מוזיקה - "צ'כוב לא מוריד מהקהל את האחריות"

המתרגם שלומי מושקוביץ, הבמאית דדי ברון וששון גבאי בתובנות חדשות על צ`כוב בעקבות הפקת "הדוד וניה" בבית ליסין

"צ`כוב מעביר את העבודה לקהל"

רבות הפרשנויות שניתנו וניתנות ל"דוד וניה", מחזהו הכה רלוונטי עדיין של אנטון צ`כוב, שנכתב בסוף המאה ה- 19. לרוב מפרשים אותו, הן הקהל והן המבקרים, כמחזה המבטא ייאוש ואת כניעת הרוח האנושית להחמצה. אך לא לכך התכוונו בני הזוג, הבמאית דדי ברון והמתרגם שלומי מושקוביץ, שמעלים את המחזה הקלאסי בתיאטרון בית ליסין עם צוות שחקנים בראשותו של ששון גבאי.

"וניה הוא יותר ממחזה על החמצה. הוא מחזה על מה אתה עושה עם ההחמצה הזאת", אומר מושקוביץ שכותב ומתרגם מחזות, "צ`כוב מעביר את העבודה לקהל. האתוס ההוליוודי הוא שיש קשיים ובסוף הסרט הגיבורים פתרו אותם ויוצאים לדרך חדשה, זה משחרר אותך מהצורך בהצלחה. הקהל הולך הביתה שמח – `פטרו אותי מהאחריות ועכשיו שהכל יהיה רע, עד לסרט הבא`. לדעתי, צ`כוב לא פותר לקהל את הבעיות ולא מוריד ממנו את האחריות. השאלה היא `האם אני חוזר להיות מנהל חשבונות, פנקסן קטן, או שאני רואה את האור והאפשרות לצאת לדרך חדשה?`. יש כאן משהו מאוד יפה שאומר `אני לא אביא אותך לפתרון, יש לך, הצופה, אפשרות להישאר בקיבעון, או לצאת ממנו, ואני לא אפתור לך את זה`".

המחזה, בעיבוד החדש, מביא לבמה קשת של רגשות ותחושות אנושיות שבאים לידי ביטוי, על מורכבותם ועל התובנות שלהם גם לחיינו היום, בשפה קולחת. "מדהים לראות כמה צ`כוב הקדים את זמנו. אנחנו למעלה מ--105 שנה אחרי והוא תקף עד היום, צ`כוב נותן את אותם כלים לחיים ערים", אומר מושקוביץ, שעובד כמחזאי בשיתוף עם בת זוגו הבמאית דדי ברון ("שבוע" שעלה בהבימה, "כוכב יאיר" שיעלה שם בקרוב).

"מה שצ`כוב לא אישר לא נכנס"

"דדי הביאה אותי להסתכל על המחזה הזה מחדש. הוא תמיד נראה מעורפל, אבל הוא חד ורגיש ביותר, וזה לא היה שם אף פעם בתרגומים לעברית, כי חשבו שהעברית נמצאת בתהליך של התפתחות. בעבר היה צורך להגביה בכוח את השפה, כדי שתהיה ברמה של הגרמנית והרוסית, אבל אני חושב שיש לה מבנה של שפה עשירה, שבנויה על שורש ובניין שיכול להתהוות עד אין סוף ולא רק כאדפטציה, אלא גם כטרנספורמציה כדי להביא את המחזה למקום מדויק".

את התרגום שלו עשה מושקוביץ בשילוב מספר אלמנטים - התרגום הוותיק של אברהם שלונסקי, שאותו הוא מכנה תרגום מילולי של רוסית לעברית; תרגום חדש יחסית של המחזאי הבריטי המוערך, מייקל פריין ("קופנהגן", "דמוקרטיה"), שלדבריו, הוא תרגום חד ודינמי; כמו כן דוברי רוסית הקריאו לו מן המחזה המקורי, ובעיקר הוא אומר: "תרגמתי את המחזה תוך כדי שיחות עם צ`כוב, ומה שהוא לא אישר, לא נכנס".

מושקוביץ ממשיל את עבודתו לדיאלוג עם המחזאי, "למשל הייתה בדיחה שהכנסתי, שהיה בה אלמנט פמיניסטי של שריפת חזיות ועד הסוף הוא לא אישר איתה. הוא אמר `אני מוכן רק שאתה תביא את זה למקום חד. אני לא יכול כשאתה מביא פמיניזם, ששייך לחצי השני של המאה העשרים, לתך המאה ה- 19. זה מרחיק לכת`. כל פעם שהוא התנגד ויתרתי".

