תנועה פיסולית מושלמת
 
ארבעה הם מייסדיה של להקת המחול "מריה קונג", שמגדירים את עצמם "להקת רקדנים". הארבעה – אנדרסון בראס מברזיל, לאו לרוס מגוואדלופ, טליה לנדא ויערה מוזס מישראל – הם יוצאי להקת בת שבע, שבה רקדו עד לפני כשנה. בימים שבהם יוצרים נאבקים על מימון ותמיכה, לרביעייה הזאת היה תומך פרטי, בדמותו של  בני לנדא, אביה של טליה, ויציאתה לאור כוללת בין השאר את בחירתו של אולם נחמני 4 בתל אביב כאולם הבית שלה, יתרון מיידי בעיר שצפיפות היוצרים בה מתחרה בצפיפות התנועה ברחובותיה.
 
אפשר להבין כמובן את הרצון להתמקם בתל אביב, אך בה במידה ניתן לתהות אם לא היה נכון ויצירתי יותר להתמקם באחת מערי הפריפריה. אבל לא על כך תימדד הלהקה בסופו של דבר אלא במה שהיא מעלה עתה ובמה שתביא בהמשך הדרך.
 
יצירתה הראשונה "FLING” הוא מונח שמיתרגם בין השאר כהטלה, השלכה, יידוי או פרק זמן של "עשיית חיים" ועל פי
כרטיס-התכנייה "נכון להיום, הטמפו המומלץ לביצוע הפלינג הוא 91 פעימות לדקה". מה אני מבין מזה? לא כלום, ודאי לא על סמך היצירה של הארבעה, שיש בה הרבה יופי חזותי, בעיצוב הבמה של אורי בן-שבת והתלבושות של מיקי אבני, ובתנועתם הפיסולית המושלמת של הארבעה.
 
את היצירה הזאת ראוי לבחון לא על פי הריחוק הסמנטי או הקרבה אל הכותרת שלה או אל המשמעות שלה (וכבר התרגלנו לחידות האלה של יוצרי מחול בארץ),  וגם לא על פי העובדה המפתיעה כשלעצמה שהארבעה לא גייסו לצידם כוריאוגרף-בית ובחרו להעלות יצירה "קולקטיבית" שהיא חלון ראווה לכישרון הרב הצפון בה.

חרקים, רובוטים, יצורים מהחלל 
 
המבחן הוא אך ורק במה שקורה על הבמה, וכאמור יש שם הרבה מאוד יופי.  זה מתחיל בנגינת יצירתו המיוחדת של לוצ`אנו בריו לכינור סולו, שאותו מבצעת הכנרת יעל ברולסקי, הניצבת בגבה לקהל ובתלבושת עתירת דמיון שנראתה לי כמו כנפיים שמוטות של חרק ענק. באותה שעה נדיבה משא התנועה נישא על שני עמודים בשני צידי הבמה, שמתוכם  מוקרנת אנימציה מופשטת מעניינת, שנוצרה על ידי בן-שבת, כפרי מחקר טכנולוגי שלו לצורכי עיצוב התפאורה. האנימציה מתפתחת לאיטה כך שמרגע מסוים ועד סיומה ההתרחשות בה מהדהדת את צלילי הכינור, דלילותם או סמיכותם, מקצביהם ודעיכתם.
 
אחר כך בקטעי סולו מורכבים ובקבוצה, כל תנועה מתבצעת בשלמות טכנית של הארבעה, הנראים בתלבושותיהם כחרקים, כרובוטים, כיצורים מהחלל ובהחלט לא כבני אנוש. כל אחד מהארבעה מבצע מכלול תנועות, משפטי תנועה ופסקאות סיפוריות, שפשרן מסתתר. יש גם שמות – לא מוסברים, כמובן – לשלוש דמויות, שכנראה מגולמות על ידי בראס, לרוס ולנדא. כאשר מצטרפת מוזס נדמה לי לרגע שחל שיבוש בשמה ולמעשה היא מוזה.
 
אבל האסתטיקה הזאת קרה, מנוכרת, ולא אחת מעייפת, לא מעט בסיוען של התאורה הנוטה לחשיכה מוגזמת שעיצבה פליס רוס, ושל המוזיקה המקורית והעיבודים הנוספים של טל בן ארי.
 
“מריה קונג" כשלעצמה היא יצירה מסקרנת כלהקה. כניסתה אל מעגל המחול  הישראלי מבורכת, ויומרתה ראויה בהחלט לפירגון. המעלה הברורה של יצירתם הראשונה בדרך הזאת היא שהיא מקבעת את נוכחותה ומחייבת את מייסדיה להמשיך ולעצב את דרכם ולפרוע את האשראי הניתן להם מכל הלב.