קונצרטי גגות

אמש בשעה 19:30 התייצבנו, כל מי שעל כרטיסיהם הוטבע ריבוע אדום, אחרי מדריכה שנשאה דגלון אדום, ברחוב שלפתחה של כנסיית "הגואל" וצעדנו בעקבותיה למרכז השוודי ללימודי נצרות שליד שער יפו. על גג המרכז התמקמה קבוצת נשפנים שחיכתה לאות לתחילת הנגינה. בינתיים עלו מן הרחוב קולות כלי הרכב העירוניים, המברשת הממונעת  שהרעישה ברחבה שלפני הבניין, תיירים שהתכנסו על גג סמוך וגלי צחוק מתגלגל פרצו מפיהם, קולו של מואזין א` ומייד אחריו קולו של מואזין ב`  מוגברים היטב ממסגדים סמוכים. לפתע, ברגע חסד קטן, הגיעו אלינו צליל שיר לכת של הנדל, מגגה של אכסניית הטירה (ציטדלה) הסמוכה.
 
עוד אלו מנגנים והנגנים שלידנו צרפו קולם בנגינת שיר לכת של הנרי פרסל. את ארבע העמדות האחרות שאוישו בנשפנים קשה היה לשמוע. או אז עלו מן הגג הסמוך צליליה הראשונים של יצירתו החדשה של סידני קורבט האמריקני, "פזמונים לירושלים" יצירה שהוזמנה על ידי הפסטיבל  לביצוע מששת הגגות בעיר העתיקה. מעין דו שיח שאמור לתת מקום לצלילים להישמע ולהימוג על רקע נגינה של קבוצת נגנים על גג אחר. למודי ניסיון, כתבו מנהלי הפסטיבל בתכנייה "אנו מבקשים מן הקהל לגלות הבנה במקרה והמוזיקה מן הגגות האחרים לא תישמע בגלל רוח או בגלל רעש". זה בדיוק מה שקרה.
 
צעידה קלה הובילה אותנו בחזרה לחצר הפנימית של כנסיית "הגואל" שם התכנסו כל ארבעים הנושפים בכלי נשיפה ממתכת לחלק השני של הקונצרט יצירות של באך הנדל ושירי "גוספל" בניצוחו של ריינר אאורבך. כאן התנהלו העניינים ללא בעיות. הנושפים הדהדו ומן הקומה השנייה והשלישית כבר התקבלה תחושת החג של מוזיקת הנשיפה.
 
את הערב חתמה יצירה לשתי אמנויות.  על מסכים שנתלו מבעוד יום במרכז חצר הכנסייה הוקרנו  ברצף תצלומים. הצילומים של כריסטיאן יונגווירת` האוסטרי. בזמן שהתצלומים הוקרנו ברצף התגודדו ארבעה נגנים, אריך אוסקר היטר, הצ`לן, ריינר אאורבך החצוצרן, אנדרה קאזאלה הקרנן וסטפן הקל נגן אקורדיון שגם חיבר וערך קטע מוקלט מתוך סימטאות ירושלים. שם היצירה "פורשים כנפיים" ויש בה בעיקר אופטימיות במנה גדושה.

עדשת מצלמתו של יונגווירת` קלטה את תושבי ירושלים העתיקה ואורחיה, תינוקות  של בית רבן, ילדי בתי-ספר, נהגי מוניות, מנקי רחובות, שחקני שש-בש, עולות רגל בשמלות גלויות כתף הכורעות ברך ומנשקות את האדמה עליה דרך פעם המושיע, ילדות ונשים ומוסלמיות צעירות שפניהן בלבד גלויות, חיילים וחיילות ההולכים בעיר העתיקה וכמעט כולם ללא יוצר מן הכלל מחייכים. חיוך גדול חיוך מהורהר, חיוך נרמז. גם מי שלא חייך הקרין אווירה של אופטימיות שירושלים האמיתית זו של בני האדם שממלאים את רחובותיה ואת כיתות הלימוד, המסעדות, השווקים והחנויות; אווירה אופטימית לאין ערוך מזו שמצויה בגרונותיהם החרוכים של פוליטיקאים מכל הגוונים ומכל הלאומים. אופטימיות וחיוניות שיש להן חיים משלהן שיימשכו "אף על פי כן ולמרות הכל".
 
לרצף התצלומים הגיבו ארבעת הנגנים מי באלתור של ממש שנוגן שהומצא בו ברגע ונוגן מפינות שונות של חצר הכנסייה ומי באלתור על נושא מוכר – כורל של באך תמיד מתאים לכל מקום בעולם ועל ירושלים לא כל שכן – וכך נסחפנו, כל הנוכחים לאופטימיות ולתקווה לירושלים לאנשיה ולאורחיה. אופטימיות שיש לה על מה לסמוך כי כבר הכריז הצ`לן אריך אוסקר היטר מייסדו ומנהלו של הפסטיבל, על הפסטיבל הבא.

מלאנז` מזרחי
 
הפסטיבל נפתח לפני שלושה שבועות בדיוק (וכלל 21 קונצרטים) בקונצרט באכסנייה האוסטרית (מקום משכנם של כל האורחים מחו"ל והבית שבו מתקיימות כל החזרות) שבו שמענו ביצוע מאוזן יחסית של הרביעייה אופ` 25 של ברהמס כשהצ`לן היטר והפסנתרן ארנון ארז, מיטיבים לנגן והכנר לאוורד סקו-לארסן והוויולן פירמיאן לרמר, הורידו מן הרמה המתבקשת. סך הכל - היה בסדר.
 
