מוזיקה - תאמר נפאר, דויד ברוזה והיהודים על משאית אחת בדרכים

תאמר נפאר מאמין שמוזיקה יכולה להביא מהפכה, והשבוע יצטרפו אליו דויד ברוזה, שאנן סטריט, היהודים ועוד רבים אחרים למסע הופעות בערים מעורבות למען צדק חברתי ושיוויון אזרחי. טל גורדון שמעה מנפאר על הקשיים של ראפר ערבי מלוד, ועל הרצון להביא לשינוי, בדרכם של גנדי ומרטין לותר קינג.

תחושת אין מוצא

הייעוד המקורי של הראפ היה לשמש כפסקול של הרחוב, לבטא מצוקות אמת ולדבר בשם אלה שאין להם כלים אחרים. אף אחד לא ייקח מסאבלימינל את הרמה המוזיקלית הגבוהה שאליה הוא הביא את הראפ הישראלי, אבל כנראה שהראפ מגיע לידי מיצויו הנכון דווקא כשהוא נשמע מפי ראפר ערבי כמו תאמר נפאר.

מי שראה את נפאר בסרטה התיעודי של ענת הלחמי, "ערוצים של זעם", יתקשה להתנער מתחושת האין מוצא שמלווה את חייו. בתקופה שבה צולם הסרט הוא ניצב מצד אחד מול קריאות "מוות לערבים" מהקהל של סאבלימינל (הכוכב השני של הסרט), מצד שני הוא מסתתר מפני השוטרים הרבים המאבטחים את הפגנת הימין בכיכר העירייה בתל-אביב, ובמקביל נלחם מול תדמית הבוגד שיש לערבים ישראליים - פלסטינים בעלי תעודות הזהות הישראלית כמו נפאר ובני משפחתו - בעולם הערבי. ו"לך תצא מזה עכשיו, איך תצא מזה עכשיו..".

סיור מודרך לאמנים בלוד

לא שייך לפה ולא לשם, נפאר מנסה למצוא את דרכו לחיים נורמליים, ובוחר להילחם בכל אלה באמצעות המוזיקה שלו. הפרויקט החדש שעומד אצלו על הפרק הוא מסע הופעות מיוחד עם אמנים אורחים, ערבים ויהודים, למען הדו קיום בחלקיה השסועים והגזעניים של ישראל.

המסע נולד בעקבות פנייה של שתי"ל (גוף שקשור לאיחוד האירופאי ופועל לשינוי חברתי, ובין השאר הוא מטפל בזכויות המיעוטים בערים מעורבות) להרכב של נפאר, DAM, שבו שותפים מלבד תאמר, גם סוהל נפאר (אחיו) ומחמוד ג`רירי.

"בלוד שתי"ל הכי פעילים", מספר נפאר, "כי כאן המצב הכי גרוע ומוקצן. אני גם מלוד, וגם מיעוט... כדי לקדם את העניין שלהם הם ביקשו שנכתוב שיר שעוסק בהזנחה כאן, בהריסות הבתים, בקושי לחיות פה. אלה החומרים שאני שר עליהם גם ככה.

כתבנו שיר שנקרא `כאן נולדתי` ואירחנו בו את זמרת ה R&B הערבייה הראשונה בארץ, עביר אל זינאתי. אורי שוחט, מהידועים במפיקי ההיפ הופ בארץ עשה לנו את ההפקה המוזיקלית, ג`וליאנו מר ח`מיס עשה לנו קליפ. שם השיר בא מההיבט הציוני של השיר של דץ ודצה, ודרכו אנחנו מזכירים שיש עוד עם שנולד פה.

בעקבות השיר עשינו סיור מודרך ללוד לאמנים כמו אביב גפן, להקת היהודים, מוני מושונוב, גילה אלמגור ועוד רבים אחרים. תפסתי מקרופון, וכמו מדריך בטיול שנתי הראיתי להם את הזוועות שקורות פה, עשר דקות מתל אביב. הם היו בהלם ממה שהם ראו, ומאז הם כל הזמן בקשר אתי ומחפשים מה אפשר לעשות.

"ההיפ הופ הוא הסי.אן.אן שלנו"

השבוע יוצאים חברי DAM במסע הופעות של `כאנולדתי` לערים לוד, רמלה, נצרת חיפה ויפו. "אנחנו יוצאים ביום ראשון במשאית, בכל פעם נעצור באיזו עיר ונזמין אמנים לבמה. חלקם יעשו את הקטע שלהם וחלק ישתפו פעולה בקטעים משותפים".

