התבגרות "הום מייד"

"אין מי שיעטוף/ את השמיים/ בדגל לבן/ אין מי שיכול/ להזהיר את האדם שככה בסוף הוא/ ישטוף את העולם" ("סכנה", מילים ולחן: שגיא צורף, הפקה מוזיקלית: אלעד כהן, שגיא צורף, שירה יהלי סובול)

את קטעי הפתיחה והנעילה של "שלושים+" מבצעים אלעד כהן ושגיא צורף, שני חברי ההרכב ששמו גדל עם גילם (עכשיו הם בני 34). המקצב המזרחי שפותח את הקטע השני של האלבום מוביל באופן הטבעי ביותר לקולו של ברי סחרוף, הראשון מבין האורחים הבאים בשערי הפרויקט החדש של כהן וצורף.  

לפני שלוש שנים הוציאו השניים את אלבומם הראשון, "30" שמתוכו אתם זוכרים את "לרוץ מהר" (בביצוע יהלי סובול ומלאני פרס), וכעת, באלבומם השני - שעל כל מילותיו ולחניו (פרט לטקסט אחד מאת נדב קודינסקי ז"ל) אחראי שגיא צורף ועל העיבודים וההפקה המוזיקלית אחראים השניים, הם מארחים, פרט לסחרוף, גם את יהלי סובול, מאור כהן, שלומי סרנגה (אחד הליהוקים המוצלחים של הפרויקט), ויוצרים בשירים גם מפגשים מפתיעים בין נינט לסובול, ובין מאור כהן ליהודית רביץ.

"את כל האלבום הזה עשינו באולפן שלי, עם הציוד שיש לנו. זה לגמרי אלבום שהוא `הום מייד`", מספר אלעד כהן. "ב`30` הראשון התחלנו את העניין הזה אבל היה לנו פחות ציוד, נעזרנו בהקלטות נוספות באולפן, וחברת תקליטים עבדה איתנו. את התקליט הזה עשינו לגמרי בזמן הפנוי שלנו, עם מה שיש לנו. קונספטואלית, אותי ואת שגיא, זה מאוד מגניב".

איך זה השפיע מבחינתכם על המוזיקה? מה ההבדל בין "30" ל-"30+"?

"קודם כל יש מלא זמן. לא צריך לגמור את הקלטות הריתם-סקשן בשבוע, אפשר לפרוש את זה, כך שיש יותר זמן לשבת, לחשוב, לערוך, לעשות ניסיונות. אני חושב שזה תקליט קצת יותר בוגר מבחינת הגישה שלו. יש בו יותר עומק לדעתי. בעקבות התקליט הראשון קיבלנו יותר לגיטימציה לפרויקט וקצת שקענו לתוך זה והתבגרנו עם זה עוד קצת. בתקליט הראשון רוב האנשים שבחרנו לארח הם חברים, אנשים שהכרנו. בתקליט הזה עשינו יותר חיפוש של אנשים שרצינו לעבוד איתם, כמו ברי סחרוף, ויהודית רביץ, שזה אחרת מהגישה הקודמת".

30+, שגיא צורף ואלעד כהן, צילום: יח"צ

"פתאום מגיע זמר ונותן נופך ועומק שלא קיים לפני זה"

"בואי שבי על ידי/ אני אכתוב לך שיר/ מיוחד/ כל כך מיוחד שאחריו/ את תסלחי לי/ מייד... כי זאת הדרך/ העקומה שלי/ לבקש ממך סליחה/ על כל השתיקות/ הארוכות שלי/ בדיוק כשהיית צריכה מילה/ טובה" ("בואי שבי (שיר מיוחד)", מילים ולחן: שגיא צורף, הפקה מוזיקלית: אלעד כהן, שגיא צורף, שירה: שלומי סרנגה)

כבר כשכתבתם חשבתם מראש על האנשים שאתם רוצים שישירו את זה או שזה היה הפוך?