"צריך ליזום לא רק לקטר"

"רבי נחמן אומר `לשון תרגום, שם הגאולה`, כלומר, מפגש של שתי לשונות מוביל ליצירת דבר שלישי. כמתרגם, אני לא יוצר יש מאין, אני יוצר מהיש אין, ואז הופך אותו חזרה ליש. התרגום הוא תהליך טרנספורמטיבי", נותן מושקוביץ, שעוסק בלימודי קבלה, את פרשנותו לתרגום בכלל ולצ`כוב בפרט, "יש משהו קבלי בכתיבה של צ`כוב את וניה, זה חיבור רענן שלי בראייה מחודשת את המחזה. בתקופה של צ`כוב פעלו חכמי קבלה באירופה, שראו את הדברים ממקום דומה לראייה שלו. בתוך הבריאה יש את חטא הקיבעון והאדם צריך להשאיר את עצמו כל הזמן פתוח להתחדשות. הבריאה יוצרת כלים, שגם יוצרים אותך וגם ממיתים אותך, בעת ובעונה אחת. המבקרים חושבים שההצגה היא על החמצה, ואנחנו ניסינו לתת לה דרייב חדש. כשמגרדים את פני השטח, המשבר יכול להביא להתחדשות".

"דדי יזמה את המהלך", הוא משתף על ראשית הדרך ל"דוד וניה" עכשווי בעברית, "ב- 25 השנה האחרונות לא עשו את וניה בתיאטרון הרפרטוארי בישראל והסיכוי שתיאטרון יפנה למחזאי ומתרגם הוא אפסי. היא פשוט ביקשה ממני לתרגם ועם זה לגשת לתיאטרון.

"למה לא עושים קלאסיקה אצלנו ? התמונה מורכבת, ואני חושב שחלק מהאחריות היא על היוצרים. כמה מהיוצרים פונים עם הצעות קונקרטיות שהם לא הדברים הרגילים? אנחנו בעצמנו למדנו הרבה מהמהלך הזה. צריך ליזום ולא רק לקטר. ליזום זה לא רק לבוא ולהגיד `אני רוצה לעשות שקספיר`. כולם רוצים. המקום שלנו כיוצרים שמבקרים את הממסד והתיאטרון, אם אני נשאר בפוזיציה הזו אני מפסיק להיות יוצר, כי גם הביקורת והביקורתיות יכולה ליצור אפאטיות, שיכולה להפוך לדבר סטטי", הוא מזהיר וקורא לפעולה.

"חיפשתי בעצמי את הכאב"

"זה תפקיד שחשבתי עליו הרבה שנים והסביבה אמרה לי שזה סיכון, כי התיאטרונים של היום פועלים על מנת לספק קהלים רחבים", אומר ששון גבאי שמככב ברגישות ובחן רב בתפקיד וניה, "אני גאה שזה יצא, והביקורות סך הכל טובות, עד טובות מאוד. הכי משמח אותי זה שהקהל מתחבר לזה, גם כשהוא רגיל לעידן הטלוויזיוני. כיף לדעת שיש קהל שרוצה משהו אחר ולחוות חוויה פילוסופית מיתית. זה נותן עידוד שאפשר לעשות חומרים קלאסיים ולהתמודד איתם, למרות שנוטים להספיד את האפשרות הזו.

"וניה הוא דמות קלאסית", הוא מוסיף ונותן את פרשנותו: "במחזה הוא בן 47, זקן במושגים של הזמן שנכתב המחזה. הוא מגלה את ההחמצה של חייו, עובר שינוי ומבין שלא הגשים את עצמו, אלא שהאשים את אמא שלו, את הפרופ` שהיה נשוי לאחותו, ובעצם את כל העולם, אבל לא נגע באמת שלו. על כך הוא שונא את עצמו ומתייסר, ולא באמת יודע מה לעשות עם השינוי הזה. הוא פותר את העניין באכזבה, האשמה, אלכוהול ובריחה לעבודה".

גבאי משתף בדרכו אל הדמות הצ`כובית המיוסרת: "אני אדם מתבגר שעברתי ועובר שינויים, והיו לי תקופות של החמצה, שידעתי שאני לא נוהג נכון ובאתי בטענות לעצמי. אני חושב שזה תהליך שכל אדם עובר ושואל את עצמו, לא משנה כמה הוא מצליח, האם אתה חיי למען אחרים ומוסכמות? חיפשתי בעצמי את הכאב, הדיכאון הקיומי, והאכזבה, כמו כל שחקן שמחפש בכלי שלו וזה דורש חשיפה של רגשות, וחשיפה אל הקהל.

"צ`כוב כתב את וניה לפני מאה שנה ובוצע במאות ביצועים. התרגום שעבדנו איתו הוא מאוד עכשווי והשתדל לרדת מהארומה הרוסית הישנה, שלפעמים מרחיקה את הצופה המודרני. יחד עם זאת שלומי שמר על הפיוטיות של המחזה. אספנו קאסט איכותי שיכול להחזיק את הדבר הזה. הרבה זה הקאסט שמחבר את הקהל".

