מוזיקה - הדמעה שהייתה לצוואה

שיחה עם אסתרית בלצן על מחקרה החדש על "התקווה" שהפך לספר ולמופע בבית התפוצות

מסמטנה ועד סאבלימינל

"בסוף המופע, אני מקימה את הקהל וכולם עומדים ושרים את `התקווה`". זהו משפט הסיכום בשיחה על הספר והמופע החדש בבית התפוצות מבית היוצר של אסתרית בלצן המוקדש להמנון הלאומי. אלא שלסיפור המוזיקלי והלאומי, נלווה הפעם גם סיפור אישי ומרגש.

"זה היה בקונצרט שעשיתי עם התזמורת הפילהרמונית"מ ספרת בלצן, "אבא (העיתונאי חיים בלצן, ממייסדי סוכנות עתי"ם -י.ש.) הגיע לקונצרט על כיסא גלגלים בלוויית הפיליפיני שלו, כבר לא במצב כל כך טוב. אימא נפטרה שנה קודם. הוא בא לקונצרט וישב בשורה הראשונה, מול העיניים שלי. ראיתי אותו במשך כל הקונצרט. הנושא היה המנונים - מוזיקה של המאה התשע-עשרה, העידן הלאומי במוזיקה.

"דיברתי על שופן, על גריג, על הפתיחה `1812` של צ`ייקובסקי, המארסייז הצרפתי.. לאורך הקונצרט אבא נראה לי חצי מקשיב חצי מנמנם ואז הגענו לפרק המפורסם מתוך `מולדתי` של סמטנה. אבא הרים את ראשו, הוא שמע את צלילים שהזכירו לו את `התקווה`, התרגש עד דמעות, ובמעט שהוא היה מסוגל לדבר, אמר לי: `זה לא צריך להיות קונצרט. זה צריך להיות ספר!`"

"אבא נפטר כעבור שנתיים ואני התחלתי להתמודד עם הנושא לכתוב על `התקווה`. הרעיון היה לחבר ספר שהוא ספר לימוד. ככל שהעמקתי בחיפושים, כך התרבו סימני השאלה. ובמקביל הייתי צריכה לחשוב על מבנה הספר, ספר לימוד ולידו מדריך לתלמיד ומדריך למורה.

"לא רציתי לחזור ולהפיק ספר דומה לזה של מנשה רבינא שמסתיים עם ההמנון בשנות המדינה הראשונות. אני המשכתי עד לשירים של אביב גפן וסאבלימינל וגם לביצוע בסרט `מישהו לרוץ איתו`. הכתיבה נמשכה מספר שנים ובאביב האחרון השקנו את המהדורה הראשונה. נשמע פשוט אבל כלל וכלל לא. רציתי להסתייע במעצבים גרפיים, שלא שתפו פעולה.

"לאחר שנועצתי עם מחברי ספרים בתחומים דומים הבנתי שאני צריכה לעסוק גם בצד הוויזואלי של הספר חיפשתי ומצאתי אספנים, בעלי ארכיונים של מסמכים וצילומים מתולדות העם, התנועה הציונית והמדינה, ומהם שאבתי את החומר הוויזואלי. התוצאה יפה אבל היא כמובן האריכה את משך העבודה. הספר נכלל מתחילת שנה זו בתכנית הלימודים וזאת בברכת שר החינוך, גדעון סער".

שישה צלילים עולים

מה גרם לשיר להיות להמנון?

"צריך לזכור שמן השיר המקורי של נפתלי הרץ אימבר `תקוותנו`, ( שהוא שיר ארוך בן עשרה בתים וכיום מושרים שני בתים) נותרו חמש שורות, את המלים `התקווה בת שנות אלפיים להיות עם חפשי בארצנו, ארץ ציון ירושלים` תרמו לשיר יהודה לייב מטמון כהן, מנהל הגימנסיה הרצליה ודוד ילין, גם הוא מנהל בית ספר סמינר המורים בבית הכרם. גם סדר השורות השתנה. כך או כך, לדעתי מסר התקווה, תקווה של אז של היום ושל מחר, הוא המעניק לשיר את כוחו. אם לא היה מסר של תקווה שמצא הד בלבבות, השיר היה נעלם, כמו הרבה המנונים אחרים, או הצעות להמנונים שצצו גם בארץ במשך השנים".

על פי המחקר שלך ומחקרים קודמים שמצוטטים, לשיר שהתקבל כהמנון עוד של ההסתדרות הציונית, בסוף המאה התשע-עשרה, היו הרבה מאד אבות. החל מ"ברכת הטל" בנוסח הספרדי שהושר כבר לפני כשש מאות שנים, ועד ל"מולדבה" של סמטנה, שיר איכרים רומני ועוד ועוד. איך ניתן להסביר שאותה מנגינה מצאה את דרכה לכל כך הרבה תרבויות?

"המפתח הוא גירוש ספרד. אותה `ברכת הטל` של יהודי ספרד נעה עם המגורשים לכל ארצות הים התיכון. צריך לזכור עוד משהו. פותחים את ההמנון `כל עוד בלבב` שישה צלילים עולים, שהם מרכיב בסיסי בשירים עממיים רבים כי ששה צלילים זהו מנעד שכל אחד יכול לשיר בקלות גם אם לא למד לשיר. ותבנית כזו נמצא בכל מיני תרבויות".

מה על המנגינה, היא רחוקה מרחק ניכר מן ההמנונים המוכרים שיש בהם רוח צבאית?

"המנונים הם בעלי אופי צבאי כמו ההמנונים הצרפתי או האמריקני או המנונים בעלי אופי תפילתי, כמו ההמנון האנגלי או ההמנון שהיידן חיבר לטובת אוסטריה. התקווה שייכת לסוג השני, המופנם יותר".

