"חיפשתי קודם כל למצוא את עצמי"
 
"הייתה לי ארץ./ ארץ ששדותיה צמחו שמחים/הייתה לי ארץ/ שדיברה רק בפרחים... ועכשיו אני כמו זרה בתוך ביתי/ והארץ לא מוכרת, מסיטה את מבטה/ המילים אותן מילים, / אך השפה אינה שפתי/ הייתה לי ארץ. מי יחזיר לי אותה?" ("הייתה לי ארץ", מילים: אהוד מנור, לחן: יהודה פוליקר)
 
מהצליל הראשון מזהים את הפוליקריות הבולטת, ששולחת יד ומחבקת את ירדנה ארזי לתוך אלבומה החדש, "בושם על עורי", בהפגנת קרבה גדולה הרבה יותר מזו של מפיק מוזיקלי ומלחין שתרם מכישרונו לאלבום.
 
 14 שנים עברו מאז הוציאה ארזי את אלבום הסולו האחרון שלה. זמן ארוך שהוקדש לניסיונות מוזיקליים שונים בחיפוש אחר הצליל שמגדיר אותה נכון לעכשיו, ונמצא עבורה במפגש שלה עם פוליקר, שפרט לעיבודים, הפקה מוזיקלית והלחנת כל השירים, כתב עבורה גם שבעה מהטקסטים, התנסות חדשה גם בשבילו.
 
מבחינה מוזיקלית יצרו השניים מרקמים שאינם לגמרי זרים לעשיית העבר של ארזי. את ההתעדכנות אפשר לשמוע בשירה של ארזי, שהיא קרובה וקז`ואלית מזו שאפיינה אותה בעבר, ובמינון השירים בעלי האמירה הטקסטואלית שנמצאים באלבום.
 
"בזמן שעבר מאז האלבום הקודם עשיתי את `קפה טלעד` בטלוויזיה", מספרת ארזי, "ובמקביל עסקתי המון בעניינים מוזיקליים. למשל הפרויקט הזה של שיר השירים בערוץ 1, גם הקלטתי שירים, אחד מהם היה דואט עם אבי פרץ, `שיר של יום חולין` שהוקלט לזכרו של יאיר רוזנבלום. בשנת 2003 העליתי מופע בבימויו של צדי צרפתי ובניהול מוזיקלי של אריק רודיך, ומשפחת אלייב, מופע שרץ עד אתמול בערב, וביום שישי הקרוב אני יוצאת במופע חדש לגמרי בניהולו המוזיקלי של אורי זך (בעלה של מירי מסיקה והמפיק המוזיקלי של אלבומיה – ט.ג.), עם נגנים חדשים, עיבודים חדשים, שירים  חדשים ושירים ישנים בעיבודים חדשים".
 
אנחנו עוברות פה על נקודות הציון, אבל הייתי שמחה לשמוע קצת יותר על התחושה הפנימית של החיפוש בכל אותו זמן
 
"לגבי קפה טלעד – אז קודם כל הראש שלי נגנב בגלל שאני לא באה מעולם האקטואליה, והייתי חייבת להיכנס לזה ולהצטיין בזה כי נזרקתי למים. אז הראש טס לכיוון של אקטואליה במצב של ממש סחיטה מוחית. הייתי מנויה על שלושה עיתונים, כל יום, כולל לקרוא את כל הפרשנויות וללמוד הכל, וזה דבר שגנב לי את הראש.
 
"מעבר לזה, זה כאילו רפלקס מותנה אצלי כן להיות בעניין המוזיקלי, אז אספתי חומרים ושירים, חיפשתי, היו לי פגישות עם מוזיקאים, אבל חיפשתי קודם כל למצוא את עצמי, למצוא את הסאונד שלי, את האמירה שלי. נולדתי בקיבוץ, גדלתי בחיפה, להקת הנח"ל, הייתי צריכה למצוא מי אני ומה אני בתוך כל מה שקורה".
 
