אופרה בגטו

במאי גרמני ומנצחת ישראלית, זמרים ונגנים גרמנים וישראלים, תזמורת ישראלית (הסימפונית ראשון לציון), מקהלה ישראלית (מקהלת מורן) ומקהלה גרמנית (מקהלת גוונדהוס מלייפציג), כל אלה יאחדו כוחות באופן הסמלי ביותר בערב יום הזיכרון הבינלאומי להנצחת קורבנות השואה, כשיעלו במשותף את האופרה "ברונדיבר". האופרה מספרת סיפורם של אח ואחות המבקשים לרכוש תרופה לאימם החולה, ונתקלים במציאות הקשה האופפת את חייהם.

סמליותו של המאורע מתעצמת כשמגלים ש"ברונדיבר", שנכתבה בידי המלחין הנס קראסה ומחבר הלברית אדולף הופמייסטר, הוזמנה כאופרה לילדים במכרז שפורסם בפראג ב-1938 ונתקלה אף היא במציאות החיים הקשה כשהגרמנים השתלטו על צ`כוסלובקיה. האופרה הועלתה על ידי ילדי הגטו תחת הכיבוש הנאצי, במשך 55 פעמים כשהצוותים המקוריים שנשלחו למחנות ההשמדה הוחלפו על ידי צוותים חדשים. גם מלחין האופרה, קראסה, נורה למוות בשנת 1944 בידי קצין גרמני באושוויץ.

עם אלמנטים טעונים כל כך מתמודדת כעת הנדה דרורי, שהגיעה לגטו טרזין בגיל עשר וחצי והשתתפה בהצגה המקורית. דרורי, בחברת שורדות נוספות של אותו מחנה הוזמנה לצפות בהפקה החדשה של "ברונדיבר".

"הפרמיירה של האופרה הזאת הוצגה עוד לפני טרזין", מספרת דרורי, "בבית יתומים יהודי בפראג, ושם לא הייתי, אבל בטרזין השתתפתי מההרכב הראשון של האופרה. שרתי במקהלה, אבל לא רק במקהלה, מכיוון שהבעיה בטרזין, בכל הרמות ובכל התפקידים, הייתה שאף פעם לא ידעת אם האדם שקיבל תפקיד מסוים יישאר בו, מסיבות מובנות -  או מחלה, או טרנספורט, ולכן הרבה ילדים למדו כל תפקיד.

"התפקידים היו מאוישים בפוטנציה על ידי הרבה אנשים, ואני לא מדברת רק על יצירות התרבות הרבות שבוצעו אלא גם על תפקידים בניהול. תמיד היה צריך להיות מישהו שיגבה במידה שהנבחר נעלם".

כל כך הרבה פעילות תרבותית הייתה שם?

"הפעילות התרבותית המאוד ענפה שהתפתחה בטרזין הייתה בהתחלה אסורה בתכלית האיסור על ידי הגרמנים, ורק כשהם הבינו שזה יכול להיות לטובת הפרופגנדה שלהם, הם אפשרו פעילות תרבותית. היו שם אופרות של מבוגרים שלא הוצגו אלא רק שרו אותם בצורה קונצרטנטית, היו שחקנים שעשו ערבי קריאה ושירה, היו כמה קברטים, היו כל מיני אנסמבלים מוזיקליים, רביעיית מיתרים, ועוד כל מיני שניגנו, הרבה פעילות מוזיקלית".

היה לך רקע מוזיקלי או שהיו ילדים שהצטרפו לאופרה בלי שום רקע קודם?

"היה לי רקע מכיוון שבן הדוד של אמא שלי היה מנצח מפורסם, גם אחרי המלחמה, קארל אנצ`רל. הוא היה מנצח בפראג לפני המלחמה, ואחריה, בשנת 68, ב`אביב של פראג`, הוא ברח לקנדה וגם שם התפרסם. אפשר למצוא באינטרנט הרבה יצירות שהוא ניצח עליהן".

הפקת "ברונדיבר" שהועלתה לאחרונה בגרמניה, צילום: יח"צ

"כל אפשרות לברוח מהמציאות לעולם של יופי הייתה ברכה"
 
נדמה שהסיפור שלכם הוא התשובה החזקה ביותר לשאלה האם למוזיקה ולאמנות יש כוח לשנות את המציאות
"לאמנות, ולמוזיקה אולי במיוחד, וגם להומור. החיים בגטו בטרזין היו חיים קשים של רעב ומחלות ובעיקר פחד מתמיד להישלח לטרנספורט. אמנם לא ידענו לאן הם הולכים, אבל ידענו שזה בטח יותר גרוע מטרזין, שהיה מספיק גרוע גם הוא, ולכן כל אפשרות לברוח מהמציאות הזאת לעולם של יופי, עולם שזכרנו אותו אולי מהבית, הייתה ברכה מאוד גדולה, ונתן תקווה שאולי בכל זאת נשרוד, מה שלא היה בטוח בכלל.

