המשורר דודו גבע

יצירתו של נגן הגיטרה ראובן סרוסי "געגועי ברווז" תבוצע במסגרת קונצרט הנעילה של "מרתון התיבה" של אנסמבל המאה ה-21, בניצוחו של מישל טב`צניק (שהוא גם קונצרט פתית העונה של האנסמבל). זו הזדמנות נוספת לשמוע את היצירה, שבוצעה לראשונה בפסטיבל "קונטמפו" בתחילת השנה,  חיבור נדיר יחסית בין עולם הקומיקס ועולם המוזיקה הקלאסית-מודרנית.

ראובן סרוסי, 50, הוא מלחין, מורה ומרכז מחלקת הקומפוזיציה באוניברסיטת תל-אביב וגיטריסט המופיע בקונצרטים וכסולן תזמורות שעלה לארץ מאורוגוואי בשנות העשרה שלו. את "געגועי ברווז" הוא יצר לפני כשנה, כיצירה מוזמנת לאחד מאירועי הפתיחה של חגיגות המאה לתל אביב.

"נושא הקונצרט היה הלחנות לשירים של משוררים תל אביביים", מספר סרוסי, "ולי לא בא שום משורר תל אביבי שהדליק אצלי משהו.  יש לי איזו רתיעה מהדברים הממלכתיים האלה, כשמשורר זוכה פתאום לתואר `משורר תל אביבי`, הגדרה רשמית כזאת שבשבילה הוא צריך לפעמים להיות ממלכתי באיזה אופן או לבטא משהו חברתי.

"קצת על דרך הגיחוך אמרתי, `יאללה, אם משורר, אז נגדיר את דודו גבע כמשורר`, כי בעיניי הוא סוג של משורר באמנות שלו, בקומיקס, בהומור, בסאטירה, בהגות, משורר שמבטא איזושהי רוח תל אביבית שאני יכול להזדהות איתה. השם של היצירה זה מין משחק מילים. געגועים לדודו גבע, וכמובן הגעגוע, קולו של הברווז".

הברווז הגרוטסקי והברווז החולם
 
איך נעשה המעבר בין עולמו הוויזואלי של גבע לעולם המוזיקלי שלך?

"יש כמה אספקטים שהתייחסתי אליהם במוזיקה כדי לתת את הביטוי הוויזואלי. אספקט אחד קשור בשפה. השפה הציורית של גבע, הקומיקס, היא שפה מאוד סכמטית, פשוטה, בסיסית כזאת. אז חיפשתי שפה של מוזיקה שתהיה גם כזאת, בסיסית ופשוטה.

"ביססתי את כל החומר הצלילי של היצירה על ארבע תנועות מוזיקלית שהן כמו תנועות גרפיות, כשאני קורא לצליל מושהה קו ולצליל קצר נקודה. התנועה הראשונה היא קו ארוך שעולה לנקודה למעלה, למשל צליל ארוך נמוך שעולה לצליל קצר גבוה למעלה, השנייה היא התנועה ההפוכה, צליל גבוה ארוך שיורד לנקודה נמוכה, השלישית היא נקודה קצרה למעלה שיורדת לקו ארוך למטה, והרביעית היא נקודה נמוכה שהולכת לקו ארוך גבוה.

"היצירה בנויה בעצם מהג`סטות האלה. אני קורא לתנועות האלה ג`סטות כי כשמנגנים דבר כזה זה כמעט עווית מוזיקלית, וברצף כלשהו זה נשמע כמו איזה געגוע של ברווז, וזה יוצר את החומר הבסיסי של הברווז.

"פה אני עובר לעוד אספקט, אולי פיוטי או רגשי יותר. מה שמעניין אותי בדמות הזאת של הברווז, ברוח שלה, זה שיש בה משהו חומרי כמעט גרוטסקי. היא מסמלת את הקיום ברמה החומרית ביותר, הסופית ביותר, הנמוכה ביותר. היא מייצגת את האספקטים החומריים הכי נמוכים של הקיום שלנו, עם כל ההפרשות, והמוגבלות שלנו כיצורים, כגוף.

"מצד שני הברווז הוא חולם. הוא מפנטז כל מיני דברים, בעיקר לגבי עצמו. הוא חושב שיש לו מעריצות, הוא מרגיש מין דון ז`ואן כזה, `הבלונדיניות כותבות לברווז`, כל מיני דברים כאלה, ובעצם המכניזם של התפקוד שלו זה שהוא נמצא במציאות הזאת שלו, אבל בונה לו אשליה, ובאיזשהו שלב מופיעה הסאטירה, ההתמודדות עם המציאות. ככה לפחות אני מבין את זה אצל דודו גבע.