נשמע לי על פניו שמדובר דווקא בהגדרות מאוד ברורות, קיבוץ, חיפה, להקת הנח"ל
 
"זה די פדיחה ההגדרה הזאת פה בארץ, כי זה מתייג אותך מין ארץ ישראל גבעטרון, אבל זאת אני. אז השאלה אם לברוח מזה, לא לברוח מזה, איך להגדיר את עצמי. כי חבטו בי לא מעט. אני מודה שאני כאדם, כמי שגם מנסה לשרוד וכמי שקם בבוקר ולא רואה זוהר אלא רואה עבודה - בניגוד למה שחושבים כתבי אירוויזיונים ודברים כאלה אני לא בנאדם זוהר בחיי, אני אדם שקם בבוקר ועובד - אבל בגלל השמלות, בגלל האירועים הנוצצים שהייתי קשורה אליהם, נתפסו לזה.

"אני לא מסירה מעצמי אחריות, אבל באיזשהו מקום זה הסתיר המון דברים אחרים שהיו. נורא קל להתייחס לסטריאוטיפים ולתגיות, זו עבודה נורא קלה. זה פוטר את הבנאדם מחשיבה שיש פה אולי יותר שאר רוח ממה שנדמה. מאוד קל לעיתונאי לתייג. זה גם מתכתב נהדר עם החבר`ה, אבל זה לא באמת הבנאדם שאני. ואפשר לחטט בדברים שעשיתי בעבר ולראות שכן היו אמירות, וכן היו דברים, והייתה השקעה מאוד גדולה בתקליטים, שהם כולם אינדי, אגב, ולדעת להעריך את זה".
 
כולם אינדי? לא הוצאת אלבומים בחברות כמו סי.בי.אס. והד ארצי ?
 
"לא. אף אחד לא האמין בי בזמנו. זה היה אחרי שהנחיתי את האירוויזיון ורציתי לעשות תקליט, ואף אחד לא היה מוכן להשקיע, אז בעלי השקיע. ואני מדברת על הפקות מאוד יקרות שהלכנו איתן עד הסוף. אף אחד לא סבסד אותי אף פעם. זה הכל ריזיקות שלקחנו".

                         עטיפת האלבום, צילום: יח"צ

"בעיירה אתה לא יכול להיות גדול מהחיים"
 
"אתה צוחק ספק אומר את לא נורמלית/ את רק רואה תמונה קטסטרופלית/ אני נשרפת וסולחת כבר שנים/ שותקת ומעמידה פנים/ אתה נוגע בבדידות שבנפשי/ אתה האיש שקראתי לו אישי/ עכשיו אני רוקמת חלומות בממשי/ וזה הזמן שלי לצאת אל החופשי" ("מתה לחיות", מילים ולחן: יהודה פוליקר)
 
קראתי פעם כתבה ענקית עליך שהפואנטה שלה הייתה שהמדינה שלנו הייתה אז קטנה מדי מכדי "להרשות" לך להיות כל כך יפה. שאף אחד לא היה מוכן לפרגן לך משהו מעבר לזה
 
"אני קוראת לזה `תסמונת העיירה`, ובעיירה אתה לא יכול להיות גדול מהחיים. יש דברים שאי אפשר להכיל. אני כואבת את הדבר האנושי הזה, אבל מבינה אותו. מבינה ומשלימה. זה הגורל שלי ואלה החיים שלי".
 
מצד שני, אולי היה קל יותר לפרגן לך את כל הגרנדיוזיות הבימתית הזו דווקא אם כן היית אחת שקמה בבוקר ויורדת למכולת עם שמלת פאייטים? אולי הפער בין הפרסונה המוזיקלית למי שאת באמת הקשה על אנשים מסוימים? אולי זו דרך להגיד לך שאת כל כך יפה על באמת, שאת לא צריכה את כל השמלות האלה. שאת הכי יפה נטו
 
"א. תודה, אבל את יודעת, זה היה משהו בלוק שבא מתוך שמחה ומתוך תמימות. דבר יצר דבר, ההתלהבות של הקהל, והעובדה שאם נראים טוב אז למה לא ללכת על זה. אני חווה את ההתנצלות הזאת מאז שהייתי בצופים, את יודעת? אתה צריך כל הזמן להתנצל על הדבר הזה, וכל החיים, גם ממרומי גילי, אני שואלת למה? למה זה כל כך מרגיז?"
 