"ממש לא. בסקיצות הראשונות שגיא ואני שרנו את השירים. אחר כך, כשעמדנו מול השירים, חלק אהבנו, ובאמת נשארו באלבום שני שירים שאנחנו שרים, ודווקא השיר שהקלטנו עם ברי, למשל, היה האחרון שנכתב, וזה התחיל ממקום של `וואלה, איך ברי יוכל להתאים לשיר הזה, זה פשוט יכול לעבוד איתו`, וככה זה קרה. משם התחלנו לחשוב הלאה, והגענו ליהלי, שגם שיתף איתנו פעולה באלבום הראשון, ואני גם מנגן איתו ויש לנו סטודיו ביחד, אז הוא אדם מאוד קרוב, ומן הסתם הייתה אליו פנייה טבעית והכרחית".

איך הגעתם לשמות כמו נינט וסרנגה, שהם האורחים הכי מפתיעים של האלבום?

"החיבור עם נינט התחיל בעצם מתוך שיר שבסוף לא הכנסנו לתקליט, שיר שהיינו צריכים בשבילו זמרת כל כך חזקה וטובה, שאמרתי, `וואלה, נינט זה רעיון טוב`, ושגיא הסכים איתי שזה יכול לעבוד רק עם זמרת עם איכויות כאלה. במפגש איתה נדלקנו דווקא על שיר אחר, הדואט שהיא שרה עם יהלי, ובאמת היה חיבור מדהים שכולנו היינו המומים ממנו.

"לגבי סרנגה, פעם אחת ליוויתי אותו בשיר `האמנם` שהוא עשה, היינו ביחד בתכנית טלוויזיה, וככה דיברנו, ואז הוא התעניין בפרויקט ורצה לדעת מה זה ואמר, `אולי תשמיעו לי פעם דברים?`, ובאמת נפגשנו, וזה התחיל משיר אחד, ואחרי זה הכנסנו גם את `שמים שחורים`, שיר מתוך הפרויקט של גלי צה"ל שכתב חייל שנפל".

משהו הפתיע אתכם בעבודה איתם?

"כן, לחלוטין. ידעתי כמה הם טובים אבל לא תיארתי לעצמי עד כמה. תמיד החזקתי מנינט, אבל ברגע שקלטתי איך היא שרה, כשהייתי במרחק מטר ממנה, שם רקורד, לא ידעתי שהיא זמרת כל כך מוכשרת ומוזיקאית כל כך מוכשרת. הרעיונות שיוצאים ממנה הם גדולים. גם סרנגה. שלומי הוא מוזיקאי מחונן. קודם כל איך שהוא שר, זה פשוט מצמרר. מעבר לזה יש לו רעיונות. בכלל, כל מה שהוא נוגע בו הוא מדהים".

למה בעצם לשמור על קונספט כל כך הדוק של תמיד לארח? מה מוביל לקונספט הזה?

"אני יכול לחזור עוד פעם על הדוגמה שנתתי קודם עם ברי. שרנו את השיר וזה היה נחמד, היה מאוד מעניין, אבל בהיכרות שלנו עם איך שהוא שר אמרנו שזה יכול להיות תפור עליו. אני חושב גם שכשמגיע זמר או זמרת בקנה מידה כזה, הם מביאים כל כך הרבה לתוך השיר. כשאנחנו יושבים עם השירים, גם בהקלטה וגם בעיבודים וגם בכתיבה, מגיע זמר ופתאום נותן לזה נופך ועומק שלא קיים לפני זה, וזה מרים את השיר, והרבה פעמים גם פותר אותו.

"מעבר לזה זו חוויה מבחינתנו לפגוש ולעבוד עם אנשים. אחרת היינו יושבים כל היום ביחד ככה... ככה נכנסים ומגיעים אנשים, זה כיף. הדינמיקה מגניבה. בכל הסשנים, אנחנו לפחות, מאוד נהנינו. אני חושב שגם הזמרים".

"יותר הגשמת חלום מאשר קריירה"

"איך אני מושך/ את החוט עד הקצה/ ממשיך לגלגל/ את הסיפור הזה/ אולי בסוף/ עוד הכל ישתנה/ אולי אפילו/ בסיבוב הזה/ יהפוך העולם/ יבשה לים/ יהפוך העולם מיבשה לים" ("יבשה לים", מילים ולחן שגיא צורף, שירה שגיא צורף, אלעד כהן)

למה בעצם אתה לא כותב ומלחין באלבום הזה?

