"המנגנון הכי מרכזי של הכוח  במחול הוא היופי"

פסטיבל אינטימדאנס שייפתח מחר בתיאטרון תמונע בוחן את גבולות המחול באמצעות בדיקת "המכוער" – האנטיתיזה  של האמנות השואפת ליופי. "הנושא הזה שלח את האמנים להביט במבט ביקורתי אל מה שהם עושים", אומר אריאל אפרים אשבל, שמנהל אמנותית את הפסטיבל לצד נאוה צוקרמן.

"הרעיון היה שאנשים יביטו על הדבר שנקרא מחול ויעצרו שנייה, לא יפעלו בצורה אוטומטית אלא יחשבו על התנאים שמאפשרים להם להופיע, על הכוח ועל המניפולציה שמאפשרים להם להופיע. יש הרבה סוגים של כוחות שמאפשרים את זה והמנגנון הכי מרכזי של הכוח הזה במחול הוא היופי, כי בתיאטרון יש סיפור שאתה מחויב אליו ובמחול מותר לך לעשות דברים רק כי הם יפים. המטרה הייתה להביט על המנגנון הזה שאומר לך תעשה יפה, תעשה מוצלח, תעשה משהו מרשים, משהו וירטואוזי, תנצח".

אשבל מתנגד לשאיפה להצליח או "לנצח" באמנות. "אני לא רוצה לנצח. ביבי בנאום שלו בבר אילן דיבר על לנצח. שהוא ינצח, אני לא מחפש לנצח, אני מחפש לנסות. שאנשים יבואו לנסות, יראו לי מה מטריד אותם, דברים אמיתיים ושלא יארזו לי את זה בצורה שארגיש שהם ניצחו או שאני ניצחתי. זה קשה להיות בשיח הזה,  בעיקר בפסטיבל מחול ובגלל הצורה שמחול נתפס היום בתכניות בטלוויזיה  -  כסוג של תחרות או אמנות נתפסת כסוג של תחרות - יש מישהו שמנצח ומי שמפסיד.  אנחנו לא בניצחונות אלא בשאלות, בתהיות, במחשבות, בבעיות".

לדבר במקום לרקוד

העבודה שפתחה את הפרזנטציה של הפסטיבל לעיתונאים הייתה "ישראליקה", עבודתו של רותם תש"ח, בז`אנר לא מצוי במחוזותינו -  מופע-הרצאה (Lecture Performance). תש"ח הוא רקדן בעל רקע אקדמי  - תואר שני בתקשורת אינטראקטיבית  באוניברסיטת ניו יורק ולקראת סיום תואר שני באמנות בבצלאל. לא קל לעכל ללא הכנה מוקדמת פתיחה מילולית כל כך לפסטיבל מחול, אבל מתברר שזה בדיוק המקום אליו העבודה מכוונת.

"בתחילת התהליך רותם אמר שהדבר הכי מכוער שהוא יכול לעשות בהקשר של מחול זה  לבוא ולהגיד את מה שהוא עושה", מספר אשבל. "לא ללכת מסביב, להגיד הכל בפרצוף, לא ליצור סובלימציה לשום דבר. זה היה עבורו משהו מכוער שמאוד משך אותו  ומאוד הפחיד אותו". אשבל מסביר כי  "ה- Lecture Performance הוא ז`אנר שהחל משנות התשעים ונהיה מאוד דומיננטי בהקשר של המחול בעולם. הקשר בין פרפורמנס להרצאה נחקר החל משנות השישים בשדה האמנות הפלסטית ובשנות התשעים  קסאבייר לה רואה ( Xavier Le Roy ) הביא את זה קדימה בשדה המחול. העיסוק שלו היה במפגש בין גוף שמרצה לבין גוף שמופיע ואיך הדברים האלה מתערבבים".

"רותם לוקח את זה ללוקאליות, לישראל, למערכות שכופות  עלינו דברים בלי שאנחנו שמים לב  -  מערכת החינוך, הכוריאוגרפיה של הרחוב, מגרש הכדורגל, חצר בית ספר. כל הדיון הפוליטי והתיאורטי מתחיל מזה שהוא עולה על הבמה ואומר `אני יכול לרקוד כי זה פסטיבל מחול אבל אני מעדיף שלא`".

בין העבודות בפסטיבל גם  Venus De Meatloaf של אריאל כהן (רקדנית: רעות שץ) שעוסקת בפולחן היופי של ומשלבת אלמנטים מילוליים ותיאטרליים; "יש פה עונג" של עינת גנץ ובן בוכנבכר שמזכירה יותר מיצג ממופע מחול, ושתי עבודות "מחוליות" יותר -  Im HImmel  של שלי פלמון (דואט של פלמון עם שני תמרי) ו-BUTT It’s OK! של אנדראס מרק, טריו של מרק עם  בעז טרון ונעה שדור, שכולל עירום גברי לא קונבנציונלי (על כך בהמשך).