צ`כוב נגיש

"היוזמה לעשות את וניה באה מקריאה מחודשת והרגשתי שאני רוצה תרגום חדש ממקום של התחדשות", אומרת דדי ברון, "ואמרתי לשלומי `אני מזמינה אצלך עבודה`. שאלתי את עצמי מי מתאים כשחקן ומיד חשבתי על ששון (גבאי), שבעיניי הוא שחקן ובנאדם מדהים והחיבור בין האישיות והיופי הרגשי והנפשי לבין הריינג` הענק שיש לו כשחקן.

"זה היה הטריגר לפנות לבית ליסין. ציפי (פינס) מיד נדלקה על זה. עשינו קריאה לפני שלוש שנים עם ששון וליאור (אשכנזי) והחיבור ביניהם היה מדהים, מיד הבנתי שזה זה. היו הרבה דחיות ושאלות למה קלאסיקה ולמה צ`כוב, אבל כשסיימנו לקרוא לכולם היה אור בעיניים. זה צ`כוב. אנשים אמרו `וואו! סוף סוף הבנו אותו`. גם לי היו מחסומים, כמו `אני לא בשלה`, אבל הוא נגיש, פשוט ונגיש, ובמחזה אנחנו פשוט מזדהים עם בני אדם.

"תמיד אנחנו מדברים על קונספט ועל דברים גדולים מהחיים, אבל התחושה שעברה לי בקריאה הראשונה הייתה שאני חייבת להוריד את המחסומים ולדבר בגובה העיניים. הדברים שדיברנו עליהם באמת ריגשו אותי".

"עבודה על מחזה קלאסי זה כמו לחזור ולנגן עם תווים, כמו שהרבה שנים לא ניגנת והיו מיליון אפשרויות, וצריך לבחור", מספרת ברון על תהליך החזרות שנמשך כחודשיים, "היו לי שחקנים נפלאים. סוג של תיאטרון עם מפגש בין דורי – ותיק, ביניים וחדש, ויחד עם התרגום המחודש, זה חיבר את העולמות".

"היום אין סיבה לשתות תה שלוש שעות"

"לפני שניגשתי לחזרות קראתי את כל מחזות של צ`כוב עוד פעם. יש לי סטודנט מבריק בשם אירה דביר, שהביא לי המון חומר רקע וטקסטים, נעזרתי גם בהריי גולומב, וקראתי את הביוגרפיה של צ`כוב וסיפורים שלו. עשיתי מה שאני דורשת מהסטודנטים שלי כהכנה - תחקיר ויזואליה ועבדתי עם המעצבת.

בעוד שאצל צ`כוב יוצאים לגינה ומחליפים חללים, רציתי את הדחיסות והסגירות בחלל אחד בזמן שהאנשים האלו בוחרים לגרד את המשבר", אומרת ברון ומוסיפה: "התפר של זמן ומקום מופקעים בהצגה. המוזיקה לא מאפיינת את רוסיה, אלא יותר מוזיקה של היום עם קריצה לשנות ה- 50. הפרידה מרוסיה לא הייתה לי קשה, זה נכתב אז וזה רלוונטי להיום, ורציתי להעביר את זה לכאן, לא במובן של הישראליות, אלא במובן האוניברסאלי. בני אדם מתעסקים ביחסים עד היום. ובחרתי להשתמש רק במה שנותן רפרנס לאז".

"הדברים השתנו אבל בני אדם נשארו עם אותם שאלות ורק הדחיפות לשאול את השאלות השתנתה בקצב של המחזה. אין סיבה לשתות תה שלוש שעות. בוער להם לפתור את הבעיות. משהו בקצב הרגשי השתנה, לא של הקהל, כי אם זה מעניין אותו, הוא ישב. היום אנחנו יותר מודעים שקיבלנו זמן מוגבל וצריך לעשות את זה הכי טוב שיכולים. איכות החיים שלנו בידינו. כשפאוזה כתובה במחזה, הלכתי לנשימה ולא לשקט ארוך - כהחלטה בת זמננו. צ`כוב כותב כמו פרטיטורה, הבנתי שאני לא יכולה להתעלם מהפאוזות, אבל משך הזמן התקצר.

"הרגישות והפשטות של צ`כוב היא הכיף הגדול, זה אין סופי וזה נותן מקום להעמיק", אומרת ברון על לביים את צ`כוב, טוענת לנאמנות לו, ומספרת על שינוי קטן נוסף שעשתה: "במחזה המקורי כולם על הבמה בסצנת הסיום, יש בזה מעגליות ומשהו מנחם ומלא חמלה. נורא התלבטתי. אני מאוד נאמנה לו, אבל פה אמרתי לעצמי שצריך תזוזה קלה, בכל זאת המשבר הזה עשה תזוזה קטנה, לא הכל חוזר להיות כמו קודם. התמונה המקורית מנחמת וזה היה פיתוי גדול. כולם רצו לסיים את זה יחד ואני רציתי להביא סוג של לא הכל בדיוק כמו שהיה".