אייקון אנדרגראונד

כבר 30 שנה שניקו ניתאי עובד, חי ונושם פרינג`. אייקון האנדרגראונד הישראלי הבלתי מעורער, נושא את הבשורה של התיאטרון החוץ-ממסדי, אמן אמיתי שיצירותיו המאתגרות הן תזכורת חיה ובועטת של אופציה אלטרנטיבית, מהפכנית, מעזה, לתרבות הרייטינג של בידור להמונים.

ניתאי, שנולד ברומניה ב-1936 ועלה לישראל בגיל 26, הוא אחד משחקני התיאטרון הוותיקים בארץ. את דרכו היצירתית החל בתיאטרון הממסדי, אך בשנות השמונים פרש לשוליים והקים את תיאטרון "בית – הובן", "תה - אטרון בית" ואת תיאטרון הסמטה ביפו, במסגרתם כתב, ביים ושיחק באינספור מחזות, ביניהם הצגת היחיד "הנפילה" המוצגת כבר יותר מ-30 שנה.

בתשע השנים האחרונות מנהל ניקו ניתאי את "תיאטרון קרוב" - תיאטרון פרינג`  צעיר בעל רפרטואר מרתק ודינמי – ברובו פרי יצירתו של ניתאי. התיאטרון פעל כשנתיים בבית מרכזים בתל-אביב, אך לאחר שריפה שכילתה את רוב המחזות, התלבושות, הפלקטים והארכיונים שליוו את ניתאי שנים ארוכות, העתיק את מיקומו לאזור שממנו מעדיפה תל אביב השבעה להדיר את רגליה- התחנה המרכזית החדשה בדרום העיר.

ביום רביעי ייפתח בתיאטרון קרוב "פסטיבל מחזאים מקוללים" – מחוות געגועים של ניקו ניתאי למחזאים שיצרו את הפרינג` בארץ, שפעלו בשולי העשייה התיאטרונית הממוסדת וניסו לבעוט אותה משאננותה ושלא תמיד, אם בכלל, זכו להכרה על בשורתם המהפכנית ועל תרומתם להיסטוריה של התיאטרון בישראל.

הפסטיבל כולל מחזות מאת יוסף מונדי, עמוס קינן, חנוך לוין, יורם פורת, אידה צורית, אמנון ז`קוב, נפתלי יבין וסהר לחמי, וכן את "רחובות לאוהבים" - הצגת יחיד מאת ניקו ניתאי ובביצועו, המגוללת בדרכה הייחודית, את היסטוריית הפרינג` התל אביבי והתיאטרון הישראלי בכלל. ניתאי מספר על הפסטיבל, החזון, החברים המקוללים והחיים בצל הממסד.

"מחווה לתקופה שבה אנשים נלחמו ליצור משהו ולא רק לדגדג"
 
מנין הגיע הרעיון של פסטיבל מחזאים מקוללים?

"אני איש שחי על זיכרונות, כל הזמן אוסף דברים, ו`פסטיבל מחזאים מקוללים` הוא ניסיון שלי להקים לתחייה תקופה של חלומות, של התמסרות ושל התרוממות רוח. הטריגר של הפסטיבל היה הצגת היחיד שלי `רחובות לאוהבים`, שמספרת על שחקן שהפך למטאטא רחובות בתל-אביב ומגלה תוך כדי עבודה רחובות מחתרת שלא קיימים במפה הרשמית - רחוב המחזאים הלא מובנים, סמטת לוחם השוליים האלמוני, כיכר המשוררים המקוללים -  ומעלה באוב את כל התיאטראות שנסגרו במהלך השנים.

