התזמורת הקאמרית הישראלית פתחה את העונה ברומנטיקה צרופה מבית מדרשו של שומן, ויוסי שיפמן העריך את ההתמודדות הנלהבת של התזמורת עם תכנית יוצאת דופן.
רומנטיקה צבעונית
את פתיחת העונה החליטה התזמורת הקאמרית לצבוע בצבעי רומנטיקה ובעצם הצירוף צבעים ורומנטיקה כבר נאמר הרבה. המלחין ברליוז, אחד מקובעי הטעם הרומנטי וממעצבי הצליל התזמורתי הרומנטי, אמר בזמנו כי "מוזיקה צריכה להיות התגובה הישירה לרגש" - אמירה מהפכנית לבני דורו שגדלו על המסורות הקלאסיות שבהן לא היה מקום לביטוי רגיש ורגשני גדול.
בתחילתה של המאה התשע עשרה מנו התזמורות כארבעים נגנים, זה היה מספר הנגנים בתזמורות שניגנו את יצירות מוצרט או בטהובן. כעבור כמה עשורים, רק קבוצת כלי המיתר לבדה מנתה ארבעים נגנים. התזמורות הלכו וגדלו, ומנו לעתים עד כמאה נגנים. גם מגוון הכלים הלך והתרחב וכלל את הנבל, הקרן האנגלית, הפיקולו, קלרניות מסוגים ושנים ועוד. כל זאת נעשה בעיקר על מנת להרחיב את לוח הצבעים שעמד לרשותו של המלחין - כדי לצבוע את הרגש בניגודי צבעים מעניינים, שיביעו את הרגש הצרוף.
המלחין רוברט שומן ניצב על ערש תקופה זו , שכונתה "תקופת הצליל הגדול". שומן חיבר את הסימפוניות שלו לתזמורת שבבסיסה הייתה תזמורת בטהובן כשהוא הגדיל את מספר הטרומבונים, הקרנות וכלי ההקשה.
מנפרד – עושר תזמורתי ורדידות מוזיקלית
תכנית הקונצרט של התזמורת הקאמרית כללה שתי יצירות מאת שומן, שנכתבו בתקופת הוספת הצבע והכלים.
במרכז התכנית בחר נעם שריף להעמיד יצירה שביצועיה נדירים: "מנפרד" - פואמה דרמטית לתזמורת, למקהלה, לארבעה סולנים ולשחקנים (נוסח עברי: אהרן שמי, אברהם קמחי).
היצירה המוזיקלית של שומן חוברה על פי הפואמה מאת המשורר האנגלי ביירון. עלילת הפואמה מזכירה את "פאוסט", שגיבורו מתלבט בין חיים ללא אהבה ופתרון במוות שאותו מביאים כוחות האופל. אין כל פלא בכך שגיתה, מחברו של פאוסט, התלהב למקרא יצירתו של ביירון.
שומן גם הוא התלהב, התרגש וחיפש דרך חדשה שבה יהיה מקום לצליל התזמורתי לצליל הבודד בתוך התזמורת, לקולות המקהלה והזמרים הסולנים וכן למילה המדוברת. ביצירה עצמה יש עושר תזמורתי ורגעים של מוזיקה קסומה, וישנם גם רגעים לא מעטים של רדידות מוזיקלית.
תוצאה מסקרנת
עם כל מורכבותה, לא מעט מנצחים ותזמורות רוצים להתמודד ולו פעם אחת עם "מנפרד". בביצוע של התזמורת הקאמרית הישראלית וזמרי פילהרמוניה ניכרה ראשית כל אחידות ושלמות שיצרה את המתח הדרמטי מוזיקלי המתבקש.
בתוך הים התזמורתי הכללי ראויים לציון קטעי סולו יפים של שירי סובול בקרן האנגלית וחיים סנד בקרן. ברביעיית הזמרים, שתפקידה קצר ומצומצם, בלט מאוד ולטובה זמר המצו סופרן גל ג`יימס.
תפקיד השחקנים לא פשוט שכן הם מדברים את הטקסט גם על רקע התזמורת המנגנת וכאן צצים גם רגעים של אי איזון שהאפילו על הבהירות. אלכס אנסקי, הוא מנפרד, מתחיל בעוצמה דרמטית שעליה הוא מתקשה לשמור בהמשך.
מולו מצליחים דרור קרן ושרה פון שוורצה, שגילמו כל אחד דמויות אחדות, להעניק צבעוניות ונוכחות משתנה. התוצאה בסך הכל מסקרנת ומעוררת עניין רב וזהו מתפקידה של תזמורת, בוודאי בימים אלו של תהייה על תפקוד התזמורת והמוזיקה הקלאסית במרקם התרבותי הכללי.
התלהבות מעצם ההתמודדות
בפתח התכנית ניצח נעם שריף על הסימפוניה מס` 4, גם היא של שומן, יצירה בעלת תביעות רבות ומורכבות מכל הנגנים. כאן נוצרת תחושה חריפה שצליליה של התזמורת הקאמרית חסרים, גם כאשר גדל בה מספר הנושפים. האיזון בין משפחות הכלים השונות לא נשמר.
דואט מעודן של הצ`לו והקלרנית בפרק השני נעלם אל רקע תזמורתי רועש ובפרק האחרון התקשתה רביעיית הצ`לנים להתמודד עם התובענות וסחבה את הצליל של התזמורת כולה כלפי מטה. על כל אלה חיפו התלהבות מעצם ההתמודדות עם תכנית יוצאת דופן שתלך ותשתבח מקונצרט לקונצרט.
התזמורת הקאמרית הישראלית עם מקהלת זמרי פילהרמוניה, ארבעה זמרים סולנים: סיון רותם, גל ג`יימס סולנים והשחקים אלכס אנסקי, שרה פון-שוורצה ודרור קרן. מנצח: נעם שריף
לפרטים נוספים
12/10/2004
:תאריך יצירה
|