"הוא חשש ממני, אני חששתי ממנו"
 
איך נוצר הקשר עם פוליקר? מה הוביל ליצירת האלבום הזה איתו?
 
"קודם כל, אני מעריצה של פוליקר עוד מהתקופה שהיה החתיך עם הגיטרה ב`בנזין`. הוא עשה עלי רושם נורא גדול. אני זוכרת שלמדתי פיתוח אצל רחל הוכמן, ותמיד הערצתי רוקיסטים, תמיד היה לי סוג של רגשי נחיתות ליד רוקיסטים, הם הרציניים ואני עושה שטויות... ורחל סיפרה לי שגם הוא לומד אצלה, ואמרתי, `וואו, תספרי לי, איך הוא, מה`, והיא אומרת, `ירדנה, לא תאמיני, הוא יושב ליד הפסנתר ומנגן מוזיקה בלקנית`. זה נשמע הזוי, מה מוזיקה בלקנית...
 
"אני מאוד אוהבת את השילוב הזה של גיטרות חזקות וצלילים אתניים ותמיד היה אצלי שילוב של הדברים האלה, אני אוהבת פולקלור עם כוח, ויום אחד נסענו באוטו, בעלי ואני, ואני לא אשכח את הרגע הזה, פתאום התנגן ברדיו `עיניים שלי`, ואמרתי לבעלי, `תעצור את האוטו, אי אפשר להמשיך לנסוע, אני לא יכולה להכיל את זה, זה פשוט פנטסטי`. וכל פעם שהייתי שומעת פתיחים מוזיקליים של שירים שלו הייתי מלאה בקנאה".
 
האלבום שלך באמת נפתח בפתיח מוזיקלי מאוד פוליקרי
 
"זה בדיוק מה שרציתי. יום אחד יהודה ואני, שאנחנו שכנים, נפגשנו בסופר, ואמרתי לו שיש לי שני שירים שקיבלתי מרחל שפירא, אם הוא רוצה לשמוע, הוא ענה שבכיף, שנינו קצת ביישנים... אז הוא הלחין את השירים כשבדיוק הייתי במסגרת החיפושים האלה של לגבש קו, לגבש אמירה וצבע וכיוון, ולא תפסתי באמת ראש עם אף אחד, והשירים של יהודה שכבו אצלי. יום אחד הוא מרים לי טלפון ואומר לי, `מה קורה עם השירים שלי?`. והיה לי לא נעים, את יודעת, גם מרחל שפירא, אז אמרתי, `שמע, אני מתברברת, אין לי קצה של חוט, אני לא יודעת מה לעשות`. הוא אמר לי, `מה הבעיה? בואי אלי, אני אעשה לך דיסק`.
 
"תביני שאני באה מההערצה שלי ל`בנזין` וכל זה, אז אמרתי, משפט כזה, אין מצב שאת לא מרימה את הכפפה הזאת, אין. הגורל מזמן, מרימים את הכפפה וזהו. מפה התחלנו גישושים אחד אצל השני, הוא חשש ממני, אני חששתי ממנו, שנינו היינו מאוד הססניים בהתחלה, אבל גילינו שאנחנו דומים ושאנחנו מרגישים דברים דומים כשזה מגיע למוזיקה. זה לא חוכמה, כי היה לי ברור שאנחנו מדברים באותה שפה מוזיקלית".
 
הוא גם הפתיע בכך שמעבר ללחנים ולהפקה המוזיקלית הוא תרם גם שבעה טקסטים שלו, התפתחות נדירה גם מצדו
 
"זה לגמרי נדיר. השיר היחידי שהוא כתב לו את המילים עד היום זה `הצל שלי ואני`. הוא כתב לי שיר כמו `מתה לחיות`, והדבר הראשון שעבר לי בראש כשראיתי את הטקסט זה שזה טקסט חזק שאין לדמיין, והדבר השני, מה יגיד בעלי. בטח כולם יחשבו שזה אוטוביוגרפי... אבל ידעתי שאי אפשר לפסוח על כזה טקסט".
 
