הסינגר סונג רייטר הוא האח הצעיר של המשורר

החיבור בין רוק לשירה עומד במרכז ספרו החדש של פרופ` נסים קלדרון, "יום שני – על שירה ורוק בישראל אחרי יונה וולך" (הוצ` דביר ואונ` בן גוריון) וכן במרכזו של ערב בתיאטרון תמונע שינחה יואב קוטנר וישתתפו בו רוקרים כמו  רם אוריון, שילה פרבר, בני בשן וגם קלדרון בעצמו.

הערב מאפשר לקלדרון להביא אל הבמה את התשוקה המבצבצת בין מילותיו לעיסוק החדש, יחסית, שלו, בחיבור העמוק שהוא מוצא בין השירה לבין הרוק.

"המחשבה היסודית שלי, שהספר כולו עוסק בה, היא שמילים מוזיקליות הן תכונה מרכזית מאוד של השירה במשך דורות", אומר קלדרון. "מאז שאנחנו מכירים את עצמנו שירה זה דבר מוזיקלי. היה לה קצב, היה משקל, המילה ליריקה באה מהמילה לירה, שזה כלי נגינה. המשורר עזרא פאונד למשל חשב שביוון העתיקה משורר היה גם שר את השיר שלו, גם מנגן, ואפילו רוקד. לכן הקשר שבין מילים למוזיקליות הוא דבר מאוד עתיק.

"תכונה שנייה של השירה היא שהרבה יותר מאשר באמנויות אחרות, היא מאוד מבליטה את הדמות של המשורר. צייר בא לידי ביטוי בציור שלו, אבל בשירה אתה זוכר את הדמות של המשורר שהיא מאוד חזקה. אבידן, יונה וולך, הייתה להם נוכחות, הם השקיעו הרבה בעניין של הדמות. דבר שלישי, לשירה תמיד היו עולמות דמיוניים. העולם הקיים לא הספיק לה".

כמי שמלמד ספרות עברית באוניברסיטת בן גוריון, וכמי שהוציא כבר ספרים על ספרות בהקשר הפוליטי, על ריבוי התרבויות בישראל, על ספרות בזמן מלחמה, מאיפה הגעת אתה אל התשוקה החזקה הזו לחיבור בין רוק ושירה, תשוקה שגם אני שמחתי לפגוש באחד ממפגשי הבמה איתך?

"רציתי לכתוב ספר על שירה. מה שקרה זה שבמשך יותר מעשר שנים כתבתי את הספר, וזרקתי את כל מה שכתבתי. למה, כי השירה היא דבר שצריך קהל. פעם לכל אדם משכיל הייתה חתיכת ביאליק, חתיכת אלתרמן, חתיכת זך, חתיכת וולך, לכל אדם משכיל, לא רק למומחה לספרות. מה שקורה היום זה ששירה הפכה עניין למיעוט מאוד קטן. רוב בני האדם לא קוראים שירה. הייתה לי הרגשה שנכתבת שירה יוצאת מהכלל, מתפתחת, משתנה, אבל היא איבדה את הנוכחות הציבורית שלה.

"לי הייתה בעיה נפשית, אני לא שמעתי מוזיקה בכלל, עד גיל מאוד מבוגר. יום אחד אשתי אומרת לי, `בוא נלך לשמוע את מיכה שטרית`. הלכתי לשמוע, לפני שש שנים, ואמרתי, וואו! ואז אני שומע שהוא אומר, `אם כבר לבד אז שיהיה בתנועה, שנתחמם, שלא נקפא, שלא נשתגע`, ואיך שהוא שר את זה אמרתי, אולי נולד למשורר אח צעיר, והסינגר סונג רייטר הוא האח הצעיר של המשורר".
 
גם החיבור שאתה עושה, וגם המונח "משורר רוק", שלא קיים בהקשרים של פופ או של מיינסטרים, מעורר את השאלה למה רק כתיבת רוק נכנסת לרובריקה הזאת. למה אין תפיסה דומה גם לגבי כתיבת פופ או מיינסטרים (במיטבן)?

"כשהרוק התחיל הוא נולד מהבלוז. עם הסיקסטיז, ועם דילן, הרוק קיבל רצינות. הוא אמר, אני לא שיר עממי. עם הגיטרה החשמלית הוא אמר, אני שיר מודרני, לא עממי. הבלוז תמיד חותר למקורות עממיים. זה לא במקרה הקשר למילה פולק, זה תמיד היה עממי, מהעם. עם דילן והסיקסטיז נוצרה האבחנה בין פופ לרוק. בין מי שרוצה רק לבדר, ובין מי שרוצה להגיד משהו, לנתח, להעמיד אותך בפני קשיים, להתמודד עם העולם המודרני".

"הדיסטורשן מתמודד עם הרעשים של העיר המודרנית"

מה שמוביל אותנו, אם לחזור לנושא הערב בתמונע, לחיבור בין רוק לעירוניות

"הרוק חי בעיר, עם ההבנה שבני אדם מודרניים התרכזו בערים הגדולות ונגמר הכפר. הפולק היה כולו כפרי, של קוטפי כותנה ועבדים שעבדו בשדות הטבק. גם הצליל של הרוק, הגיטרה החשמלית והתופים, יוצרים אלמנט של רעש שצריך להתמודד עם הרעשים של העיר המודרנית ויוצרים את האלמנט של הדיסטורשן, ההפרעה.

