שטויות מוחלטות על הבמה

פסטיבל האמנות הרב תחומי "א-ז`אנר" שמתקיים בפעם השמינית בתיאטרון תמונע, מציע "מגוון נקודות מבט על עבודות סולו", הגדרה שמציבה שאלות רבות, שנענות לשמחתי, בצורה מדויקת על ידי יובל מסקין, איש הרדיו הוותיק ("אמנות נקודה" ברשת א`, תכנית ג`אז ברדיו 88, פינת ספורט יומית ברשת ב` ותכנית שבת ברשת ב`) ואחד ממשתתפי הפסטיבל.

"יובל מסקין מספר ומעשן", זהו שם המופע בו ינסה מסקין (56), לבדוק את גבולות התיאטרון בזמן אמיתי באמצעות סיטואציות שונות שאת רובן לא נהוג לראות על הבמה, מתוך כוונה לחקור מחדש את היחסים בין הקהל לבמה, תוך שימוש בטבע האנושי והשעמום היומיומי.

בוא נתחיל מהליבה. מה אתה מעשן ומה אתה מספר במופע?

"אני מעשן סיגריות, כמובן. אני פותח את המופע בהדלקת סיגריה ובהסבר למה לעזאזל אני עושה את זה על הבמה".

ולמה לעזאזל אתה עושה את זה על הבמה?

"כי אחד הדברים שהכי מעצבנים אותי בתיאטרון כצופה זה כששחקן מדליק סיגריה והוא מעשן ולי אסור, ואז, כהוראת בימוי, תמיד הוא מכבה אותה אחרי שלושה או ארבעה פאפים, מה שגם הורס לי את כל האשליה של הריאליזם. אין, באותה שנייה אני כבר לא מאמין לאף אחד משום שאדם לא מכבה ככה סיגריה אחרי שלושה פאפים. וזה מעצבן אותי פעמיים, א. כי הוא מכבה סיגריה שהוא יכול לעשן ואני לא, וב. כי כל האמון שלי כלפי מה שקורה על הבמה נעלם באותו רגע. אז אני משתדל לעשות את ההפך בהופעה הזאת".

שמיועדת מן הסתם למעשנים בלבד

"לא. מי שמוכן לסבול את זה ככה, שיסבול".

לפני שנמשיך לחקור גם את החלק של מה אתה מספר על הבמה, העניין של העישון ממקם אותך בצד הישן של האג`נדה הניקוטינית, העולם שבו מותר היה לעשן בציבור

"סמדר יערון עושה את זה באמצע ההצגה המעולה שלה, `משאלה מכוכב`, שהיא הצגה באמת נפלאה, ובה היא מציעה סיגריות נובלס לקהל. תראי, אני מבין את ההיסטריה, אני מתחשב במי שלא אוהב שמעשנים לידו, אבל יש גבול גם לזה, וזה מזמן עבר את הגבול, ההיסטריה של האנשים".

אז בוא נעבור לחלק של "יובל מסקין מספר"

"אז זה מוביל בעצם לזה שאני, ביחד עם רועי נווה, הבמאי של ההצגה, אבל שותף מלא שלי לעבודה, מנסים לעשות כל מיני דברים שלא נוהגים לעשות על הבמה בדרך כלל, מרמת השטות המוחלטת ועד... לא יודע, אין לי הגדרה, אבל זה כולל שטויות מוחלטות".

מדובר על שטויות כתובות או שהדברים מאולתרים?

"זה חצי חצי. ישבנו הרבה ליד שולחן וחשבנו מה אפשר לעשות. אין לנו סדר. יש כמה דברים שאנחנו רוצים לבדוק אז נבדוק אותם, אבל אין סדר. אני יכול לשאול אותו על הבמה מה קורה עכשיו, מה הוא מציע לי לעשות עכשיו, הוא יכול להגיד מה שבא לו, ואני יכול להגיד שאני לא רוצה את זה עכשיו. יש לנו מחסן של הרבה דברים".

ובכל זאת, לצופה שמעדיף לדעת למה לצפות מהערב שהוא מתכנן ללכת אליו...

"לשטויות ,לבדיקות של דברים. אני אתן לך דוגמה: אני בהחלט יכול ליזום יציאה מהבמה, להגיד, `רגע, אני הולך למזנון להביא קפה`, או `אני הולך לעשות פיפי` ,ובוא נראה מה קורה כשהקהל נשאר לבד. או לחילופין, על אותה משבצת, לשתוק דקה עם הקהל".

צריך המון אומץ להשאיר כל כך הרבה דברים פתוחים להתרחשות ולאלתור

"אני מקווה שקצת, כן. או למשל לספר בדיחה ממש ממש נמוכה, כזאת שלפעמים לקהל לא נעים לצחוק ממנה. אנחנו גם מטפלים בכמה שירים עבריים בדרך ייחודית, שזה כבר הופך את זה למיוזיקל לדעתי. או כשאני שר, שזה המיעוט, זה מקרי, אם אני שר זה שירים אידיוטים מהילדות, או שבחרנו כמה שירים מהזמר העברי שמנוגנים מדיסק אבל אנחנו עושים להם טיפול בימתי איזשהו".
 