במופעים יתארחו דויד ברוזה, צ`ולו, איברהים סקאלה, סאז, ניר, הראפר מ”אהבה מעבר לפינה", יהלי סובול, “זיל זאל"(הרכב היפ הופ מהצפון המורכב מפליטי MWR), חליפה אי (אחד הראפרים המובילים בקרב הקהל הערבי), MC שאנן סטריט מ”הדג נחש”, גילי ליבר מ”גאיה” ועלא עזאם.

בראשון, שני ושלישי יגיעו האמנים ללוד, רמלה נצרת ולחיפה. ביום חמישי בערב ייחתם המסע במופע גדול בחוף ה"ילו ביץ`" (גבעת עלייה) ביפו, שינחו נפאר ומוקי, ושיתארחו בו “היהודים”, “גאיה”, ירמי קפלן, חמי רודנר, יזהר אשדות, אמאל מורכוס, “זיל זאל”, “וולאעאת”, וכמובן DAM ועביר אל זינאתי .

אחרי המופעים יוקרן הווידאו קליפ של "כאנולדתי" (בגירסה של DAM כמובן) והאמנים ידברו עם הקהל על דברים שקורים בערים המעורבות והתקשורת מתעלמת מהם.

"יש משפט של צ`אק די מהפאבליק אנמי שאומר `ההיפ הופ זה הסי.אן.אן. של השחורים`", אומר נפאר. "אז השחורים של המזרח התיכון הם הפלסטינים. ההיפ הופ אצלנו הוא באמת מהרחוב, והוא מחתרתי, והוא הסי.אן.אן. שלנו, ונעשה את המקסימום בשביל להעלות את המודעות".

"לא נלחמים בקיפוח על ידי אלימות"

- אתה באמת מאמין בכוח של מוזיקה לשנות את המציאות?

"מוזיקה יכולה לשנות. יש שני סוגי כיבוש: יש כיבוש שטחים, ויש כיבוש מנטלי. על הערבים הישראליים יש חוץ מכיבוש השטחים גם כיבוש מנטלי, והכיבוש הזה גורם לחוסר מודעות. הם בכלל לא מודעים לכבלים שהם כבולים בהם. ברגע שאת משחררת את הכבלים האלה עשית הרבה.

אם מסע כמו זה שאנחנו עושים יעזור להשיג מימון רציני בשביל להפסיק לחכות לכל הגזענים שיושבים על המשאבים של החינוך, נוכל לבנות מועדון כדי לחנך את הילדים שלנו ולהראות להם שיש עוד אפשרויות חוץ מבתי ספר מוזנחים וסמים, שזה מה שהם רואים מול העיניים כרגע. נעלה להם את המודעות ונראה להם שלא נלחמים בקיפוח על ידי אלימות.

בלוד למשל יש את הסיפור עם מסילת הברזל. הכניסה היחידה לשכונת הערבים בלוד היא דרך שמונה פסי רכבת. לפי החוק צריך להיות שם גשר עילי, כי המרחק בין המסילות לבתים הוא של שלושה ארבעה מטר ואין שם חומה. זה מצב מסוכן שגרם כבר ל-13 אנשים להידרס על פסי הרכבת בשנים האחרונות. סיקור שהיה בתכנית `עובדה` הוכיח שמה שקורה פה ממש מסוכן לאוכלוסייה, אז הממשלה שמה שם שני אתיופים שיושבים לאבטח ליד המסילה. לא גשר ולא כלום. אם נעלה את המודעות, היא תוביל לאומץ, האומץ יוביל לכך שהערבים ישכבו על פסי הרכבת ולא יזוזו עד שדברים ישתנו. אלימות זה לא הדרך להילחם, אלימות רק תיתן תירוץ להמשיך לעשות לנו את הדברים האלה. מודעות תוביל למהפכות. הרבה מהפכות קרו בעולם, מגנדי עד מרטין לותר קינג, וזאת הדרך שאני מחפש".

"אני שר מחאה על מצב המיעוט"

- אתה ראפר כבר שש שנים. כאחת שבאה מבחוץ, ומייחסת לעולם הערבי שמרנות גדולה, תספר לי איך הגעת לראפ?

