עידן רינג קיווה להופעת רטרו מלהיבה שתחזיר אותו לשנות השמונים, אבל ההופעה של טוקסידומון בתל-אביב נתקעה לו בגרון כמו צנצנת מסמרים.
ברווזון ניו-וויב מכוער
חיי הלילה בישראל נעים מטרנד לטרנד, פעם בכמה חודשים או שנים מתחלפת האופנה ומכתיבה את הקצב של המועדונים, המעצבים והבליינים. הדבר הבא בתל-אביב הוא רטרו לשנות ה-80. מה שהתחיל כבר לפני יותר משנה עם מסיבות "חזרה לפינגווין" ואיחוד היסטורי של מינימל קומפקט נמשך בסצינה האלקטרונית היום עם אופנת האלקטרו קלאש שהגיעה לתל אביב מניו יורק ומנסה לשחזר את האלקטרוניקה המינימליסטית של שנות ה-80.
צירוף מקרים או לא אבל בדיוק עכשיו הגיעה להקת טוקסידומון לביקור חוזר במקום שבו זכתה להצלחה רבה לפני 20 שנה. התרגשות רבה אחזה במעריצים הוותיקים שהתעוררו לחיים ובלובשי השחורים הצעירים שמנסים לישר קו. הלהקה הגיעה לשתי הופעות ובהחלט יצרה ציפיות גבוהות. כולם קיוו לשמוע שוב קלאסיקות כמו "In A Manner Of Speaking" ולשחזר את ימי פינגווין העליזים. אבל ללהקה היו תכניות אחרות.
כבר בשנות ה-80 היו טוקסידומון עוף מוזר, אפילו ביחס לגל הניו-וויב, שהיה סוג של ברווזון מכוער בסצינה האירופית. הם לקחו את הניכור ואת הכעס למקום קיצוני יותר. אצלם השחור היה שחור יותר והביזאר היה מוזר יותר. מכונות תופים וקול מתכתי תמיד היו להם, אבל פה נגמרת ההשוואה ללהקות ניו וויב אחרות כמו Sisters Of Mercy ומינימל קומפקט.
לא קומוניקטיביים להחריד
הקהל שהגיע להופעה במועדון הגולדסטאר זאפה היה, כאמור, מעורב. ערבוב בין פליטי שנות ה-80 ומי שיכולים להיות ילדיהם ומנסים היום לבנות מחדש את הסצינה. דיכאון אף פעם לא יוצא מהאופנה, במיוחד אם אתה בן 18. כשטוקסידומון עלו סוף סוף לבמה הקהל קיבל אותם בהרבה אהבה ובלא מעט התרגשות. הלהקה מצדה, החזירה במנה גדושה של צליל קשה ומחוספס שנתקע לכולם בגרון.
זאת לא היתה הופעה סטנדרטית של להקה רגילה. זה היה משהו שהרבה יותר קרוב למיצג אמנות רב תחומי שהפך את מינימל קומפקט לכמעט פופ מיינסטרימי. מכונת תופים ברקע עם סימפולים של מפעל. על הקצב מוסיפים סקסופון, חצוצרה, ויולה, מפוחית ובאס כבד שלא הפסיק להדהד לכל אורך ההופעה. כמו לבלוע צנצנת של מסמרים.
על כולם ניצח "המקרין". טיפוס שדוף וחסר מנוחה שהופקד על האפקטים ועל הצד הויזואלי של ההופעה. הוא חבר לכל דבר בלהקה למרות שהוא לא מנגן על אף כלי או שר. כבר מתחילת הערב היה לו קצת קשה לעמוד על הרגליים ולאורך כל ההופעה הוא הקרין סרטי 8 מ"מ ישנים וטקסטורות פסיכדליות שיצר על המקום באמצעות מקרן שקפים פשוט. סוג של אמנות לואו-טקית שהשתלבה מצוין עם האווירה המחוספסת שהמוזיקה יצרה במקום.
הערב הסתיים בשלושה הדרנים שבכל אחד מהם היה שיר אחד, כולם לא קומוניקטיביים להחריד. הקהל לא ידע אם לצאת מכליו לנוכח המופע האוונגרדי או לברוח הביתה באימה. בסוף כולם נראו עייפים אך די מרוצים. כנראה שהם ידעו שלהופעה של טוקסידומון אתה לא באמת בא בשביל ליהנות.
עוד על טוקסידומון
עידן רינג
03/10/2004
:תאריך יצירה
|