"הצליל וההפרעה לצליל יחיו ביחד, כי אנחנו חיים בעולם של רעש שיש בו כל הזמן הפרעות לצלילים. לכן האבחנה בין פופ שרוצה להיות מתוק באוזניים, לבין רוק שרוצה להיות קושי. בסוגריים אני אומר שיש פופ שאני מאוד אוהב, למשל משלנו יש את שמוליק קראוס שעושה פופ ואני מת על זה".
 
אז גם אני אומרת לך בסוגריים, שלפי הדרך שאתה מציג את הדברים והאבחנה שאתה עושה בין הרוק לפופ אין לי ספק שהתשוקה הבאה שלך היא חקר הפופ, שנמצא היום במקום מאוד דומה מבחינת האמירה שלו על החיים שלנו

"כיוון שהייתי צריך ללמוד מהר, הקדשתי את עצמי ללימוד מסורת הרוק. כולי עדיין שם. אני צריך עדיין ללמוד טוב טוב את לד זפלין לפני שאני עובר לפופ".

איך קרה דבר כזה בעצם? לא היית אף פעם ילד?

"מה פתאום?! הייתי ילד של אבא חייט, והיה רעש בלתי פוסק של מכונות תפירה והדרך היחידה לשרוד הייתה לקרוא ספר ולסתום את האוזניים, ולכן עד גיל חמישים וארבע לא שמעתי מוזיקה בכלל. בשנייה שהייתי שומע מוזיקה הייתי חושב על דבר אחר, עד שגיליתי את הסינגר סונג רייטר  ופתאום נפתחו לי האוזניים ואני יכול לשמוע מוזיקה.

"לכן אני לא רוצה לדבר על פופ כרגע. חבר טוב שלי כבר אמר לי את אותו דבר שאת אומרת, `לך עכשיו לפופ`, ואני מקבל את זה. אני מאלה שחושבים למשל שמדונה היא אחת התופעות התרבותיות הכי מעניינות בשנים האחרונות. אני פתוח לפופ, רק לא משכיל".

"רחל הייתה התפילה של היהודי החילוני"

הרשימה המלאה של משתתפי הערב בתמונע כוללת את רם אוריון, שילה פרבר, בני בשן, ירונה כספי, רות דולורס וייס, אסף ארליך, אלי רוזן ואורי מרק שיבצעו כולם הלחנות של שירי משוררים. בין שירי הערב תמצאו את "אהבתיה" מאת תרצה אתר שתשיר שילה פרבר, "השיר על תוכי יוסי" שכתב אברהם חלפי וישיר בני בשן, ו"פתחי לי את הדלת" של עמוס קינן שתשיר ירונה כספי. את הערב עורך אסף הראל, עורך המוזיקה של תמונע.

מה אתה תעשה בערב בתיאטרון תמונע ?

"אני כמובן אדבר ולא אשיר. דווקא בגלל שעורך הערב אסף הראל רוצה, ובצדק, ללכת על הלחנות שירה עירונית שקשורה בתל-אביב אני אדבר על ההלחנה של יהודה שרת ל`ואולי` של רחל.

"בתקופת הזמר הארצישראלי לא הלחינו שירה. אלתרמן כתב פזמונים אבל הפריד אותם מהשירה שכתב בספרים. את הפזמונים לא הדפיסו ולא החשיבו. בגדול, עם יוצאים מהכלל מעטים, הלחנות השירה התחילו דווקא עם שנות השישים ועם הרוק.

"רחל הייתה היוצאת דופן. אותה כן הלחינו, כבר בשנות העשרים, ואני אגיד שזה חשוב להבין למה, מכיוון שרחל הייתה התפילה של היהודי החילוני, והיהודי החילוני היה צריך תפילה.

"כמו שבבלוז יש קשר בין החילוניות העמוקה של המסבאה לבין הדתיות העמוקה של הגוספל, ככה אצלנו היה צריך ליצור קשר בין החילוניות העמוקה של הקיבוץ לבין הדתיות העמוקה של א.ד. גורדון. זאת הייתה דת. לא במקרה קראו לזה דת העבודה, ולא במקרה היו צריכים קול של אישה, כי הם מרדו מאוד במסורת היהודית, שבה עד היום `קול באישה ערווה`. לכן אם אני נותן קול באישה ואני מחליף את התפילות שלי בתפילה חילונית, ואני עושה עוד דבר אחד, `ואולי לא היו הדברים מעולם`, אני הופך את הכינרת מממשות לחלום.

"הרוק צריך עולמות של חלום. המציאות אף פעם לא מספיקה לו. כל הדברים האלה ביחד היו לנו כהכנה לקראת מה שיבוא כארבעים שנה אחרי כן, כשיתחילו להלחין שירה".

אחרי כל זה, אם היית יכול להחזיר את הגלגל אחורה ולבחור מחדש, יכול להיות שהיית מעדיף להתחיל דווקא מגיטרה חשמלית ותופים ולהפוך לרוקר עלי במות?

"תראי, אני לא חושב שהייתי יכול לעשות מוזיקה או להיות גיטריסט, כי אני מאוד לא טוב בכל מה שקשור לעבודה עם הידיים, אני אפילו לא נוהג. אבל אם הייתי יכול אני בהחלט חושב שהייתי מקדיש את זמני ללימוד ולחקר של כל מה שקשור במוזיקה, קלאסית, רוק, פופ, ג`אז, הכל מעניין אותי".
 
הערב "עיר – רוק ושירה בל-אביב" יתקיים במוצאי שבת, 26 בדצמבר 2009 ב-17:00 וב-22:00 בתיאטרון תמונע.