"גם הומור, גם לצחוק קצת על המצב ועל הגרמנים וגם על עצמנו, זו הייתה עזרה מאוד גדולה. מבחינה אמנותית זה לידי ביטוי בעיקר בקברטים בצ`כית ובגרמנית שהיו בטרזין. אגב, קטעים מהקברט הגרמני יציגו גם כאן. יגיע לכאן צוות שיציג קטעים מהקברט הגרמני וייתן דוגמאות של מה שזה היה".

את עצמך השתתפת בעוד גופים אמנותיים בגטו?

"בתוך בית הילדים שרנו הרבה במקהלה והיינו הולכים לשיר בבתי הזקנים שהם היו הכי מסכנים מכולם. היינו הולכים לשיר להם ולעודד אותם, עם המקהלה של החדר שלנו, חדר 28".

יש לי  שאלה קצת לא נעימה. האם גם במצב המסויט הזה של חיים בגטו מגיעים למצבים של לריב למשל על סולואים ועל תפקידים, או שהכל נרתם לטובת החיזוק ההדדי?

"אנחנו היינו בני אדם, וילדים, וזה בהחלט היה חשוב. היו שם כל מיני גילויים כאלה שאנשים, ילדים, מאוד רצו לשמור על התפקיד לעצמם. זה לא הגיע למריבות ושנאה או משהו, אבל כן, היה, בוודאי, ניסיון של הילד שקיבל איזה תפקיד לעמוד על כך שהוא יהיה הראשון ולא השני, השלישי או הרביעי. אני למשל למדתי את תפקיד הכלב שיש באופרה, והייתי הכלב החמישי, אז זה לא היה איזשהו כבוד גדול... חשוב היה להיות הראשון, או לפחות השני..."

כמה מהילדים שרדו? אתם שומרים על קשר קבוע ביניכם?

"אני לא יכולה להגיד במספרים אבל מעטים. אני בקשר עם אלה שהיו איתי בחדר 28, מאוד בקשר. אלה שהיו באירופה במשך כל הזמן הזה היו בקשר, ואלה שבישראל, יצרנו איתם קשר אחרי מהפכת הקטיפה של צ`כיה, שרק אז אפשר היה לתקשר, ואנחנו נפגשים כמעט כל שנה, בכל הזדמנות ובכל מקום שאפשר. אנחנו בעצם כמו אחיות. עברנו שנים קשות מאוד ביחד והקשר שלנו הוא קשר מאוד קרוב".

המשכת לעסוק מאז במוזיקה?

"שרתי כל חיי במקהלה, כל זמן שהייתה לי נשימה, עד התקף הלב שעברתי".

"איש לא אשם באיפה שהוא נולד"
 
חזרת אחרי המלחמה לצ`כיה?

"אני חזרתי מהמחנות לפראג, יתומה גמורה, עם אמי החורגת שאבי התחתן איתה בטרזין, ומאוד אהבתי אותה. הייתי בפראג ארבע שנים, ועליתי לארץ עם קבוצת נוער בשנת 49. אני גרה מאז בקיבוץ `החותרים`".

איך את מתמודדת עם החיבור הכל כך טעון בין גופים מוזיקליים ישראלים וגרמנים בהפקה החדשה של האופרה?

"טוב מאוד. השאלה הזאת נשאלת תמיד והיא שאלה שאין לה תשובה אחת. לי קשה מאוד לנסוע לגרמניה, יחד עם זה יש לי ידידים מאוד קרובים וטובים בגרמניה, אלא שהם מדורות אחרים, והם מאלה שמנסים לתקן את מה שהדורות הקודמים קלקלו.

"כשאני נמצאת בגרמניה ופוגשת מישהו שהוא זקן ממני – כי הייתי אז ילדה קטנה וגם הגרמנים בגילי היו אז ילדים קטנים ולא אשמים בכלום – אבל כשאני פוגשת זקנים בגרמניה, בלי לחשוב הרבה זה עולה בי, השאלה מה הם עשו בזמן המלחמה, האם הם היו נאצים. אבל אין בי שום שנאה לגבי גרמני מדור אחר רק כי הוא גרמני. איש לא אשם באיפה שהוא נולד".

אין בך את החשש שאולי מדובר במשהו שמאוד מושרש בעם מסוים, ולא רק עניין של דור ספציפי?

"הניסיון שלי אומר שהידידים הגרמנים שלי עכשיו מנסים לעשות כמיטב יכולתם. יש בגרמניה ניאו נאצים ויש מכחישי שואה, אבל גם אצלנו יש גזענות ושנאה לכאלה ואחרים. אני חושבת שזו איזו תכונה אנושית מכוערת שמופיעה בכל מקום. בעמים מסוימים אולי יותר, ובאחרים פחות".

האופרה "ברונדיבר" תעלה ביום שלישי, 26 בינואר 2010 ב-20:30 בהיכל התרבות ראשון לציון.