"ההצגה נתנה לי את הרעיון לקיים מחווה לאמני הפרינג` התל-אביבי לדורותיהם, חלקם חברים שלי שהלכו לעולמם, כמו קינן, מונדי ויורם פורת. אני חי בגעגועים לטחנות רוח, לתקופה שבה אנשים נלחמו ליצור משהו ולא רק לדגדג, תקופה שבה הרייטינג לא היה הדבר היחיד שהנחה אנשים בבחירות שלהם. אבל הפסטיבל הוא תזכורת סנטימנטלית קטנה, לא הזמנה למרד".

בידור הוא עניין מוקצה בעיניך?

"אני בכלל לא נגד בידור, ביימתי הרבה קומדיות בחיים שלי, אבל כשקומדיה הופכת להיות הדבר היחיד שמקובל זה מפחיד. בעצם השאלה כאן היא מה זה בכלל בידור. בשבילי בידור זה פליני, ברגמן, בקט. אוורור של הראש ושל הנשמה. אני מתגעגע לתקופה שבה אנשים עשו תיאטרון אפילו בלי תקציבים.

"באיזשהו מקום כל הדבר הזה של הצגות קופה זה כל כך פרובינציאלי. מביאים רק דברים שיכולים להפוך לשלאגרים ואומרים: אין מה לעשות, זה מה שהקהל אוהב. אני לא מסכים עם זה. אני חושב שהעתונים מחליטים בשביל האנשים מה לאהוב, איך להתלבש, מה לראות, ואז אומרים שזה טעם הקהל. ב-`רחובות לאוהבים` אני אומר שתיאטרון קטן זה הדבר הבא, קונטרה לאינטרנט – להרגיש את הזיעה של האמן".

על פי אילו קריטריונים נבחרו המחזאים שמוצגים בפסטיבל?

"בחרתי את השם `מקוללים` מפני שבעיני התיאטרון הממסדי הם היו חריגים, הם לא הלכו לפי הנורמה. אלה היו מחזאים שהציעו שפה תיאטרלית חדשה, נושאים טעונים, בעיטה באושיות הממסד, והתיאטרון לא ידע איך לאכול אותם. לא מדובר בלא-יוצלחים אלא באנשים שפשוט לא הנעימו לעיכול של כל מיני מקבלי החלטות.

"יוסף מונדי למשל. הוא היה מרדן נצחי, נפש של משורר, מהפכן קלאסי. הוא היה ממורמר ואמר לאנשים את האמת בפרצוף והם פחדו ממנו. `האנטומיה של הנפש`, המחזה שלו, הוא סיפור של יוצר על יוצר ועל היצירה, כשהדמות הראשית היא מונדי עצמו שהעולם הפנימי והחיצוני שלו משתלבים ומתנגשים זה בזה. ב`רחובות לאוהבים` אני אומר: "מחזאי מחאה – מה זה? ביג דיל, צעק כאילו שכואב לו. למי לא כואב? עכשיו אין מונדי -יש קצת שקט בתיאטרון.  

"גאון אחר שלא ידעו איך לעכל אותו הוא עמוס קינן – חבר טוב שהערצתי כמו אח גדול, אדם שלא פחד מכלום, דמות רנסנסית במלוא מובן המילה, עם שפה עשירה ויפהפייה. המחזה שלו שאנחנו מעלים, "חברים מספרים על ישו", שמדבר על תעשיית השכול, ירד מהבמה לפני 30 שנה אחרי הצגה אחת בנימוק שהוא פוגע ברגשות הקהל, והיום הוא לא פחות אקטואלי. קינן, בגלל שלא הבינו אותו, וויתר על כתיבת התיאטרון והסתפק בלהיות עיתונאי, ואני חושב שזו אחת ההחמצות הגדולות של התיאטרון הישראלי.

"אידה צורית, אשתו של הסופר אהרן מגד ואמו של הסופר אייל מגד, הייתה מקוללת פעמיים בגלל שהייתה אישה, ובתקופתה לא היו נשים בתיאטרון. אנחנו מעלים מחזה שלה שנקרא `כדור הבדולח` שמביימת בתי, דורית ניתאי נאמן. דורית נלחמה שתהיה נציגות נשית בפסטיבל הזה, ובחרה את המחזה שמספר על משולש אהבה מורכב בין שני גברים ואישה – מחזה מודרני באווירה צ`כובית, אבל במובן הסוריאליסטי של העניין.