באותו קונצרט פתיחה הפליא לנגן תייסיר אליאס שלוש יצירות שחיבר  לעוּד, לצ`לו לוויולה ולכינור. אליאס בקטעים הסולניים היה מרגש ואילו שותפיו נשמעו כמי שחזרות נוספות לא היו מזיקות להם. אבל מעבר לביצוע של היצירות החדשות סימנו היצירות של אליאס קו שהודגש השנה והוא יצירות שנכתבו בהשראת המזרח וצליליו, המשלבות כלי נגינה מערביים. יצירות שכותרתן המקבצת היא "מלאנז` מזרחי" (מלאנז`, על שמו של הקפה בחלב בנוסח הווינאי, דומה ל"הפוך" שלנו, מוגש עם כוס מים קרים). על קפה כזה, שהיה ונותר חלק מן התרבות הווינאית, גדלו בתחילת המאה שעברה בין היתר המלחין מאהלר, הפסיכולוג פרויד, הציירים קלימט ושילֶה והעיתונאי הרצל.  רוצה לומר שעל היצירות ברוח המזרח שנוגנו במשך הפסטיבל וחוברו על-ידי אורחים לרגע נסוכה מן נאיביות שאפיינה את האוריינטליות המוקדמת. יצירות אלו זיכו אותנו ברגעים של התבוננות בצבעים שמספק המזרח התיכון מבעד למשקפיים שאינן מעמיקות לחדור. רגע חשוב אחד בתוך שפע האוריינטלי היה חשיפתו של אנסמבל "וותר" הישראלי-פלסטיני, הצעיר לקהל נוסף בקונצרט בימק"א.
 
צריך לומר כאן שעדיין יש לנו, מחזיקי הדרכון הישראלי, בעיה להגיע לכל האתרים שבהם מתקיים הקונצרט בהם הר הקפיצה ביריחו וראס קרקר בצל מבצר עותמאני ויעדים אחרים בתחומי הרשות. עוד יש להזכיר כאן שני קונצרטים שמיקומם הפיזי שונה פעם באתר פלסטיני ופעם באתר ישראלי בעין כרם, כי בעלי האתרים לא אהבו את הגוון הפוליטי העשוי להשתמע מנכונותם לאחר פסטיבל שיודע לשתף פעולה עם הצד האחר. הקונצרטים התקיימו באתרים סמוכים, בעין כרם למשל, החליף את האולם המסודר אולם צנוע יותר בגן-ילדים ערבי יהודי וגם בכך יש מעין מסר אופטימי. כאן יש להזכיר את תיאטרון הבובות האוסטרי שהיה חלק מן הפסטיבל ולא יצא לי לראותו וכן את רביעיית "מודליאני" מצרפת שהייתה כאן וגם אותה לא שמעתי.
 
 "פשלה" נוספת הייתה של אנשי "קול ישראל". שידור קונצרט שהתקיים במרכז למוזיקה ירושלים, ב"קול המוזיקה" בוטל ברגע האחרון. בקונצרט נוגנה בין היתר יצירתו של המלחין הישראלי אוסוולדו גוליחוב "חלומותיו ותפילותיו של יצחק העיוור" עם רביעית "ארטיס" והקלרניתן מישל לטייק. ביטול דומה היה גם בשנה שעברה ולא נותר לי לקוות שהביטולים המכעיסים לתכנון של חודשים מראש נבע בעיקר מפוליטיקה פנימית של ן המחלקות השונות ברדיו ואינו מדיף ריח פוליטי אחר. 
 
הרגעים שאני לוקח אתי כמזכרת וכשיאים שאליהם הייתי רוצה לשוב הם נגינתה של רביעיית "ארטיס" מאוסטריה. בקונצרט בקריפטה של הכנסייה הצלבנית באבו גוש הם הפליאו בייחוד לנגן את הרביעייה השנייה של מנדלסון  אופ`  13. בנגינתם באו לידי ביטוי מסורת וינאית של גוון צליל נינוח ומשכר כאחד טעון בהרבה דרמה,  נגינה המבליטה יסודות בטהובניים מהם הושפע מנדלסון הצעיר כשחיבר את היצירה.
 
עוד זכתה לביצוע מרשים באותו קונצרט חמישיית הקלרנית של מוצרט עם אותה רביעייה ועם הקלרניתן מישל לטייק, עם דגש ניכר על האיכויות הפיוטיות של היצירה. חלקו הראשון של הקונצרט שהתקיים בכנסיה שמעל לקריפטה וכלל יצירות של קפ"ע באך, בואמורטייה וטלמן לוויולה, צ`לו, חליל וצ`מבלו סבל מהדהוד יתר שרק הזיק למוזיקה האינטימית.
 
את רביעיית ארטיס ארצה לשמוע שוב כאן וכמוהן גם את רביעיית "קאזאלס" הצעירה יחסית מספרד. הארבעה שאותם מובילה הכנרת ורה מרטינז ניגנו יחד עם הצ`לן אריך אוסקר היטר את החמישייה בדו מג`ור של שוברט, אחת הפנינים המוזיקליות בכתרה של המוזיקה הקאמרית מאז ומעולם. חמישה ניגנו את היצירה בחצרה של כנסיית הגואל בירושלים והצליחו להרטיט כל לב (והיו רבים כאלה) בחצר הירושלמית הקרירה. גם אותם ארצה לשוב ולפגוש בישראל בעתיד.