נבל משלו

תחרות הנבל הבינלאומית ה-17 שתיפתח היום (שלישי) בתל-אביב מציינת מלאות חמישים שנה למפעל המוזיקלי הזה. התחרות חיכתה 47 שנים ללידת הזוכה הישראלי הראשון ובתחרות הקודמת הוכתר הזוכה הישראלי הראשון אי פעם –סיון מגן, המספר כאן על הדרך שעשה עד הזכייה ולאחריה.
 
מגן וזוכים אחרים בתחרות לאורך השנים ינגנו בקונצרט הפתיחה של התחרות עם התזמורת הפילהרמונית הישראלית בניצוחו של ניר קברטי בהיכל התרבות בתל-אביב.
 
הפרס של כל זוכה בתחרות הוא נבֶל מתוצרת חברת "ליון והילי" משיקגו, המוערך בשווי של  כ-50,000 דולרים. לא מעט. סיוון מגן מספר כי עד לזכייה ההיסטורית שלו  מעולם לא ניגן על נבל משלו. את כל הקריירה כתלמיד, כסטודנט ובתחילת עבודתו המקצועית עשה כשהוא מנגן על כלי שלא שייך לו.

זה לא מפריע שאין  קשר אישי עם הכלי, כמו לכנרים או לנשפנים?
 
"זה פחות מפריע כי בעניין הכלי אנחנו יותר דומים לפסנתרנים. גם פסנתרן מנגן על כלי שהאולם או התזמורת מציעים לו. יש מקרים שבהם אני לוקח את הנבל אתי, אבל במקרים רבים זה לא  מתאפשר ולו רק בגלל העלות".
 
קשה להחליף נבל מקונצרט לקונצרט מארץ לארץ?
 
"אין תשובה חד משמעית. זה תלוי ומשתנה. אם אתה מקבל נבל של אותו יצרן, ההסתגלות לכלי החדש היא מהירה ואתה יכול להופיע איתו כעבור שעות ספורות. אבל כלי אחר יכול לדרוש זמן הסתגלות ממושך יותר. בעיה שהקהל אינו רואה, היא שהמרחק בין המיתרים שונה מחברה לחברה. יש נבלים צרפתיים, יש איטלקיים ויש גרמניים. אני אוהב את ה`ליון והילי` שזכיתי בו. את הצליל, את האישיות שלו".
 
מה תרמה לך התחרות חוץ מן הפרס?
 
"כמה רסיטלים באולמות יוקרה למשל באולם `מרקין` בניו יורק באולם `ויגמור` בניו יורק - בזכות מימון של קרן סאלווי האיטלקית. גם הופעות בישראל, למשל עם התזמורת הסימפונית הישראלית ראשון-לציון. אבל התרומה המשמעותית היא עקיפה. בפסטיבלים שונים או אולמות קונצרטים אתה בא כמי שזכה בתחרות והיחס אליך שונה, זה מוסיף לך נקודות בהשוואה לאחרים".
 
היית מציע לתחרות לשדרג את הפרס הראשון?
 
"אני לא בטוח שהתחרות יכולה לדאוג לדבר כזה, אבל אילו הפרס הראשון כאן היה כולל, כמו בתחרויות רבות לכינור או לפסנתר גם אמרגנות, כלומר שאמרגן עולמי ייקח את הזוכה תחת חסותו, הפרס היה משמעותי הרבה יותר".

"בפריד גיליתי שאני לא לבד"
 
בקונצרט הפתיחה של התחרות  ינגן סיון מגן עם התזמורת פילהרמונית את "אביב", קונצ`רטו שחיבר חיים פרמונט, יצירה שניגן  לפני שבוע בפתיחת "חג המוזיקה הישראלי" עם הסימפונית ראשון לציון. מגן עשה מלאכה מצוינת בנגינה הראשונה והקהל אף ביקש וקיבל כהדרן את סוף היצירה בנגינה חוזרת.
 
איך מגיע ילד מירושלים דווקא לנבל?
 
"למען האמת אני לא בדיוק יודע, מאז שהייתי ילד חלפו כמה שנים. (סיון הוא בן 29), אבל בגיל שמונה כבר ידעתי שאני רוצה לנגן נבל. גדלתי בבית מוזיקלי, אבא שמואל הוא צ`לן ידוע ומוערך. בבית הספר היסודי ניגנתי בפסנתר. הנבל בינתיים חיכה. כשהתקבלתי לתיכון שליד האקדמיה למוזיקה בירושלים, התחלתי ללמוד ברצינות. המורה שלי הייתה אירנה כגנובסקי. בהמשך למדתי בצרפת בקונסרבטואר בפריז אצל איזבל מורטי ואחר כך בניו יורק  בבית ספר ג`וליארד אצל ננסי אלן. שתיהן זכו בפרסים הראשונים בתחרות בישראל".
 