"כל מה שאמרתי לך קודם עם הג`סטות, הקריצות, זה הצד החומרי, המציאות המוגבלת פיזית. מתוך זה מתחילים לבצבץ מצבים אחרים, מדומיינים, על פי הפרשנות שלי. אחרי כמה זמן של ג`סטות מוזיקלית שמייצגות ביטוי פיזי, גולמי, המוזיקה הולכת פתאום ונעשית כמו מוזיקה של מועדון, משהו אפל. בהתחלה זה מופיע עם הדים של טנגו, אשליה שאנחנו באיזה מקום שרוקדים בו, שיש בו עשן של סיגריות, חיי הלילה, עד שהטנגו הזה משתגע ומגיע לאיזה אירוע אלים, חיתוך מוזיקלי שמחזיר אותך בקפיצה שוב למציאות הפיזית.

"ביצירה יש כמה מחזורים כאלה שיוצאים מהמקום הפיזי המוגבל והגרוטסקי אל המקום המדומיין, פעם טנגו, פעם שנייה מעין מועדון ג`ז, פעם שלישית זה הולך למין משהו חלומי לגמרי, הכל נוזלי ויפה, ושוב נגמר כל פעם בג`סטה מאוד חותכת, שהיא בעצם מין משל למה שבאמת מחכה לברווז, ימלקו אותו וישלחו אותו ל`תנו עוף` או משהו כזה. החיתוך הסופי הוא כשמכסה הפסנתר נסגר בכוח רב. זה בום די חזק. יהיה לא נעים אם היד תישאר שם בפנים. צריך להיזהר..."

יצירה שנשמעת מלאה בהומור, כראוי לפרשנות לדודו לגבע

"המון הומור, אבל הומור טרגי, של לנפח בועה של אשליה ואז לצחוק על איך מנפצים את הבועה הזאת, איך תוקעים בה סיכות. משהו פטאליסטי כזה. הודעות על הבום הסופי... זאת בעצם הדמות של הברווז בעיניי, וחיפשתי דרך לתרגם את זה לתהליך המוזיקלי. זה קשור גם לזה שאני אוהב להיות מושפע מאמנויות אחרות במוזיקה שלי מאשר ממוזיקה אחרת, כי אתה מתחבר לדברים יותר עמוקים כשאתה מסתכל על אמנות שאתה לא מבין בה".

השדים של המציאות הישראלית

החיבור שלך לגבע הוא ארוך שנים או שהוא העמיק לכבוד כתיבת היצירה?

"את גבע קראתי עוד מאז שהוא התפרסם עם `יוסף ואחיו`. קראתי תמיד את המדור שהיה לו ב`העיר`, וכמובן בקריקטורות היומיות שפרסם ב`הארץ` בתקופה היחסית אחרונה של חייו.

"יש לי בעיה עם התרבות הישראלית, בעיה גדולה עם האותנטיות שלה, עם היכולת שלי להזדהות איתה, בגלל שאני חושב שהרבה פעמים זו תרבות של הדחקה, ושל ילדים מפונקים שלא מתמודדים ולא לוקחים אחריות על המציאות שלהם, ואחד הדברים שדודו גבע עשה, זה להתמודד באומץ עם כל השדים של המציאות הישראלית, ואפילו היהודית, ברמה הגבוהה ביותר.

"לא הכרתי אותו אישית, ראיתי את הסרט שנעשה עליו ויכול להיות שלא הייתי מסתדר איתו אישית, אבל זה לא חשוב. יש מעט מאוד אמנים שאני יכול להזדהות בלב שלם עם העשייה שלהם, והוא שייך אל המעט הזה. כמובן שלא בטוח שהוא יהיה מוגדר כאן כאמן מהבחינה הקאנונית. האם קומיקס זה אמנות? לא יודע. במקרה שלו אני חושב שזאת אמנות, אבל יכול להיות שיבואו אחרים ויגידו שזה משהו חצי מסחרי אולי, לא יודע. אני חושב שזאת אמנות.

"איכשהו נראה לי שהדבר שהכי משקף את המציאות הישראלית החילונית, את התרבות החילונית, את הרוח, זה גבע. כי יש שם הכל בעצם. כל הפחדים, סוג של הומור גרוטסקי שמחבר בין דברים, `קופיקו באושוויץ`, דברים כאלה. הוא באמת לוקח את הדברים הכי כמוסים והכי בעייתיים, והכי טאבואים, הבעיות הכי גדולות, ומשחק איתם, והוא עושה עם זה משהו שלדעתי יוצר איזה קתרזיס, איזה מעשה אמנותי".
 
הקונצרט יתקיים במוצאי שבת, 31 באוקטובר 2009 ב-20:30 במוזיאון תל-אביב לאמנות.