"גם שאר המחזאים, חנוך לוין בצעירותו, יורם פורת שהיה משורר, אינטלקטואל ואמן קונספטואלי, נפתלי יבין, אמנון ז`קוב, וסהר לחמי המקולל הטרי, כולם היו או עודם זריקה של דם טרי רותח בעורקים המסוידים מדיי של הממסד, ואני חושב שהתיאטרון בלעדיהם ובלעדי אנשים כמוהם הוא משעמם".

מימין: "כדור הבדולח", משמאל: "אנטומיה של הנפש", צילומים: לינוק קוצ`וק

"בארץ אין הרבה מקום לגאונים, צפוף כאן"
 
אתה רואה את עצמך כאמן מקולל?
"הניסיון לשנות ולהביא בשורה חדשה הוא תמיד סוג של קללה מנקודת המבט של הממסד. להיות אמן פרינג` בישראל זה לא עניין פשוט. פקידה גבוהה מהתרבות הממשלתית אמרה לי שיצירה מחוץ לממסד זה הלוקסוס הפרטי של האמן – השכר שלו זה הכיף. אבל כנראה שרק מחוץ לממסד אני יכול ליצור.

"במהלך רוב הקריירה שלי עשיתי דברים שאני באמת מאמין בהם - הבאתי מחו"ל מחזות שאנשים לא מכירים, גם של מחזאים ידועים ושל אנשי קולנוע; יזמתי את פסטיבל תיאטרון מקורי שחוגג עכשיו 25 שנה ושבמסגרתו גיליתי במאים ושחקנים שכיום הם מהשורה הראשונה של התיאטרון הממוסד".

והמלחמה על תקציבים?

"אין ספק שזה מתיש ואפילו משפיל, אבל הכול עניין של בחירה חופשית, ובסופו של דבר מה שחשוב הוא שאני עושה את מה שאני אוהב. יש לי הרבה חברים שעובדים בתיאטרון הממוסד והם מאוד לא מאושרים, כי הם מרגישים כמו פקידים.

"אנשים מהתיאטרון הממוסד בארץ שניסו לעשות דברים אחרים – רחל מרקוס למשל, חזרו כתפרנים לחיק הממסד. בחו"ל יש תיאטראות פרינג` שהפכו לאבני דרך, כמו ה`ליבינג תיאטר` בניו יורק והתיאטרון של פיטר ברוק בפריז, שהגיעו בסופו של דבר להיות מסובסדים, אבל בארץ אין הרבה מקום לגאונים, יותר מדיי צפוף כאן".

המיקום של "תיאטרון קרוב" בתחנה המרכזית החדשה לא מרחיק את הקהל?

"עצם הקיום של התיאטרון בתחנה המרכזית החדשה בתל-אביב הוא סוג של שיגעון, אבל אני מרגיש מין לוקל-פטריוטיות כזו שאני נלחם בשביל המקום הזה – כנגד כל הדעות הקדומות של הסנוביזם הישראלי. רבים מתייחסים למקום הזה כאילו הוא לא חלק ממדינת ישראל - יש כאן עובדים זרים, זה עולם אחר, ואנשים פוחדים ממה שהם לא מכירים. אבל ברגע שנכנסים – המקום הזה הוא כמו בית.

"החלום הגדול שלי הוא למצוא מקום שאוכל להציג בו וגם לחיות בו, תיאטרון שיהיה בית, הבית שלי."

"פסטיבל מחזאים מקוללים" יתקיים בין התאריכים 11- 14 בנובמבר 2009 בתיאטרון קרוב בתל-אביב.

תכניית הפסטיבל המלאה