משהו אלים קורה פה
 
איפה באמת מתחברים שירי האלבום לאוטוביוגרפיה הפרטית שלך?
 
"תראי, `היה לי ארץ` זה שיר שהזמנתי מאהוד מנור. היה שידור חי מאיזה מועדון שירה בציבור בימים שבהם היה אירוע שכולם חשבו שעלולה לפרוץ מלחמה, ואת רואה את כולם שרים, שירי ארץ ישראל, ואת רואה אנשים מאוד שבעים, מאוד זחוחים, עולם על השולחנות, רוקדים, שרים את השירים. למחרת, אח שלי הולך ברחוב  ורואה את מירי אלוני, שרה את אותם שירים, שהם השירים שלה, ברחוב, כשהקהל זה עוברים ושבים. אח שלי הרים לי טלפון כשהוא ראה אותה, שמעתי אותה ברקע, והמעבר החד הזה לרחוב, לאותם שירים שהיא שרה, שהם נכסים שלה, זה היה מטלטל.
 
"וזה בא לי עם כל הדבר הזה של הנופים הישראלים, שאתה נוסע בכבישים, ואם אני צריכה נגיד לייצג איילה, דורבן, שועל, תן, אין להם מרחבי מחיה, והמשהו האלים שקורה פה, גם היחס להתיישבות העובדת, לא יודעת, הכל ביחד התערבב לי, התערבל, ועם המטען הזה הרמתי טלפון לאהוד מנור ואמרתי לו, `זה מה שאני מרגישה, ואני נסערת מכל הדבר הזה`. הוא הגיע להתראיין אחר כך ב`קפה טלעד` והביא לי את השיר. שלושה חודשים אחר כך הוא נפטר. אז את שואלת אותי על חיבור, זו דוגמה לחיבור כזה".
 
במסגרת חיפוש כיוון חדש, היום כשמצאת, את יכולה להגדיר את השינוי שחל בך בשנים האחרונות?
 
"אני חושבת שאני יותר נשענת על עצמי, זה מה שקרה. גם בעקבות ההופעות. עשיתי הכרה עם עצמי בתהליך ארוך של הופעות, גיליתי אותי, גיליתי את הכוח שיש בי. פעם לא הייתי מסוגלת לדבר ככה על עצמי. גיליתי את היכולת שלי לפצח שיר ולהעביר אותו בעשר דרכים שונות, להרגיש אותו כל פעם מחדש, להצליח לרגש, להצליח לעבור את הרמפה ולהגיע לשורה האחרונה, וזה דבר לא פשוט.
 
"אומרים, את לא כותבת, לא מנגנת. גם שחקן לא כותב את התפקידים שהוא מגלם, אז למה זה אחרת כשמדובר בזמרת? להצליח בהופעה, לכבוש את הבמה, לעשות את זה ולנצח, זה לא דבר פשוט. זאת יצירה. לפני עשר שנים לא ידעתי להגיד את זה, היום אני יודעת".
 
מה לגבי לכתוב בעצמך?
 
"אין לי את הצורך לכתוב. אין לי את זה בכלל. זה לא קיים בי. אפרופו השאלה על הכיוון, זה אולי לא איני ולא מתכתב עם מה שקורה היום, אבל החלטתי, כהחלטה, לא לברוח עם עצמי. זה מה שאני, אני תוצר של כל מה שעברתי, זאת האמת שלי, זאת המוזיקה שאני אוהבת, אני מדברת על נושאים שנוגעים לי ללב, ואני לא יודעת אם זה מדבר לבני שש עשרה, אין לי מושג. לכן לא נותר לי אלא להיות נאמנה לעצמי, למי שאני, למה שמעניין אותי, למה שאני אוהבת, וזה מה שעשיתי".
 
"החלום שלי לעשות משהו אקוסטי לגמרי"
 
עד כמה היה מעורב פוליקר בהפקת השירה שלך? הרגשת פה את ההשפעה שלו עליך?
 
