נקודות האור בקונצרט פתיחת העונה: הסופרן חן רייס ומקהלה חדשה ע"ש גארי ברתיני
ההדרן עלה על היצירה
העונה ה-74 של התזמורת הפילהרמונית נפתחה בסימן ארבעים שנות עבודתו של זובין מהטה כמנהלה המוזיקלי של התזמורת. המתנה הגדולה שהעניקו חברי התזמורת למנהלם היא בנוסח "אתה אוהב את ברהמס אז נפתח ברהמסיה בקרן הרחובות דיזנגוף טוסקניני בתל-אביב (משכן היכל התרבות) ואתה תעשה בה כטוב בעיניך".
כאירוע פותח הגיש לנו המאסטרו הוותיק אמש שתי יצירות: הקונצ`רטו מס` 1 והרקוויאם הגרמני. נכון היה אולי, כמתנה לאוהבי ברהמס בישראל, להזמין יצירה שהיא מעין הצדעה של מלחין מקומי למלחין הרומנטי שהתגורר בווינה, אבל זה לא קרה וחבל.
ולעצם העניין. הקונצ`רטו הראשון של ברהמס הוא מעין סימפוניה גדולה ואת פתיחת היצירה, הפרק הראשון, ברהמס מכנה מַאֶסטוֹזוֹ, כלומר: מלכותי, איטי מכובד הדור ולמראה ומרשים. הוא גם מעניק לתזמורת קטע פותח ארוך יחסית. כדי להרשים אותנו המאזינים ולתת מעמד של פתיחה לקראת כניסת הסולן. מכל אלה נשארה בנגינת התזמורת האיטיות. בגדי המלך נראו מהוהים וכל הדרם ניטל מהם. צריך היה להתאמץ ולגלות את ה"משהו" המרוחק.
מי שניסה לערות דם חדש היה הסולן הפסנתרן האוסטרי רודולף בוכבינדר. נוכחותו העירה בחלקה את התזמורת להיענות לאתגר ולעלות לרמה ולמרץ שהוא הציג. זה התרחש בעיקר בפרק השני, הקצר, בשקט הגדול. השקט הגדול של כניסת הסולן בפרק שאופיו המסתורי צבע את העבר במעט זוהר.
הפרק השלישי, הסוחף, התנהל גם הוא ללא בשורה. בתוך ים הצלילים נשמעו קטעים סולניים מבריקים של נגן הטימפני אלון בור, של הקרנן ג`יימס קוקס שרמז לאן יכול היה הביצוע למשוך; של החלילן יוסי ארנהיים ושל ברוס ויינשטיין האבובן; וקצת אחריהם השתדל גם לזר שוסטר הכנר הראשי בקטע הסולני שלו להרשים. אבל כאשר הפרטים טובים מן התמונה השלמה, לא נותר רושם רב.
בוכבינדר נענה לבקשות הקהל וניגן הדרן פרפראזה על מוזיקה של יוהן שטראוס (מתוך העטלף) בחוש הומור וינאי נעים ונינוח. בהקשר הברהמסי הבחירה הזאת מאוד מוצלחת, כי ברהמס נמנה על מעריציו הגדולים של יוהן שטראוס. אבל כאשר ההדרן טוב מן היצירה, התחושה מן האירוע המרשים אינה נוחה.
שתי נקודות אור ישראליות
בחלקו השני של ערב פתיחת העונה (או של הברהמסיה המקומית) שמענו את "רקוויאם גרמני". "גרמני", על שום שברהמס החליט להשתמש בטקסטים בשפה הגרמנית ולא להיות צמוד לנוסח הקתולי של התפילה למנוחת המתים ובחר קטעי מתוך מקורות שונים.
שתי נקודות אור היו בביצוע הזה ושתיהן ישראליות. הראשונה הייתה פרק הסולו של זמרת הסופרן חן רייס. ברהמס חיבר פרק אחד מתוך השבעה לזמרת וחן רייס שִדרגה את כל הערב בטוּב טעם, בהבנה, בעומק ובעיקר ביפי קול ששיוו לקונצרט כולו מעמד אחר ושונה. רייס סיפקה ברגישותה לטקסט את רגעי העומק והגדולה שהיו חסרים בו.
הממד הישראלי האחר היה הופעת הבכורה של מקהלה מקומית חדשה – המקהלה הישראלית ע"ש גארי ברתיני. צריך להבהיר כאן שבישראל מקהלה חדשה אינה בדרך כלל גוף של זמרים שמעולם לא שמענו קודם, אלא התארגנות מנהלתית וציבורית חדשה ששואבת זמרים מתוך מקהלות קיימות, אם זאת איכותה נקבעת על ידי המנהל המוזיקלי שעובד איתה.
מקהלה זו שעובדת עם המנצח רונן בורשבסקי הצליחה להשיג יופי ועידון ובעיקר להצטייר כגוף מכובד ורציני שככל הנראה נשוב ונפגוש במעמדים מוזיקליים נוספים. קבוצת הטנורים למשל צריכה חיזוק ויתר נוכחות. אבל הסך הכל היה חשוב וטוב שיש מקהלה נוספת בנוף הכוראלי בישראל.
לעומת רייס המצטיינת והמקהלה הסולן השני, זמר הבריטון הגרמני רלף לוקאס נשמע כבחירה לא מוצלחת, כמי שנקלע למקום לא לו, כמי שבא עם גוון ואיכות הקול שאינם הולמים את היצירה.
התזמורת הפילהרמונית הישראלית, קונצרט מס` 1, בתכנית ברהמס, 10 באוקטובר 2009, היכל התרבות תל-אביב.