"המילים משכו אותי לראפ. הגעתי לראפ דרך טופאק, שאין ראפר שלא מתחיל ממנו. אצל טופאק התאהבתי בכריזמה, ואז במילים, ואז בקצב, ואז בהפקה, וככה נכנסתי לזה.

לרוב אני שר שירי מחאה על מצב המיעוט בארץ, על הניתוק בין הפלסטינים שחיים בישראל לערביי העולם, ועל דיקטטורה, כל דיקטטורה שהיא, בין אם הדיקטטורה של העולם הערבי, האימפריאליזם האמריקאי, הציונות הישראלית או השוביניזם שקיים בחברה שלנו.

זה נכון שבעולם הערבי יש עדיין שמרנות ושוביניזם, ובאלבום שלנו יש בנושא הזה שיר שנקרא `החירות היא נקבה`, אבל מוזיקלית אנחנו לא תקועים בעבר. אני פותח את ה MTV הערבי ושומע הרבה דברים שנשמעים כמו מוזיקה מערבית. בעזה יש עכשיו התפתחות של סצינה מוזיקלית שלמה. ולגבי השוביניזם, לאט לאט גם זה ישתנה. גם במערב זה לקח זמן".

"מופיעים בעולם, מתגעגעים ללוד"

- איפה אתם מופיעים חוץ מבישראל?

"הופענו באמריקה, בריטניה, צרפת, גרמניה, שוויצריה, מול קהל של ערבים, אירופאים פרו-פלסטינים וקהל של היפ הופ. בעולם הערבי אני לא יכול להופיע עם הפספורט הישראלי שלי, אבל אנחנו מקבלים אי מיילים מסוריה, מלבנון, מעירק".

- אתה נלחם בעצם נגד כל הכיוונים. גם מול העולם הישראלי הגזעני כלפיך, אבל גם מול העולם הערבי שלא מקבל את הערבים הישראליים. למה נדמה לי שהרבה פחות קל לך לספר על המאבק מול העולם הערבי?

"מהגזענות הישראלית טעמתי על בשרי, את העולם הערבי עוד לא ניסיתי. יש לנו ב-DAM , קשיים לחתום למשל עם חברה ישראלית חוזה על שיווק הדיסק, וגם סוג של התנגדות פנימית שלנו לעניין.

בעולם הערבי עוד לא ניסינו להשיג חוזה, אבל כבר עברו חמישים שנה מאז הכיבוש, ועד היום לא שמעתי על אמן ערבי מחיפה שהצליח בכל העולם הערבי. אני חושב שהם לא ירצו לעבוד איתנו, אבל אני עוד לא באמת יודע, אז הם עוד לא עצבנו אותי מספיק... תדברי איתי עוד חודשיים שלושה ונראה אם אני ארד עליהם חופשי...

אנחנו אנשים עם תעודת זהות ישראלית, ויש פה הפרד ומשול ביננו לבין העם הפלסטיני ואנחנו נלחמים בזה. במהומות אוקטובר, מותם של 13 אנשים, לצערי, התחיל לחבר אותנו. למרות שיש כאלה שקוראים לנו `ערביי 48`, אנחנו חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני ומהעולם הערבי. זה נכון שהמלחמה שלי היא לכל הכיוונים, אבל בלי כל המלחמות האלה אולי הייתי פחות אותנטי..."

- ואין רגעים שאתה חושב, בשביל מה אני צריך את כל זה, אני מופיע בחו"ל, אולי כדאי שאני פשוט אעבור לגור שם ואפטר מכל הבלגן הזה?

"יש מה שמחזיק אותי פה. אני לא חושב שאני יכול לעזוב את לוד. כשאנחנו עושים סיבוב קטן בחו"ל של עשרה ימים אנחנו מה זה מתגעגעים ללוד, חבל על הזמן..."

היום (יום א`) תגיע המשאית לרחבת השוק העירוני בלוד ב- 17:30 ומשם תמשיך לבריכת השחייה העירונית ברמלה, שם תופיע ב- 20:30. מחר (יום ב`) תגיע המשאית ב- 18:00 למגרש הכדורגל בנצרת, וביום ג` ב- 20:30 - תתקיים הופעה ברחבת ויצ"ו בשדרות בן גוריון בחיפה. ביום ה` ב- 20:00- מופע הסיום בחוף עלייה ה"ילו ביץ`" ביפו. הכניסה לכל המופעים - ללא תשלום. לפרטים נוספים – באתר שתי"ל

טל גורדון