יש הבדלים בשיטות ההוראה?
 
"שאלה קשה. בוודאי שיש. אבל השוני נובע לא רק מן המורה אל אמן החיבור מורה תלמיד. תלוי באיזה גיל אתה מגיע לאיזה מורה. אירנה  נתנה לי את כל היסודות. אצל מורטי בפריז, היו דברים אחרים. ראשית כל גיליתי שאני לא לבד. נגני נבל בכלל הם תמיד מעטים או בודדים. בתיכון בארץ אתה מקבל שיעורים יחידניים. פריז היא אחד ממרכזי הנבל החשובים בעולם אם לא החשוב שבהם ופוגשים עוד נבלאים.
 
"הכיתה הזאת בקונסבטואר הזה, היא בעלת מסורת רבת שנים. מה לומדים שם? בעיקר גמישות. להתאים את עצמך ליצירה ולא לכפוף אותה למשהו שלך, בבחינת `זו הדרך ואחרת אין`. האם זה נשמע אחרת. אם האמן גדול, אז לך כמאזין לא חשוב מהי השיטה. אבל הצרפתים ממקדים את הדגש ביצירה ובדרך שלך הנגן, להגיע לאותה מטרה, דרך שיכולה להשתנות בכל פעם. בג`וליארד ההתמקדות היא ב`עצמי`, בבטחון של הנגן, בעבודה על הבמה".
 
נשמע כאילו בצרפת למדת מוזיקה ובאמריקה פסיכולוגיה?
 
"למרות שזה לא נכון מאה אחוזים, כי תמיד עובדים על יצירות. אבל יש משהו באבחנה הזאת".
 
איך נראית היום קריירה של נבלאי,  האם המופת הוא עדיין של מי שנחשב לגדול הנבלאים במאה הקודמת ניקנור זַבָּלֶטָה ?
 
"זבלטה היה ככל נראה תופעה יחידה במינה ומבחינתי לא ברורה כל צרכה. אין דבר כזה קריירה סולנית, ולו מן הטעם שהרפרטואר של הכלי מצומצם. נבלאי חייב לעשות הכל, להיות סולן כשצריך, לנגן הרבה מוזיקה קאמרית ורסיטלים. רוב הנבלאים הגדולים מלמדים, שזה כמובן עוד עיסוק. ובכל אני דומה לאחרים, אני גר בניו יורק משם אני יוצא לקונצרטים ולהופעות בארצות הברית, באירופה בישראל ואני פועל יחד עם טיבי צייגר הקלרניתן ועם איתמר זורמן הכנר, בפרויקט הקאמרי הישראלי שמביא אותנו לכאן פעמיים בשנה".

 
              סיון מגן, צילום: יח"צ
 
"כתיבה לנבל אינה פשוטה"

תחרות הנבל הבינלאומית שלנו שבה ניצחת, נחשבת עדיין?
 
"בשעתה לפני חמישים שנה, היא הייתה הראשונה בממדים האלה. היום יש כבר לפחות שתים עשרה תחרויות שמבקשות להגיע לצמרת. התחרות הישראלית נחשבת לחשובה מאוד ושניה לה התחרות בבלומינגטון, אינדיאנה, אותה מובילה סוזן מקדונלד, שזכתה כאן פעם בפרס שני והיא עומדת בראש כיתת נבל חשובה וגדולה."
 
מה טוב ומה רע בתחרות הנבל?
 
"טוב כמובן לנצח, אבל גם כשלא מנצחים התחרות גורמת לנבלאי לעבוד ולהשתפר עד לתחרות והוא מעלה את הרמה שלו וזה מצוין. מה עוד טוב בתחרות? זה כמו בכיתה שהייתה לי בפריז אבל הרבה יותר. כלומר נפגשים עם מתחרים מארצות שלא תמיד יש סיכוי לפגוש וזה מצוין. מה שחשוב הוא שמלחינים ישראלים כותבים יצירות לנבל. בגלל שמדובר בתחרות ותיקה, יש המון יצירות מצוינות לנבל של בן חיים, שריף, מעייני, בראון, אבני פרמונט ואחרים, והיצירות האלה מנוגנות בכל העולם. זה בזכות התחרות".
 
היומיום של הנבלאי דורש הרבה כח. לסחוב את הכלי, לכוון אותו, ונבל מכוונים יותר שעות מאשר מנגנים בו. הנסיעות וההופעות. לכאורה מקצוע קשה ובכל זאת אתה כבחור, כגבר נחשב לתופעה יוצאת דופן. משם מה זה מקצוע נשי?
 
