כבולה במסגרת הקלאסית
 
הקהל שהגיע לקונצרט בסדרה הנוכחית של התזמורת הקאמרית הקיבוצית, קיבל למעשה שני קונצרטים. החלק הראשון "אקדמי" במהותו והחלק השני קל ומבדר יותר ועל פי נוסחה זאת נכרה גם התלהבות המאזינים שגדשו כל פינה באולם. מוזיקלית היה כמובן קשר הגיוני ורציף בין שני חלקי הקונצרט וזאת בעיקר הודות לעיבודים המעניינים של ירון גוטפריד שגם ניצח על הקונצרט. 
 
את הקונצרט פתחה יצירה חדשה של מנחם ויזנברג, קונצ`רטו למנדולינה ולתזמורת שחוברה לנגן אבי אביטל. על פי התכנייה ויזנברג בנה את היצירה מתוך אסוציאציות אישיות שלו לשני שמות – הנגן הסולן אבי אביטל וד"ר עזאדין אל עייש, הרופא העזתי שאשתו ובנותיו נהרגו במבצע "עופרת יצוקה". 

היצירה חשפה בדרכה את מבחר אפשרויות הפקת הצליל של המנדולינה, שנשמעת לעתים ככלי מוגבל בהיקף צליליו. בנגינת אבי אביטל המוגבלות נעלמת ואת הבמה מילא מבחר הצבעים והאפשרויות הרבות הקיימות בכלי, אלא שהיצירה החדשה בכללותה נותרה פרגמנטרית כשהמלודיות שלה נקטעת לעתים מזומנות ומותירה בעיקר סימני שאלה.
 
"האהבה הקוסמת" של דה פאייה, מעניקה מקום מרתק לזמרת הסולנית הממלאת את תפקידה של קַנדֶלַס, צוענייה שעל גופה השתלט דיבוק, רוחו של מאהבה המת. קטעי הזמרה ביצירה משולבים בפרקים אחרים שהנודע שבהם הוא "מחול האש" שהיה ללהיט נצחי.
 
יסמין לוי, "כבולה" במסגרת הקלאסית, העניקה ליציר את איכויות קולה ואישיותה, שנעמוד עליהן להלן, אלא שאלה, מסיבות שונות, לא באו לידי הביטוי הטוב ביותר בהופעה. ביטויי התשוקה, הפחד והאימה של הצוענייה הרדופה נשארו חבויים ולא מצאו את דרכם אל הבמה. התזמורת, בהובלה מוצלחת של גוטפריד, נתנה ביטוי לחריפות היצירה עם קטעי סולו מבריקים בעיקר של האבובנית הילה צברי פלג.
 
שולטת בבמה
 
חלקו השני של הקונצרט הוא כאמור סיפור ההצלחה של הערב כולו, יסמין לוי כאן, כבר ללא עמוד תווים שככל הנראה כבל אותה בחלק הראשון, משוחררת יותר ושולטת  בבמה ללא עוררין. מה שתפר היטב את שני החלקים ליחידה אחת היו עיבודיו של ירון גוטפריד שנשאר בחלק מן השירים נאמן לגווני התזמור של מנואל דה פאייה, בשימוש מתוחכם בכלי הנשיפה מעץ, כהצללות לאיכות המייבבת של הכאב בשירים, אמירה נוקשה יותר בכלי המתכת  וצרוף כלי הקשת במלודיות. 
 
כוחה של לוי הוא ראשית כל, בקול שיש בו שימוש רב בוויבראטו, ובחלוקה אישית בין עוצמות לבין שתיקות ייחודיות לה. היא בוחרת דגשים שונים ובכך מושכת, באמצעות  דיאלוג מתוחכם שהיא מנהלת עם המיקרופון שבידה, את הקהל להקשבה אחרת ולמעקב צמוד אחריה.
 
בהנחיית הקונצרט בשפה המיוחדת לה, יש קמצוץ הומור והענקת תכונת אופטימיות לשירים שנושאם אהבה נכזבת והכאב שבעקבותיה."זה השיר הכי קשה ששרתי ושאשיר אי פעם" הוא משפט המכין מראש תגובת קהל אוהדת ומרקיעה לשמים ועוד.
 
לצד ההצלחות הרבות בערב ושיתוף הפעולה בין יסמין לוי לבין התזמורת "הנגנים הנפלאים" בלשונה, רגעי השיא היו כשלוי חשה בבית בלווי גיטרה יחידה, בנגינה נהדרת של יחיאל חסון או בלווי כלי ההקשה של יוני גבעוני.
 
לוי הצליחה גם להפתיע במוזיקה שהיא עצמה מחברת. מי שיצרה קשר בין שירת הלדינו והפלמנקו הספרדי, שקסם לקהלים רבים בעולם פונה בשירים שהיא כותבת אל הרומנטיקה הפּוֹפ"ית וסיפורי האהבה האחרונה, אהבה המתקשה להתממש.
 
שירים אלה מקבלים צבעים של ואלס צרפתי ברוח שיריה של אדית פיאף או שנסוניירים צרפתיים אחרים. דווקא כאן בא המפגש עם הגוף התזמורתי  לשיאו. שיתוף הפעולה של יסמין לוי עם תזמורת סימפונית, הוא חדש לה, וכדאי להקשיב לה כדי שיבואו שיתופי פעולה נוספים בהמשך.  
 
"ספרד, אנדלוסיה ושירת הלדינו" - התזמורת הקאמרית הקיבוצית מארחת את יסמין לוי ואבי אביטל, 5 בינואר 2010, מוזיאון תל אביב לאמנות.