יש מי  שמתרעמים על זה שהפסטיבל הולך לכיוונים שהם פחות מחול נטו

"מי שחושב שהוא יודע מה זה מחול נטו צריך לשאול את עצמו למה זה מחול ולא אחרת. נראה לי שעולם המחול פה מספיק עשיר ובשל בשביל להתמודד גם עם הדברים האלה ולא להישאר בתוך הגדרות צרות. מה גם ש99% מהיוצרים הם אנשים שבאים מתוך מחול, שעברו הכשרה מחולית, ואני אומר - קורה פה משהו מעניין אם אנשים מגיעים מתחום המחול בוחרים ללכת  לדרך אחרת.  שווה לקבץ את האנשים האלה ולהראות מה שיש להם לומר".

אחת העבודות שבוחנת את שאלת המניפולציה ביחסי האמן המופיע והקהל היא עבודתו של אנדראס מרק, רקדן בלהקה של ענבל פינטו ואבשלום פולק וב-"קליפה". מרק מופיע בפלג גוף תחתון עירום ובפלג גופו העליון הוא לבוש וחבוש קסדה, ויוצר דימוי מורכב, מושך ודוחה, פולשני ופגיע. "אנדראס יוצא ממקום המניפולציה המינית ועושה לה תרגום כשהוא חושף גוף ערום אל מול הקהל ואז עולות שאלות כמו מי פה מפעיל את מי, מי מאיים על מי,  כי הוא עושה את זה באופן שהוא לא מתנצל", אומר אשבל.

"המחול מאפשר לעוף יותר, ללכת יותר רחוק"

אריאל אפרים אשבל, יליד 1982, במאי תיאטרון, בוגר בית הספר לתיאטרון חזותי ביים ארבע הפקות לפסטיבל עכו ("הדיבוק – בין שני העולמות", "קוראז", "גרעינים", ו-"מלתעות"). הוא עבד עם לא מעט כוריאוגרפים ביניהם ברק מרשל, רונית זיו, ענת דניאלי ועוד וזו השנה השנייה שבה הוא מנהל אמנותית לצד נאוה צוקרמן את אינטימדאנס.

אתה במאי תיאטרון עם משיכה גדולה מאוד למחול, מאיפה זה בא?

"העיסוק שלי בתיאטרון תמיד היה מעורב בצדדים של הגוף. תמיד בעבודות שאני עושה יש דגש דרמטי על הדרמה של הגוף שנמצא בחלל. המשיכה שלי למחול שהתחילה כשהתחלתי לביים זה גם לקח אותי לרקוד קצת בעצמי והופעתי כרקדן והתחלתי גם  להשתמש בכלים של המחול בעבודות שלי. יש תחושה שבמהות המחול יותר מופשט והוא מאפשר לעוף יותר וללכת יותר רחוק, יש מקום לאקספרימנטציה, גם לי כיוצר וגם לקהל. המהלך שלי אל המחול היה בשביל להבין יותר טוב תיאטרון ואז נוצרה דינמיקה של ללכת לחזור, ללכת לחזור".

אפשר להגדיר את זה כרב תחומיות?

"אני לא ממש אוהב את המילה רב תחומי כי היא לא מעודכנת.  כבר עברנו את זה. היה רגע בהיסטוריה שהסתיים לפני עשר שנים שבו אנשים מאוד התרגשו מהדבר הזה שאפשר גם לרקוד גם לדבר וגם לעשות.  אותי זה לא כל כך מלהיב. מעניין אותי לראות אנשים מתמודדים עם ההיסטוריה ועם הז`אנר שהם באים ממנו.  ברגע שאומרים על משהו `רב תחומי`  הוא מתנער מההגדרה של עצמו ומאבד מהכוח שלו. כדי שלמשהו יהיה אימפקט הוא לחלוטין תלוי הקשר.

"אני מאוד לא רומנטיקן בעניין הזה  אני לא חושב שאם משהו הוא טוב הוא פשוט יהיה טוב  - הכל תלוי במערך מורכב של ציפיות ודעות קדומות ורק אל מול זה אני מרגיש שהעבודה מתחילה להיות מעניינת.  כשאתה אומר `רב תחומי` אתה מוריד אחריות ומפרק הרבה מהטעם שהעבודה יכולה לקבל. שאלות כמו האם זה כן מחול או לא מחול, מה זה מחול, איך אנחנו מגדירים מחול, מי אמר לנו שזה מחול ואז מתחילה תסיסה רעיונית  - זה  המקום שאליו אני מכוון".

ברשימת העבודות בפסטיבל השנה מתבלטת גם עבודתה של רננה רז, שבחרה ליצור עבודה למי שאינו מוכר כלל כרקדן אלא כמחזאי, במאי, המנהל האמנותי של תיאטרון החאן  ושל "הרמת מסך" -  מיכאל גורביץ`. הקשר בין השניים נוצר בתיאטרון החאן. "לרננה ולמיקי יש קשר די ארוך ותמיד היא רצתה לחקור את הפיזיות שלו ולראות איך זה יהיה ליצור עבודה משותפת. מיקי בפעם הראשונה עולה על הבמה כרקדן. רננה יוצרת לראשונה עבודה שלמה לאדם שהוא לא רקדן. יוצא מזה משהו נורא נורא יפה שיש בו גם משהו מאוד הומוריסטי אבל לא פרודי, מאוד נוגע ללב והוא מקבל איכויות מרשימות כפרפורמר במובן הפיזי. אותי זה שובה לגמרי".
 

פסטיבל אינטימדאנס  ייערך בין התאריכים 5-2 ביולי 2009 בתיאטרון תמונע בתל-אביב.