לרגל חניכת סדרת ערבי ג`אז חדשה במועדון הפיוז`ן התל-אביבי מספר אהרל`ה קמינסקי לטל גורדון כיצד נטש פעם מפעל מצליח לטובת אהבת חייו – הג`אז, ואיך הלך הג`אז המקומי ודעך מאז הפריחה האחרונה בשלהי שנות השמונים.
לבנות את עתודת הג`אז
"ארה`לה קמינסקי מארח ג’אז בסגנון ימי ברברים העליזים" כתוב על התכנייה של פיוז`ן, ומתברר שמאז ימי ה"ברברים" (עליהם נשמע מיד מקמינסקי עצמו), לא זכה הג’אז הישראלי לאינטראקציה משמעותית עם קהלו.
אמנם בשנות השמונים נראה היה עדיין שבכל פאב שני בתל אביב יש ערב ג’אז קבוע, אבל מסוף שנות השמונים ועד עכשיו יכול שוחר הג’אז הישראלי ליהנות בעיקר מפסטיבל או שניים בשנה, ומביקורים של אמני ג’אז מחו"ל. בית אמיתי לג’אז הישראלי - אין.
סדרת ערבי ג’אז חדשה מתחילה בימים אלה בכל יום ראשון במועדון הפיוז`ן בתל אביב, ובה יארח המתופף המיתולוגי ארהל`ה קמינסקי הרכבים חדשים וותיקים. בתום ההופעות הרשמיות יחל ג`ם סשן, שאליו, מקווה קמינסקי, יצטרפו ויעלו גם נגנים צעירים וחדשים, ואולי בעקיפין יעזרו הערבים האלה גם ליצירת סצינת ג’אז מתפקדת ולבניית עתודת נגני הג’אז הישראלים הצעירים.
הכל תוף
שמו של קמינסקי, שהקים בסוף שנות השישים את "הברנשים של פיאמנטה" את "זיעה קרה" ואת "הפלטינה" והוציא את האלבומים "באלדי אולייר וארה`לה קמינסקי" (87) ו"ארה`לה קמינסקי וחברים" (96), חרות בתולדות המוזיקה הישראלית על גבי תקליטים כמו "שבלול", "פלסטלינה", "בדשא אצל אביגדור", חלק משירי "החלונות הגבוהים", "מדינת ישראל נגד קראוז שמואל" ,"נגיעה אחת רכה" וזוהי רשימה חלקית מאד.
קמינסקי עצמו התפרנס בעשור האחרון בעיקר מללמד תופים, להריץ מופע מוסבר על תופים וכלי הקשה שנקרא "הכל תוף" בבתי ספר ("אני רץ עם זה משנת 91!") ולהעביר סדנאות לחברות ולארגונים שבהן הוא מלמד דרך מוזיקה דברים כמו עבודת צוות ויצירתיות. סדרת המופעים הקבועה בפיוז`ן תהיה, אם כן, סוג של חזרה לפעילות ג’אז קבועה מצידו של קמינסקי.
"אני נחשב אובר קווליפייד"
- אז בעצם אתה כבר כמעט ולא רואה במה?
"חלק גדול מהסדנאות מבוצע על במה... אבל ברצינות, כשאני מסתכל ביומן יש לי שניים שלושה תאריכים של פסטיבלים או של מפגש נגינה עם מישהו שבא מחו"ל. זה המצב העגום של כל נגני הג’אז בארץ, ויותר מזה, זה מצבם העגום של רוב נגני הג’אז בעולם, מאחר וזו לא מוזיקה מסחרית שאפשר לצאת איתה לסיבוב הופעות כמו שזמר עם הפקה עושה.
אם אתה לא יוזם או עושה משהו כל מה שנשאר זה לנגן בפאבים, והרבה חברה עושים את זה בשביל פרוטות, רק כדי לנגן. אני לא עשיתי את זה כי בהרבה מקומות אני נחשב אובר קווליפייד ולא מעיזים להזמין אותי... אז אני מתעסק בהרבה דברים אחרים ולא ממש בג’אז".
"רק הג`אז הוא הומלס"
- אז אפשר לומר שזו סוג של חזרה לפעילות מצידך?