בתקליטורים שערכת כנספחים לספר יש עיבודים שונים ל"התקווה"?

"הספר מיועד לתלמידים שונים, מי שיכול ללמוד הרבה מן העיבודים השונים הם תלמידי מוזיקה שיראו איך השיר משתנה בעיבודים התזמורתיים השונים. יש עיבודים נוספים אבל הכללתם בספר, בייחוד אם הם לא הצליחו ולא נקלטו, הופכת את הספר לעניין אקדמי ומטרתו היא בעיקר לקרב את הצעירים להמנון.

"מרתק לשמוע מה בחר מלחין כמו קורט וייל, להדגיש, ברור למשל שהוא לא הכיר את ההמנון במלואו. העיבוד של רוי הריס לתזמורת פילדלפיה חושב יותר על ההירואי, ולעומתם העיבוד של פאול בן חיים מזכיר את המוזיקה הישראלית המוקדמת יש בו דגש על אווירה".

חטאו של המעבד

למעשה כבר מיום שסיימת את המחקר התחלת להופיע והשבוע את מופיעה עם "התקווה" בבית התפוצות. במה שונה המופע מן הספר?

"להרצאה ישנו הייחוד הטמון בכוחו של הביצוע החי. על הבמה אני, הפסנתר ופרזנטציה של קטעים ערוכים מתוך סרטו של ראובן הקר `לך לשלום גשם`, התר אחרי מקורות `ברכת הטל`; אני משמיעה קטעים של שופן, גריג, מלחינים המזוהים עם לאום והמוזיקה שלהם בהתאם, וכן עוסקת במוצרט, כל אלה נושאים שאינם מוזכרים בספר.

"מתוך כלל ההקלטות אני משמיעה לקהל את ההקלטה הכפולה של שירת ההמנון בטקס הכרזת העצמאות בבית דיזנגוף בשדרות רוטשילד בתל- אביב ב-14 במאי 1948, פעם אחת את שירת הנהגת היישוב, כל מי שחתמו על מגילת העצמאות, ובהקלטה נוספת של נגינת התזמורת הפילהרמונית שהוזעקה לנגן את ההמנון באותו מעמד היסטורי. עוד אני משמיעה את ההקלטה של ניצולי מחנה ההשמדה ברגן בלזן ששרו את "התקווה" לחיילים של צבאות הברית ששחררו אותם...."

זו הקלטה מרגשת במיוחד... ניצולים במחנה השמדה שרים למשחרריהם ומשתדלים לשיר יפה ואת הבית השני אפילו בקולות...

"כן וזה קורה גם לאנשים אחרים, תחילת השיר היא תמיד בעייתית ובסופו פתאום עולים קולות נוספים. ועוד אני משמיעה את ההקלטה של ברברה סטרייסנד, ששרה את `התקווה` כמחווה מיוחד לגולדה מאיר בשנת הארבעים למדינה".

כמי שחיה את המוזיקה בכלל, כמוזיקאית, מה דעתך על ההמנון?

"זהו שיר מאוד יפה", אומרת אסתרית וניגשת לפסנתר להדגים את הייחודיות. ההרמוּן (ההרמוניה) של השורות האחרונות, המנגינה לכאורה תועה בחפשה אחרי פתרון (פתרון הוא שני האקורדים למשל שנותנים לנו המאזינים תחושה שהנה השיר או המנגינה נגמרים).

"העיבוד התזמורתי מקהלתי המוכר לנו הוא של המנצח האיטלקי ברנרדו מולינרי. עיבוד שנעשה לטובת התזמורת הפילהרמונית הישראלית והיה לנוסח המוכר ביותר. מולינרי הגיע מאיטליה לישראל חדשים ספורים לאחר תום מלחמת העולם השנייה. במשך שלוש שנים ניצח על הפילהרמונית. באותו זמן תזמר מחדש את `התקווה` כתב עיבוד לארבעה קולות למקהלה ועיבודו נחשב ליפה ולמוצלח בעיבודים.

"בשנת 1948 חזר מולינרי לאיטליה, נעצר כחשוד בפעילות בשיתוף פעולה עם הנאצים ונמצא אשם. בעקבות פסק הדין, מולינרי הגיע למנזר לא יצא ממנו, שקע בדיכאון ושם גם מת בשנת 1952. לאחר שהתגלו מעשיו הפילהרמונית לא השתמשה בעיבודו ועברה לנגן עיבוד של המלחין הישראלי פאול בן חיים. בשנת העשור למדינה 1958, שבו כולם לצרוך את עיבודו של מולינרי והוא זה הנוסח שהפילהרמונית ובעקבותיה כל התזמורות הסימפוניות בישראל מנגנות עד היום.

"נותרו כאן כמה סימני שאלה - מה היה חטאו של מולינרי שהביאו לתגובה קיצונית כל כך. ניסיתי לבדוק באיטליה. על שיתוף פעולה עם הנאצים אנשים לא שילמו מחירים כל כך יקרים. ברומא. חיפשנו את התיק שבו דנו השופטים ב-1948. התיק נעלם. אין מענה. השמועות אומרות שהוא הסגיר נגנים יהודים בתזמורתו לנאצים ועל כך שילם וכאשר הבין את חומרת מעשהו בא לישראל וכעבור מספר שנים הביא את חייו לסוף דרמטי. אבל תשובה מוסמכת בינתיים אין לנו".

האירוע הקרוב יתקיים ביום חמישי, 14 בינואר 2010 ב-20:00 באודיטוריום "בני ציון", בבית התפוצות. כרטיס: 75 ש"ח. טל` להזמנות: 03-7457880. מועדים קרובים נוספים: 22 בפברואר, 4 במרץ, 26, 29 באפריל. כל המופעים יתקיימו ב-20:30 בבית התפוצות.