"אין לי הסבר. יותר מזה זה אפילו מפתיע. כי עד תחילת המאה העשרים רוב הנבלאים היו גברים. השתלטות הנשים על התחום החלה בשנות העשרים של המאה שעברה. אין הסבר ענייני. היום שוב רואים נבלאים בנים. ייתכן שהסיבה נעוצה בתדמית שהייתה לכלי במאות השמונה עשרה והתשע-עשרה. הוא כלי יפה ונחשב לכלי סלוני שנגנו עליו חובבים או חובבות. אבל אלו הן בגדר השערות".
 
היום מעמדו השתנה?
 
"היום מעמדו מעניין, המלחינים הצעירים מחפשים את האפקטים המיוחדים. את המצלולים שרחוקים מאוד מתדמית הכלי הרך שמתנגן ברקע עם חליל לצד קולו של שחקן הקורא שירה. אלא שכתיבה לנבל, אינה פשוטה. מי שכותב לנבל, צריך להכיר את הכלי היטב. צריך ללמוד אותו  ובדרך כלל מלחינים כותבים לנבלאים
שהם מכירים".
 
לסיון מגן כבר כתבו יצירות?
 
"לא הרבה אבל כן עמית גילוץ, שעושה כיום דוקטורט בקורנל, גלעד כהן שכתב לפרויקט הקאמרי כתב מוזיקה עם צבעים רוקיסטים".
 
"לעצם ההכנה לתחרות יש הרבה ערך" 
   
במוזיקות העממיות יש לנבל תפקיד לא קטן, בדרום אמריקה יש נבל אינדיאני, באירלנד יש נבל מקומי ועודו. האם לאור פריחת מוזיקת העולם יש לתפקידים של הנבל היום צבעים חדשים?
 
"לאולם הקונצרטים עוד לא הגיעו כל ההדים של מוזיקת העולם בצורה מסיבית. יש פה ושם נבל בלהקות רוק, יש גם נבל מוגבר, שלא צריך את תיבת תהודה היפה והגדולה שיש לנבל הקלאסי. אני מכיר מלחינה אמריקנית אחד, קיית אבוש שמשלבת ביצירות שלה צבעים עממיים אמריקניים לנבל".
 
התחרות נפתחת בנגינת יצירות שהן עיבודים של יצירות לכלים אחרים. למשל את הקונצ`רטו לשני פסנתרים של מוצרט ינגנו שני נבלאים, ואת הקונצ`רטו לארבעה צ`מבלות של באך ינגנו ארבעה נבלאים, מה עושה הריבוי הזה?

"זה מאוד משעשע ונחמד לנגן יצירות כאלה. אבל חיבורים כאלה הולמים אירועים פסטיבליים, כמו התחרות, אין הזדמנויות אחרות להעמיד יחד מספר נבלים ונבלאים. אירוע נדיר וכייפי".
 
בתור הזוכה האחרון בתחרות היוקרתית, יש לך עצות להשיא למתחרים חדשים?
 
"ראשית כל לייחס הרבה ערך והרבה חשיבות לעצם ההכנה, נהדר לזכות כאמור, אבל גם בהתכוננות יש הרבה. בתחרות הזאת יש רפרטואר גדול במיוחד. אני התכוננתי שנה וחצי. חשוב מאוד להופיע הרבה בתכנית שאיתה מופיעים בתחרות ובאותו סדר שבו היצירות מנוגנות בתחרות. כולנו מתכוננים במשך חדשים רבים כדי להיות הכי טובים בפרק זמן נתון. וזה למעשה לא קורה. הרי רוב הסיכויים הם לא לזכות, אז מה מרוויחים מההכנות? שיפור מתמיד בכושר והיערכות אישית טובה יותר להתמודד עם מצבי לחץ".
 
יש לנבל קהל מיוחד, כמו לגיטרה למשל?
 
"בהכללה קשה להצביע על קהל קונצרטי נבל שהוא שונה מן הקהל הרגיל של הקונצרטים. מה שהתפתח בעיקר בארצות הברית, אלו הן `אגודות נבל` או `חברות נבל`, שם מתרכזים בעיקר אנשים שהחליטו ללמוד לנגן בנבל להנאתם, הצליל כבש אותם. כאן יש צעירים ומבוגרים, נשים וגברים, גמלאים ואנשים עובדים. כשחבורה כזאת יושבת באולם הם משנים את המרקם הכללי. אבל זה בינתיים נדיר וקורה רק באמריקה".
 

קונצרט הפתיחה של תחרות הנבל יתקיים היום, יום שלישי, 6 באוקטובר 2009 ב-20:00 בהיכל התרבות תל-אביב. שלבי התחרות יתקיימו בימים שישי ושבת, 16, 17 באוקטובר בהיכל התרבות ושלב הגמר ביום שלישי, 20 באוקטובר ב-20:00 בתיאטרון ירושלים. לפרטים בטל`: 03-6041808.