"כבר מזמן הגעתי למסקנה שאי אפשר לקיים את הפעילות הזאת כמו שאני רוצה, בלי סבסוד ועזרה. לפני כמה שנים קיבלתי פרס מפעל חיים מטעם `אשכולות` (איגוד המבצעים), ובמקום להגיד תודה לאבא ואמא אמרתי שאני מקבל את הפרס הזה בשמם של כל נגני הג’אז שמסתובבים בפאבים ומנגנים בבארים קטנים בשביל פרוטות. לתיאטרון, למחול, לאופרה, יש בתים, ורק הג’אז הוא הומלס. רוני מילוא שהיה אז ראש העיר ניסה להרים את הכפפה, חיפשנו וחיפשנו מקום, עד שמילוא עבר למקום אחר... ובית עדיין אין.
כשבאתי למועדון הפיוז`ן ואמרתי מה אני רוצה לעשות, ושאני רוצה שנגנים ייכנסו בחינם, הם אמרו להפתעתי: טוב, תעשה מה שבראש שלך. כי כל בעל בית כזה, כשנכנסים כמה אנשים שלא משלמים, הוא מרגיש לא טוב. וכשנותנים להם משהו לשתות בחינם אז בכלל... כשהיינו מנגנים במרתף העליון, היה בר שלקח מהנגנים מחיר מגוחך, כמו המחיר שגבו מהקהל. אז הייתי מעניש אותם וכל פעם שהייתי מנגן שם לא הייתי עושה הפסקה...רוב המקומות לא מבינים שהיחס הזה לנגנים יחזיר להם. בפיוז`ן קיבלו את הגישה שלי שאומרת שכשהנגנים ירגישו בבית גם הקהל ירגיש בבית. אני מאמין שיקרה שם הרבה, כי אני שומע את התגובות של כל הנגנים וכולם שמחים ואומרים שהגיע הזמן כבר שיהיה מקום כזה, כמו שהיה מועדון `ברברים`".
"מנגנים עד הזריחה בברברים"
- אז אפרופו "ימי ברברים העליזים". אתה הבנאדם היחיד בסביבה שאני יכולה לשאול אותו על המועדון הזה, ולמה הימים היו כל כך עליזים.
"מועדון הברברים התחיל בעצם את עידן הדיסקוטקים של רחוב המסגר. זה היה במקור מועדון סטודנטים שאפשר היה להיכנס אליו רק עם כרטיס סטודנט, אבל זה היה בעצם סוג של טריק כדי להביא קהל טוב, מה שקוראים היום סלקציה. לערבי הג’אז יכלו כולם להכנס. בשנת 66` התחלתי שם ערבי ג’אז בכל יום ראשון, כמו שנעשה עכשיו בפיוז`ן, והמקום היה בית לכל חובבי הג’אז, נגנים וקהל. קהל קבוע היה מגיע וממלא את המקום, ואני לא מדבר איתך על שנה שנתיים. זה נמשך עד שנת 79`.
זה היה מתחיל בתשע בערב וברוב המקרים היינו יוצאים עם הזריחה. אנשים היו באים מכל הארץ, ומחכים לאוטובוס של הבוקר כי לא לכולם היו אז רכבים. זה נגמר כי לא בא דור חדש של נגני ג’אז ישראלים. רובם נסעו לארה"ב ונשארתי בלי נגני ג’אז".
"בית לג`אז הישראלי"
- ומה אתה מתכוון לעשות בערבים הקרובים בפיוז`ן?
"הדבר הכי חשוב בקשר לערבים האלה זה שנהפוך את הימים האלה לבית לג’אז הישראלי. בכל יום ראשון אני אארח הרכבי ג’אז, חלק כאלה שאני מנגן בהם וחלק שאני רק מארח, הרי גם מתופפים אחרים צריכים לנגן, לא רק אני... באופן קבוע יהיה ערב רשמי ואחריו ג`ם סשן.
המטרה היא להיות בית פתוח לנגנים צעירים שיוכלו לעלות על הבמה ושתהיה אינטראקציה בין נגנים ותיקים וצעירים. כבר יש לנו הרכבים נהדרים שיצרו דברים חדשים כי כשיש מקום כזה זה טריגר לכל מיני חברה להכין ולעשות דברים".
- תסביר לי את עניין הסשנים אחרי ההופעות. אם אני נניח יושבת בקהל ורוצה לעלות אתכם על הבמה בלי שום תיאום מראש, אני יכולה?