"לא היית מראיין בנאדם שעושה הצגה כזאת"
 
המופע עלה לראשונהבפסטיבל `ניסוי` במרכז ביכורי העתים, שם ראה אותו  יאיר ורדי, שאוצר את "א-ז`אנר" ביחד עם נאוה צוקרמן והחליט שהוא מתאים לפסטיבל. "זה באמת א-ז`אנר, לא יעזור" אומר מסקין, "יש הרבה בדיקה של יחסים קהל-במה, אין פה קיר רביעי בכלל, אין שום קיר. אני חושב שרוב ההצגה היא בהתייחסות ישירה לקהל.
"אני אגיד לך עוד דבר שאני אומר גם במונולוג הפתיחה, אחרי שאני מסביר על הסיגריות, שעל הצגה רגילה עושים שלושה חודשים חזרות, אחרי זה עשר, או שתים עשרה הצגות הרצה, ואז ההצגה מוכנה. בתיאטרון המודרני יותר נכנסים לתהליך של שנה, אחרי זה פוגשים את הקהל והתהליך ממשיך, וברוב המקרים אחרי עוד שנה, נניח, ההצגה מוכנה. אנחנו עשינו עוד קפיצה אבולוציונית: אין חזרות, כי אי אפשר לעשות חזרות בלי הקהל. היו כמה דברים טכניים שבדקנו, אבל הכל הוא תלוי קהל.

"אני אתן לך עוד דוגמה למשהו שלא יהיה הפעם, אלא רק כשנוציא את זה לערב שלם. בפסטיבל ניתן 25 דקות והכוונה היא להוציא ערב של שעה, שמסגרת הזמן שלו גם תיקבע באופן משונה. אני הולך להזמין, בעזרת הקהל, טייק אווי, וכשהשליח יבוא, אני רוצה שהוא ייכנס לבמה, ואז אני הולך. ההצגה נגמרה מבחינתי. אני הולך לאכול.
"ברור שאם הוא יבוא תוך חצי שעה אני אמשיך עוד קצת, אבל אם ייקח לו שעה ורבע לפני שהוא יגיע אני אצטרך לצלצל אליו ולשאול אותו מה קורה. אז הבנת את הראש. הרבה שטויות. זה גם פאן, וב`ניסוי` היו תגובות מאוד יפות, אבל היו גם תגובות קיצוניות נגד.

"היה, נניח, זוג מבוגרים שביקש לדבר איתי אחרי ההצגה. אמרו, `מאוד לא נהנינו`. אמרתי, `זכותכם. חבל לי, אבל זכותכם`. ואז האשה, שהייתה הרבה יותר ישירה מהבעל, אמרה, `אני שומעת אותך ברדיו מראיין אמנים, אתה לא היית מראיין בנאדם כזה, שעושה הצגה כזאת`. אז אמרתי לה, `אני לא בטוח`. והיא התעקשה, `לא, לא, לא, אתה לא היית מראיין`.

"עניתי לה שאמנים בדרך כלל, למרות שאני לא מגדיר את עצמי כאמן, עושים הצגות שהם כקהל היו רוצים לראות, אז היא אמרה, `וזה גם לא מצחיק`. לידה ישבו אנשים שצחקו מאוד. מה אני אגיד, זכותה".

אמרת שאתה לא מגדיר את עצמך כאמן. איך באמת אתה כן מגדיר את עצמך?

"אני אגיד את זה אחרת. מגיל ארבעים בערך, אני יודע את זה בדיעבד, אני עושה יותר שטויות ומתנסה ביותר דברים שאני לא מרגיש בהם בטוח. זה בריא בעיניי, וזה מעניין בעיניי. אני משתתף עכשיו בעוד הצגה, הפוכה מזו, שקוראים לה `הנוטה למות`, של נאווה פרנקל, שהיא בעיני יוצרת מאוד מעניינת. שם זה ממש הפוך. זה בריא. כששחקנים שואלים אותי על כזה דבר אני אומר שקצת רועדות לי מזה הביצים, כמו שלהם היו רועדות אם הייתי נותן להם להגיש תכנית רדיו. זה מצב טוב בעיניי".

באיזה עוד פרויקטים אמנותיים אפשר לראות אותך?

"אני עובד עם אריאל אשבל (במאי התיאטרון – ט.ג.), מתי שהוא רוצה אני בא בשמחה, הייתי במקהלת גבעול, עוד דוגמה לרעידות ביצים, אני מאמין שאם היא תקום מחדש אני עדיין שם, ואני מספר סיפורים מהחיים במסגרת זו או אחרת. וכמובן הרדיו, עוד מקום שמראה את מה שאמרתי לך קודם. מצד אחד ספורט ומצד שני ג`אז".

המופע "יובל מסקין מעשן ומספר" יעלה בין מופעי פסטיבל א-ז`אנר בתיאטרון תמונע בימים שישי, 29 בינואר ב-14:00 ושבת, 30 בינואר ב-13:00 וב-17:00.