דדי ברון ביימה בבית ליסין הצגה ריאליסטית, קצבית ומודרנית שאיננה "רוסית"
הצגה יעילה מאוד
מיעוט ההפקות הישראליות של המחזות הנפלאים של אנטון צ`כוב מעיד יותר על פחדיהם של מנהלי התיאטרון שלנו לדורותיהם ופחות על היכולות של הבמאים והשחקנים שעומדים לרשותם. הפחד הוא כמובן מפני המפלצת ששמה "הקהל". מפעם לפעם נמצא מי שגובר על הפחד. במפתיע, למען האמת. והנה אנחנו בשנה שבה כבר ראינו את "השחף" בתיאטרון באר שבע (ובקרוב נשוב לראות גרסה אחרת שלו בהבימה), ועתה "הדוד וניה" בתיאטרון בית ליסין. המשותף לשתי ההפקות הוא בהחלטה שאלה מחזות ריאליסטיים, קצביים, חפים מפיוט ונגישים לקהל בן זמננו.
תפיסה כזאת, גם אם איננה עונה על ציפיות הטוענים לדעת "איך צריך להציג את צ`כוב", משיגה לפחות את היכולת לתקשר בין המחזה לקהל, וזה כשלעצמו טוב ונכון. זו גם מעלתה של ההצגה הקולחת שביימה דדי ברון בסיוע תרגום ישראלי מדובר מאוד של שלמה מושקוביץ שהסתייע, כעדותו בתכנייה, בשיחות לילה בינו לבין צכוב, בתרגום הישן והטוב של שלונסקי, בתרגום אנגלי עכשווי של מייקל פריין ובכמה ידידים דוברי רוסית.
התוצאה היא שכל מה שנאמר על הבמה וכל נושא או תת נושא נאמר ונשמע תכליתי, ברור וענייני מהרגע הראשון שבו אנו לומדים כי נפרצה שגרת החיים של האחוזה שמנהלים וניה ואחייניתו סוניה, ועד לרגע האחרון שבו הם שבים אליה כצמד פקידים במחלקת חשבונות. בין לבין הם מתמודדים, בסיועם של שני עובדי משק הבית הזקנים, עם אהבות בלתי מסופקות, עם מהלכי חיים מבוזבזים, ועם אביה הזקן של סוניה, אשתו הצעירה, אמו של וניה ורופא המחוז שהוא נביא חורבן האקולוגיה הירוקה. וכמאמר השיר אין רגע דל, והכל רץ רץ רץ כמו הזמן. בפשטות: הצגה יעילה מאוד.
זה עובד בעיקר משום שדדי ברון ניטרלה את ההצגה ממרחביה של רוסיה ואפילו ממעמקיה של הנשמה הרוסית. זו מיוצגת הפעם באמצעות הכיפה שלראשה של האומנת הזקנה, כמו גם בעזרת העובדה שמרים זוהר מכבדת את ההצגה בהשתתפותה בתפקיד המשנה הזה. אולי גם האקורדיאון שאלברט כהן, בתפקיד איש המשק הזקן וואפלה, מנגן בו במערכה הראשונה. אבל כששרים דווקא את Moon River ועוד קטע אמריקאי, כבר ברור שהבמאית אומרת: עזבו את השמות של האנשים, תשכחו את הנסיבות של זמן-מקום ותחשבו שזה עכשיו, לא-שם, שעתיים כולל הפסקה, בתוך תפאורת-תיבה יעילה מאוד, ירוקה-לבנה וכסאות תלויים על הקיר, שעיצבה כנרת קיש. ויש תלבושות נוחות כאילו בנות זמננו שעיצבה אירנה שר, ותאורה עניינית של ג`ודי קופפרמן בתוספת אפקט סיום יפה כשלעצמו שמזכיר תאורת משרד. ורק המוזיקה היפה של יוסי בן נון עוד איכשהו נוגעת באמא רוסיה, אם כי גם בצאצא הישראלי שלה.
משחק כאן ועכשיו
התפיסה של דדי ברון מקבלת את ביטויה המובהק בתחום המשחק שעוצב בהתאמה ברורה לרעיון שזאת איננה הצגה "רוסית", של פעם אלא של כאן ועכשיו. לפיכך, בין השאר, אין משמעות לעובדה שאצל צ`כוב אמו של וניה מתבלת את דבריה בצרפתית. אז ברון גם קיצצה את התפקיד הקטן ממילא והסתפקה בשארית המבטא הטבעי של ז`רמן אוניקובסקי ובהדגשה של זה כשהיא אומרת את שם חתנה אלכסנדר בצרפתית. אוניקובסקי, אלברט כהן ומרים זוהר הם שחקנים מקצועיים ומנוסים וממלאים את תפקידי המשנה הקטנים ביעילות טובה של “אין תפקיד קטן”.
אלכס פלג מגלם בנמרצות את הפרופסור הטרחן, הזקן ברוחו ובגופו ובעיקר כשהוא מקונן על עצמו וגורלו כפנסיונר חסר ערך. יובל שרף היא אשתו הצעירה והיפה ילנה, מוקד תשוקתם של הדוד וניה ושל הרופא, ד"ר אסטרוב. שרף טובה ברגעים שהיא מנסה להסביר את עצמה ואת השעמום של חייה, או כאשר היא מתמסרת לרגע לאסטרוב.
מיה דגן מצוינת כסוניה המחזיקה על כתפיה את משאה הכבד של האחוזה ושל משפחתה. דגן עניינית, ישירה, ובעיקר נוגעת ללב בעיצוב אהבתה לאסטרוב, ואחר כך בניסיונה להחזיר את עצמה ואת וניה אל שגרת חייהם ואל התקווה שבכל זאת יהיה טוב. ליאור אשכנזי מצוין בתפקיד ד"ר אסטרוב שכמו נכתב למידתו, והישגו המיוחד הוא בהטעמת בדידותו ואם תרצו עקרותו, כגבר וכלוחם למען שימור היערות והאקולוגיה. אשכנזי הוא בן-זוג מצוין לששון גבאי המעניק את מלוא יכולותיו הווירטואוזיות לתפקיד המורכב של הדוד וניה, והישגיו המיוחדים בתפקיד הזה הם רגעי השתיקה הכואבים שלו, ובעיקר במערכה הרביעית כשכל עולמו ועתידו מתנקז לשיבה אל שגרת העבודה עם סוניה.
בסופו של דבר, ועם כל ההסתייגויות, ההצגה הזאת של "דוד וניה" היא ניסיון חשוב ומבורך להחזיר את המחזה הנפלא הזה אל הבמה הישראלית. ההודעה עליה לוותה בהכרזה כי היא מיועדת להרצה של שמונים פעם בלבד. אני מקווה שהקהל ייאלץ את התיאטרון להכפיל את ההרצה, לפחות.
10/08/2009
:תאריך יצירה
|