סמל השיק הצרפתי

“אדית פיאף וקוקו שאנל הן שני האייקונים הנשיים הצרפתיים הגדולים ביותר במאה האחרונה, שהשפעתם אדירה גם בזירה הבינלאומית”. כך טוענת אן פונטיין, במאית הסרט "קוקו לפני שאנל", שהגיעה לארץ לרגל הקרנתו כאן.
 
הרעיון לעשות סרט על שנות חייה המוקדמות של שאנל, מספרת הבמאית, עבר תקופת התבשלות לא קצרה. "כשהייתי בת 30, יצא לי לפגוש את העוזרת האחרונה של שאנל, והתברר לי שהיא כתבה ספר מרתק עליה, על חייה, ובעיקר על נעוריה, דברים שהיו חדשים לי לגמרי ולרבים מהם לא הייתי מודעת. לפני שנתיים דיברתי עם אחד המפיקים שאני עובדת איתם בנוגע לפרויקט הכנת סרט אודות שאנל. היה לי ברור שלא אוכל לטפל בכל הביוגרפיה שלה. היא הרי חיה 87 שנים, ואם הייתי צריכה לגולל את כל עלילות חייה, זה היה לוקח לי הרבה יותר מאשר סרט בן שעתיים, אולי ארבע".
 
"קוקו לפני שאנל" נפתח עם הגיבורה כילדה קטנה בשם גבריאל, הנשלחת עם אחותה לפנימייה קתולית במרכז צרפת של סוף המאה ה-19. מאוחר יותר היא ואחותה הופכות לזמרות חובבניות המופיעות  במועדונים זולים בפני חיילים שיכורים. אחותה של גבריאל מתחברת לגבר המבטיח לה נישואין, וקוקו (אודרי טוטו) נותרת לבדה ומתחילה לעבוד כתופרת מתחילה בחנות חייטים כפרית. היא הופכת לאחת מבנות הלווייה של אטיין בלסאן (בנואה פולברד), אריסטוקרט בעל חוות סוסים ומתוודעת באמצעותו לחברת השפע הצרפתית הדקדנטית. קוקו מתחילה לגזור בגדי טום-בוי גבריים וללבוש אותם. היא מנהלת רומן עם בוי קאפל (אלסנדרו ניבולה), גבר בריטי נאה שהיה אהבתה הגדולה, ואף שהוא משיב לה אהבה היא מסרבת להינשא לו. בראשית דרכה הקרייריסטית היא מעצבת כובעים יוצאי דופן ומשם ממריאה לתהילה. עד כאן הסרט. שאנל מתה בשנת 1971 והותירה מאחוריה, כידוע, אימפריה אדירה, שהשפעתו ניכרת עד היום באירופה, בארה"ב ובשאר חלקי העולם: בית אופנה מפואר הכולל פריטי ביגוד מכל הסוגים, ליין יקר של תכשיטים ואף את מותג הבושם הידוע "שאנל 5".
 
מה בעצם משך אותה בדמות של שאנל בשנות חייה המוקדמות?
 
"הניגודים שבה והמודל שהיא הפכה להיות. מצד אחד נערה ענייה שלא הוענק לה חינוך מסודר, אבל יחד עם זאת צעירה שניחנה באינטואיציה ובחוכמת חיים נרכשת. אישה ששחררה את הנשים מן המחוך הלוחץ והחונק, ובכך תרמה לעיצוב שונה של האופי הנשי העצמאי והמודרני בכלל, ועד לכך שהיא הפכה לכינוי נרדף ולסמל של השיק הצרפתי ולמותג עולמי. רציתי לבחון איך כל זה התחיל. התברר שהנערה הכפרית וחסרת הכול במקור, הייתה בעלת נחישות להצליח בזכות עצמה והיא עשתה זאת. ריתקה אותי בה העובדה שהיא גדלה בעולם בו הגברים קבעו את הטון לחלוטין, כולל את הדרך בה ייראו הנשים".
 
מדוע החלטת לבחור דווקא באודרי טוטו לגלם אותה?
 
"האמת היא שלא כל כך הכרתי אותה בצורה קרובה ואינטימית ובכלל לא הייתי בטוחה שהיא מתאימה לגילום דמותה של שאנל. למען האמת לא ראיתי כל כך קשר בינה ובין הדמות של שאנל. אבל כאשר פגשתי אותה לראשונה, המסתורין שבה כבש אותי והאופן שבו היא דיברה שכנעו אותי שהיא המתאימה ביותר לתפקיד. גם שפת הגוף שלה וגם מידותיה הפיזיות התאימו לדמות. קיים דמיון פיזי מסוים בינה ובין שאנל, וגם באישיות, הרי שתיהן הגיעו מהפרובינציה ופיתחו קריירות חובקות עולם. ככל ששקלתי את נושא הליהוק, הרגשתי שאודרי היא השחקנית המושלמת ביותר שיכולתי לבחור לגילום הדמות".