"כבר כמה שנים שמבחינת כתיבה אני נמצא בפאזה שאני כותב הרבה אבל לא לפורמט של שירים. אני כותב בעיקר מוזיקה אינסטרומנטלית. הפורמט הזה של שירים הוא פורמט שאני טוב בו, אבל שירים ופזמונים, כרגע, זה פחות מדבר אלי. יותר מעניין אותי לנגן, לעבד, להקליט. וטקסטים אני לא כותב. אני מעדיף לקרוא".

במה אתם עוסקים בנפרד, שגיא ואתה, כשאתם לא עובדים ביחד?

"אני מנגן עם אהוד בנאי ועם יהלי סובול, וכותב מוזיקה אינסטרומנטלית ללהקת מחול שאני עובד איתה באופן קבוע, club guy and roni, להקה הולנדית מאוד מצליחה באירופה, אני עובד איתם כבר שנים. שגיא עורך וידאו קודם כל, ועובד כרגע בטלוויזיה הישראלית, בערוץ הראשון, כעורך וידאו בתכנית `רעש מקומי`. לפני זה הוא גם עבד ב`וואלה`, והוא עובד במוזיקה, מפיק אלבומים ועושה דברים".

בלא מעט מהטקסטים יש תחושה אפוקליפטית של פחד גדול מסוף העולם. זה משהו שנוכח בחיים שלכם, שמלווה אתכם?

"אותי זה פחות מעסיק, אני חושב שלשגיא יש את המקום הזה שבא אצלו מכל המאורעות שקורים. רק אתמול נפגשנו בערב והוא ככה שואל אותי,`ראית מה קרה בהאיטי? אתה קולט את האסון טבע הזה?`. אני חושב שאסונות טבע, וכל העניין האקולוגי, זה עניין שמאוד מטריד אותו. גם אותי העניין האקולוגי מאוד מטריד. אני מנסה כמה שיותר להיות ערני לכל מה שאפשר לעשות בשביל לעזור לכדור הארץ. כל ההתחממות הגלובלית והזיהום אוויר מפחידים אותי, ואני חושב שגם את שגיא מפחיד שנגיע לאבדון, שזה יגמור עלינו".

העבודה המשותפת שלכם, הבחירה מצד אחד להיות חלק מהרכב, ומצד שני לא הרכב גדול כמו להקה, אומרת משהו עליכם כאנשים?

"לכל אחד מאיתנו היו תקופות שהיינו בהרכבים ולהקות, אבל המקום הזה של `30` נוצר ממקום של להדגיש את הדבר המיוחד הזה, שאנחנו חברים כבר מיליון שנה, וגם יוצא לנו לעשות דברים ביחד, ועברנו כל מיני תקופות מוזיקליות ביחד, והמקום של החברות והיצירה שרק מוסיפה ומגניבה את זה – זה הפרויקט הזה.

"זה לא בדיוק להקה, אנחנו לא מנגנים שם עם עוד אנשים, חוץ מעם צח דרורי שבאמת עבדנו איתו על כל האלבום הזה, זה מצב ביניים כזה. זה לא היה מתוכנן מהתחלה כקונספט. גם כל העניין של הצטרפות הזמרים, גם באלבום הראשון וגם בשני, לא בא כרעיון שלם. דברים קרו, שירים קרו, זמר זה או אחר בא ופשוט פתר אותם, ככה שאולי קשה להכניס את זה לאיזו קטגוריה.

"דיברנו על זה בהתחלה. חשבנו איך להציג את זה. מה זה? זה פרויקט, או הרכב, מה זה בעצם? הדבר הזה מורכב. אני חושב שבתוך כל הז`אנרים המסוימים קשה יותר למתג אותו, אבל הוא סוג של עשייה של שני חברים שעובדים ביחד, עם הציוד שלהם, מקליטים אנשים, ומגשימים את החלומות המוזיקליים שלהם, ותוך כדי זה גם נוצרה לגיטימציה, כי אנשים אוהבים את זה, וזה יוצא החוצה. מבחינתי זה יותר הגשמת חלום מאשר קריירה. על הדרך זה גם הופך להיות ככה וזה מגניב, אבל עניין המיתוג הוא באמת קצת מתעתע פה, כי הוא טומן בתוכו כמה דברים ביחד. גם פרויקט, גם צמד, גם הרכב, זה בעצם מה שזה".

"שלושים +", שגיא צורף ואלעד כהן