"יהודה היה פסיבי יותר בנושאי השירה. מי שעבד איתי היה גיא יפה שהפיק את השירה. מה שנדרשתי זה טיפה למתן. יש לי נטייה לדיקציה מוגזמת, אז טיפה לרכך, טיפה להוריד. אני לומדת טיפה לשרבל מילים".
 
מה זה לשרבל?
 
"לא להדגיש א` וכל מיני כאלה, שזה קצת נשמע יורמי היום. יש לי נטייה כן לעשות את זה, אני ילדה טובה מלהקת הנח"ל... גם היום כשאני עובדת עם אורי זך על המופע אני לומדת להוריד דיקציה, למתן טיפה את ההגשה. בסדר, אני מקבלת. אני נורא אוהבת להיות מוקפת אנשים חזקים ודעתנים. אתה נבנה מזה, אתה לומד. אני מקבלת, אני שומעת, זה כיף. מאוד נעים לי ללמוד".
 
איזה אמנים חדשים את אוהבת לשמוע?
 
"מירי מסיקה היא כשרון ענק בעיניי, היא תרוץ למרחקים ארוכים מאוד, היא מהסוג שיטביע חותם. היא פשוט אישיות בימתית קסומה. אני מאמינה לה, זה לא סתם. היא לא רק זמרת, היא הרבה יותר מזה. מאוד אהבתי את מה שעשה המוזיקאי עמי רייס ב`אוטוביוגרפיה` של כנסיית השכל, הוא לקח את השירים ועשה איתם ממש בית ספר לעיבודים, איך לקחת דבר ופשוט לשנות ולהפוך לו את הצורה ולהחיות אותו מחדש. אני מאוד אוהבת את השנסונייריות של אריק ברמן, ויש שלישיית בנות ששמעתי שיר שלהן וזה היה נורא מתוק בעיניי, `טרי פויזן`. הן חצופות כאלה, זועמות, נורא נחמד".
 
אלו חלומות מוזיקליים את חולמת בינך לבין עצמך?
 
"לעשות משהו אקוסטי לגמרי. זה גם משהו שיהודה רוצה. זה מאתגר וזה פיצוח אחר בכלל של כיוון, `מסע לתוך עצמי` מה שנקרא. זה עוד תהליך בהתבגרות. זה אמנם חשיפה, שאצלי זה לוקח המון שנים כי אני בנאדם משובלל, אבל כשאני מרגישה שאני בסביבה בטוחה אני מרשה לעצמי. אני צריכה שיהיה לידי מבוגר אחראי..."
 
עם כל מה שקורה עכשיו, את מרגישה שמחה יותר עם הפרגון של אנשים שאולי פעם התקשו לפרגן לך?
 
"הרומן האמיתי שלי הוא עם הקהל. אם אני שורדת זה בגלל שיש לי קשר ישיר עם קהל. מה שהדהים אותי זה שביום העצמאות השישים למדינה, `ידיעות אחרונות` הזמין סקר מאוד גדול ורחב ובשאלת הישראליות האהובות, יצאתי מקום שני, אחרי אילנה דיין, כשהמקביל שלי במקום השני היה בנימין נתניהו. חטפתי מזה שוק. כי לא היה תקליט, לא היה כלום, אז זה הדהים אותי. אמרתי, אולי למרות הכל, הקהל לא יודע שאסור..."
 
ואת מרגישה שזה השתנה? מרגישה שכבר מותר?
 
"כן, אני מרגישה שכן, אבל אני כל כך עם שכפ"צים שאני לא מעזה להישען אחורה. אני כל הזמן במצב שאני לא מרשה לעצמי להיות נינוחה. אולי זה מנגנון הגנה. אני לא מרשה לעצמי להיות מרוצה אף פעם".
 
ירדנה ארזי, בושם על עורי, פונוקול

המופע החדש של ירדנה ארזי יעלה החל מיום שישי, 23 באוקטובר 2009 ב-22:00 במוזיאון תל-אביב לאמנות.