שחרור הגוף מוביל לשחרור הרוח
 
מה בחייה המוקדמים של שאנל הפך אותה לדעתך למי שהיא: מעצבת מהפכנית, מותג ומודל פמיניסטי?
 
"מסלול החיים שהיא עברה חשף אותה לדפוסי החיים הבורגניים ולתרבות האריסטוקרטית שהיא למדה לשנוא ולתעב. כך, מתוך סגנון של מרידה והתרסה, ורצון לגרום לשוק ולזעזוע, מתוך בגדי הטום-בוי הגבריים שהיא לבשה בפרובוקטיביות צמח בעצם סגנון העיצוב האופנתי שלה. היא הייתה אאוטסיידרית, הרגישה צורך להיות שונה ורצתה להיות מישהי נחשבת, אבל לא ידעה מה ואיך לעשות זאת. בסופו של דבר האינטואיציה שלה היא שהובילה אותה להיות אחת הנשים המשפיעות על החיים המודרניים. לא שהיא תכננה זאת באיזשהו אופן, אבל הדברים שהיא יצרה באינטואיציה הפכו לטרנד אופנתי. התובנה שלה ששחרור הגוף מוביל לשחרור הרוח, הביא לשילוב של פשטות ותחכום בעבודותיה, משהו שהיה מהפכני ומודרני לחלוטין בתקופתה. יחד עם זאת, היא לא הגדירה את עצמה אינטלקטואלית, ולכל אורך שנות עבודתה הארוכות היא נמנעה מלפרש את עצמה או את עבודותיה במושגים אקדמיים".
 
חיי האהבה שלה היו טעונים ומורכבים
 
"הייתה לה אהבה אחת גדולה, אבל היא החליטה שלא להינשא לו, מאחר שהרגישה שאולי היא תהיה מוגנת, אבל לא תוכל להגיע למימוש עצמי ולא תוכל להיות היא עצמה, עצמאית ומשוחררת. גם לאחר מותו היו לה לא מעט מאהבים, אבל היא לא רצתה להינשא לאיש מהם. בלי להתכוון לכך היא הייתה גם סוג של פמיניסטית מוקדמת, שמנווטת את חייה הרומנטיים בהתאם לשאיפותיה הקרייריסטיות בחיים".
 
פונטיין, 49, היא ילידת לוקסמבורג ובצעירותה גדלה בפורטוגל. בראשית דרכה האמנותית הייתה רקדנית ואז עברה למשחק וברקורד שלה כבמאית תשעה סרטים באורך מלא. "כשהגעתי עם משפחתי לפריז מפורטוגל, לא הכרנו שם אף אחד, היינו כמו זרים והיינו צריכים להתחיל לבנות את החיים שלנו מהתחלה", היא משחזרת. "כשגדלתי הצטרפתי ללהקה מצוינת של ריקוד מודרני. יום אחד הגיע אלינו מלהק שחיפש שחקנית לתפקיד של אזמרלדה הצוענייה בהפקה מוזיקלית של `הגיבן מנוטר דאם`. אמנם לא היה לי ניסיון במשחק או בשירה, אבל אמרתי שאני מוכנה לעשות את התפקיד. שרתי, שיחקתי ורקדתי, וכך התחילה בעצם קריירת המשחק שלי. אבל ככל שהיא התפתחה, הרגשתי לא נוח עם המקצוע הזה, בעיקר בגלל העובדה שכל הזמן עליך לבצע בעיקר את מה שהבמאים דורשים ממך. רציתי להתקדם. ומכיוון שאף אחד לא מאפשר לך להתחיל לביים ללא ניסיון, התחלתי לכתוב תסריטים ולנסות למכור אותם לבמאים אחרים. אבל גם בזה לא כל כך הצלחתי, מאחר שהתסריטים שלי היו יותר מדי אישיים ובמאים לא התחברו אליהם. למזלי, למרות שלא היה לי כל ניסיון גם בבימוי - לא למדתי יום אחד כיצד עושים זאת ואף חסרו לי נתונים בסיסיים על תנועת המצלמה ושאר אספקטים טכניים הקשורים בתחום - קיבלתי את הצ`אנס הראשון שלי וניתן לי לביים סרט. כך בעצם התמזל מזלי ונעשיתי במאית".
 
בארץ מוכרים מבין הסרטים שיצרה בעיקר "ניקוי יבש" (1997) ו"נטלי" (2003). כשהיא מתבקשת להגדיר את הקו המשותף, אם יש כזה, לכל סרטיה, היא אומרת: "אני אוהבת לעסוק בסיפורים רומנטיים מסובכים, סקסיים ויצריים, בכלל זה רומנים שיש בהם שלוש צלעות, כמו ב`ניקוי יבש` וגם ב`קוקו לפני שאנל`. אני אוהבת לבנות בסרטיי דמויות מעט מעורפלות ואניגמטיות שלא תמיד ניתן לפענח את מעשיהן במלואם וגם לא את כל המוטיבציות שמניעות אותן".