, אבל גופם עדיין חי, בחיוניות מקוממת ומכעיסה, שהיצירה היא האנדרטה שלה.

רונה שרה את השירים כמעט ללא מעורבות רגשית, ללא רגשנות סנסציונית, שאליה יכולה היתה לגלוש, אם כי ניכרת בה ובהם נימה של פיוס והשלמה. לזכותה ייאמר שהיא מנסה להיות ידידותית ככל האפשר. לא מקשה על מאזיניה. גם בכתיבה הפשוטה, גם בלחנים הלא מסובכים, גם בעיבודים (יוני סילבר) ובהפקה המוזיקלית (אסף תלמודי), היא מנסה להיות על זמנית, לא אופנתית. לנהל פומבית את התראפיה הפרטית בשפה מוזיקלית בסיסית, קלאסית, עם מבנים מוזיקליים מוכרים ושגורים, ללא ניסיון לחדשנות ולהמצאה.

כדיאלוג חד-כיווני, שהולך לאחור בזמן, לא מעט מן הקטעים מלווים במקצבי ריקוד ישנים, אירופאים סלוניים, של שנות ה-40 וה-50. רפיטטיביים, מעגליים, מחזוריים. כמו החיים שאותם הם מאיירים. ההתחלה יותר פרגמנטלית, פחות ברורה. "הסנונית שבישרה את בוא האביב", "הבית האפור", "היא תמיד היתה ראשונה" ו"שיר הנוצות", עדיין לא נותנים את התמונה המדויקת והמלאה. אולם מאמצע היצירה, מ"ימים זהובים" דומני, הקונספט מתהדק. השירים צוברים עוצמה ונפח. המועקה נעשית כבדה, מוחשית ומשותפת. במפתיע, דווקא אז נמצאים שני שירים שיש להם סיכוי ופוטנציאל להפוך ל"להיטי רדיו" - "אם תלך לשם" ו"זה לא הכל", אולי מפני שהם פחות אישיים-פרטיים ויותר כלליים ומשותפים.

גם המוזיקה "משתכללת". נעשית יותר קומוניקטיבית-פופית, ואפילו רוק`נרולית (ב"כשהקוצים היו קוצים", על הזמנים שמלחמות היו צודקות, היו צבועות בשחור-לבן של רעים וטובים, והציעו פרידות יפות ומכובדות מהחיים, מלאות הדר והוד, כב"חיילים אלמונים", המנון הלח"י, שקינן מצטטת בית שלם ממנו, כביטוי ישיר וכהצדעה לאביה, עמוס קינן). חבורה מוכשרת של שמונה נגנים, בראשות עדי רנרט בקלידים, ערן ויץ בגיטרות, יובל שפריר בתופים ואור ברקת בבאס, משמשים לרונה קינן משענת נהדרת לסמוך עליה, ומסדר הצדעה מרשים ליצירה ולשירים.

קשה להעריך כרגע איזה מקום תתפוש היצירה "שירים ליואל" בקריירה של קינן, ואיך, כאמור לעיל, היא תשתלב, אם בכלל, ברפרטואר השוטף שלה. אין ספק שכבר עתה היא חוויה מכוננת עבורה. היא מרחיבה את הפרופיל היצירתי והאמנותי שלה, מעשירה את המשקל הסגולי ואת הערך המוסף שלה, ופותחת אופקים חדשים עבורה. גם אם אין חולק על כשרונה, זה משמעותי מאוד עבור קינן, כיון שדומה כי היא עושה פחות ומעט מדי מהתקוות והציפיות שנתלו בה. אפשר להניח שאחרי "שירים ליואל" היא תהיה הרבה יותר "חשובה", וההשוואות אותה לחווה אלברשטיין וליהודית רביץ, השראות גדולות, הוגנות וראויות, יתמצקו ויתעבו.

בדבר אחד בטוח: השילוב שלה בערב הפתיחה של פסטיבל ישראל 2009 הוא מחמאה עצומה עבורה אישית, ומחמאה לא פחותה לפופ הישראלי שהיא מייצגת, שזכה לכבוד הרם שבפתיחת הפסטיבל. על הפסטיבל חלה חובת ההוכחה שלא מדובר בהבלחה חד-פעמית אלא בהזמנה קבועה להתמודדות משותפת עם ציפיות ואתגרים תרבותיים מסוג אחר.

רונה קינן. שירים ליואל בהופעה. פסטיבל ישראל. תיאטרון ירושלים. 24 במאי 2009.