"את יכולה, בוודאי. אבל אם לא תהיי טובה אולי נוריד אותך. זה טיבו של הג’אז..."
" אלי דג`יברי ואבישי כהן עברו אצלי את טבילת האש"
- מבחינת קהל יש עדיין בכלל סצינת ג’אז ישראלית?
"עכשיו נדע. מה שקורה זה שלא הייתה אינטראקציה. כשיש מרכז אנשים נפגשים, מתראים, יודעים מה קורה. היום אני לא יודע מה קורה מלבד דברים שאני שומע במקרה פה ושם. לא סתם אמרתי שזה עומד להיות בית לג’אז הישראלי. זה עומד להיות מקום שנגנים יפגשו בו, ישמעו אחד את השני.
בסוף שנות השמונים למשל עשיתי ערבי ג’אז במועדון שניהלתי, `ביבלוס`. הרבה מהנגנים החשובים היום כמו דג`יברי, אבישי כהן ודומים, עברו את טבילת האש אצלי אז במועדון. חלק מהם עלו בני 12 ו-15 לנגן איתנו, והיום הם ממלאים את הסצינה של הג’אז בניו יורק. אני רוצה להגיע בפיוז`ן למצב שתלמידים מבתי ספר יוכלו לעלות לנגן, לקבל צ`אנס והכרה, ושיווצר איזה אקשן סביב העניין הזה".
"ג`אז זה מוזיקה נטו, בלי כל המסביב"
- תחדד לי קצת את ההבדל בין ג’אז לשאר הסגנונות.
"לדעתי האישית, ובאופן כללי, ג’אז הוא בחלקו הגדול קודם כל מוזיקה של נגנים. נגן ג’אז שעולה לבמה עולה בעצם להרפתקאה מאחר שהכל אלתור. כל כך הרבה פעמים עליתי כשאין לי מושג מה מנגנים, וזה חלק מהג’אז. זאת חוויה מאד חזקה של התמודדות עם המוזיקה, עם הרגע, וזה מרגש מאד.
ברוק או בפופ, הרבה פעמים זה מולטי מדיה. יש בגדים, ואווירה, ועשן, ושואו, ואיך נראית הבמה, והצד הסקסי שיש בגיטרות שיושבות על הגוף כמו עלי תאנה.
בג’אז זה מוזיקה נטו. אין את כל המסביב הזה. אתה מתמודד עם זה ביושר מוחלט ובכנות מוחלטת עם המוזיקה. יש גם יוצאים מן הכלל בג’אז, אבל זה מה שאני מרגיש לגביו".
"רוק זה לא כוס התה שלי"
- אתה מנגן עוד סגנונות רבים, אתה מגדיר את עצמך עדיין כאיש ג’אז מובהק?
"אני איש ג’אז בכל רמ"ח אבריי. אני אוהב עוד דברים, ואני מחלוצי הרוק בארץ מבחינת הקלטות, אבל עשיתי את זה כמקצוען, ולמרות שכשאני עושה משהו טוב אני נהנה מעצם העשיה הטובה, זו לא כוס התה שלי.
הריגושים החזקים והמחויבות שלי הם בג’אז. ניהלתי אחרי הצבא מפעל לבגדי ילדים ותינוקות, ועזבתי הכל כדי להיות נגן ג’אז.
מבחינה כלכלית עשיתי צעד אבסורדי אבל אני לא מצטער לשנייה. להיפך, אני מצטער על השבע שנים שנשארתי במפעל במקום להתחיל קריירה בגיל צעיר כי אז הייתי במקום אחר גם בעולם, לדעתי. בשביל המוזיקה הייתי כנה עם עצמי עד הסוף".
ארהל`ה קמינסקי מארח ג’אז בסגנון ימי "ברברים" העליזים, בימי א`, מ-21.00, במועדון הפיוז`ן, רחוב יד חרוצים 17, תל-אביב. בין האורחים בשבועות הקרובים: אברהם פלדר וה"ישראדיקסיבנד", חמישיית "דורות בג`אז", איריס ועופר פורטוגלי, תזמורת הג’אז של תל אביב בניצוחו של עמיקם קימלמן, רביעיית פטר ורטהיימר. לפרטים נוספים.
08/10/2004
:תאריך יצירה
|