מוזיקה - סדנת האופרה: לה טרוויאטה, ההולל

צבי גורן התרגש עד דמעות ב"לה טרוויאטה" ונהנה בחיוך רחב מה"ההולל"

"לה טרוויאטה" - עתיד של דיווה

היא התחילה את הקריירה שלה בטורונטו, עיר הולדתה, כשהייתה כבת 11, במסגרת מופע ענק של "קרקס השמש" (Cirque du Soleil), ומאז היה ברור כי הכוכב הקטן הזה יזהר באור יקרות. היא למדה, השלימה תואר שני במאנס קולג` וכבשה את הקהל בתפקיד המרגש של בלאנש באופרה "דיאלוגים של הכרמליטים" של פרנסיס פולנק, ואחר כך את ויולטה ב"לה טרוויאטה" של ורדי. היא הופיעה כבר בקארנגי הול בניו יורק, והשנה כבר ניכסה לעצמה כמה פרסים. בימים אלה היא הופיעה כאן במסגרת הסדנה הבין לאומית לאופרה, ביפו, זכתה בתחרות הזמרים, והכתה בתדהמה את הקהל שבא לראות את "לה טרוויאטה". והיא כל כולה בת 24 ושמה אמילי דנקן-בראון.

ההפקה הבימתית הצעירה שביים ניב הופמן נהנתה מרוח בת זמננו, אולי קצת בהפרעה, עם קצת הסנפה, ושעשועים שנועדו להתגבר על העדר תזמורת – פול נדלר ניצח בדיסקרטיות טובה על הפסנתרן הקשוב היטב אלן המילטון – ועל מגבלות תפאורה. מבין הרעיונות ההרבים שהעמיס על ההפקה ראו לציין את הפתיחה שבה מובילים את ויולטה המתה מכוסה בתכריכים, שממנה היא מזנקת מלאת חיים עם צליליה הסוערים הראשונים של מסיבת המרעים של מערכה הראשונה. אבל הרעיון היפה ביותר שלו הגיע לקראת סיום המערכה השלישית, כאשר ויולטה המושפלת מסדרת את עצמה, את לבושה ואת איפורהּ לכאורה כדי לשמור על גאוותה הפגועה, אך למעשה כמהלך מעבר למערכה הרביעית שבה היא מוטלת על ערש דווי.

זה גם היה הרגע שבו אמילי דנקן-בראון הראתה כי לא רק שניחנה בקול בעל יופי נדיר, רב גוונים, בכל קשת הצלילים של הסופרן מהנמוכים ועד הגבוהים, ולא רק שיש לה טכניקה מצוינת שמאפשרת לה להיות סופרן לירי וזמרת קולרטורה מרתקת, אלא גם שהיא בעלת רגישות מוזיקלית נדירה שמתורגמת נפלא במשחקה. עיצוב דמותה של ויולטה על ידי דנקן-בראון היה חווית-תיאטרון מיוחדת. אני מקווה לשוב לראותה אצלנו במהרה.

לצדה הבריק כהרגלו אנחל רוז, יליד מקסיקו, שכבר כמה שנים הוא כובש כאן את לב הקהל עם הטנור הנהדר שלו, אישיותו החמה והכובשת ויכולתו להפיק עם המוזיקה של ורדי רגש עמוק מאוד בתפקיד אלפרדו ז`רמון. כמוהו גם מרסלו גוצי, זמר הבריטון המרשים בנוכחותו הפיזית והקולית בתפקיד אביו, ג`ורג`ו ז`רמון. גוצי עודנו צעיר אך להצליח לבטא בקולו את סדקי האכזריות, הרגש האבהי והתבונה המאוחרת שוורדי העניק לתפקיד באריות הנפלאות שכתב לתפקיד.

יחד עמם הופיעו רבים ממשתתפי הסדנה בתפקידי המשנה הקטנים וכמקהלה, ותחת שרביטו הבוטח של נדלר וכתוביות התרגום של ישראל אובל הם השלימו את האשליה הנעימה שאנחנו צופים בהפקת יוקרה של היצירה הפופולרית הזאת. מסתבר שזה אפשרי גם כך.

"ההולל" – הדביקו לה שפם

ההומור השופע של האופרה הגדולה הזאת של איגור סטרווינסקי מיוצג בכמה מרכיבים שהופכים אותה ליצירת מופת של האופרה במחצית השנייה של המאה העשרים.

ראשית זו המוזיקה הנפלאה, עם הבזקי מחווה אוהבים לעברו של מוצרט, שאפילו טוסקניני הגדול שמח לנצח עליה מיד אחרי כתיבתה. שנית יש לה עלילה נחמדה, כתובה באנגלית-משוררים מקסימה של המשורר ו.א. אודן יחד עם צ`סטר קאלמן, ובתרגום כתוביות מלא נשמה של רבקה משולח. עלילה שהיא במידה רבה מחווה-מחויכת לעבר החלק הראשון של "פאוסט" של גתה, ולהבדיל - עם סוף-טוב. ויש בה גם ארבעה תפקידים נהדרים לזמרים מצוינים.

הסיפור מתאר את מסעו של טום רייקוול, ההולל, אל ירושה גדולה ש"מוכר" לו ניק שדו, משרת-שטן שמבטיח לו כמפיסטו לפאוסט מנעמי חיים תמורת נשמתו. טום עוזב מאחוריו את אהובתו אן טרולאב (השם, איננו מקרי כמובן), ובמהלך המסע משיא אותו שדו לבאבה הטורקיה, אשה בעלת זקן ושפם. המפגש בין שתי הנשים הוא אחת מפניני האופרה הזאת כפי שקרה למפגש דומה ב"אופרה בגרוש" של ברכט ואצלנו ב"שלמה המלך ושלמי הסנדלר" של אלתרמן-ארגוב.

יש באופרה אריות ארוכות ויפות וארבעת הזמרים המצוינים שגילמו אותם – נח ואן ניל כטום, קירה פולק-פארבר כאן, אנדריאה נווקה כבאבה ובמיוחד סטיבן הגדוס כניל שדו - ראויים לתשואות על שירתם ומשחקם. כל אחד מהם ידע לעצב דמויות מלאות, בבימויו הטוב של יואכים שמברגר שאף עיצב את רקע הוידיאו הנפלא שהוקרן על שלושה מסכים ושימש תחליף נהדר לתפאורה כבדה.

פול נדלר הרבה לחייך אל המשתתפים ולשלוט בהם ובעיקר על ה"תזמורת" שליוותה אותם – הפסנתרנית העליזה אנג`לינה גאדליה, שידעה להדגיש תאים סטרווינסקיים אופייניים בתוך הקווים המלודיים, ונגנית הצ`מבלו זוהר שפי שהכניסה מצלול ניאו-רוקוקו למוזיקה הקולחת כמזרקה בפאטיו.

רבים בקהל הרב שמילא עד אפס מקום את אולם מרכז המוזיקה ע"ש לוין הסמול לבלומפילד נזכרו בהפקה המלבבת שהועלתה לפני שנים רבות באופרה הישראלית (אז עדיין החדשה) ותהו מתי נשוב לראותה במשכן האופרה הגדול כראוי לה.