הסחבקייה הגדולה של השמים
 
"לכל תינוק", נהג לספר לי אבי, "יש את כל הידע שבעולם לפני שהוא נולד. רגע לפני שהוא יוצא לאוויר העולם, נוגע מלאך בשפתיו ואומר לו, `ששש...`, ובאותה השנייה נוצר הסימן הזה שבין השפתיים לאף, והתינוק שוכח את כל מה שידע, ומתחיל את חייו מחדש, נקי וזך".
 
את הסיפור הזה שמע כנראה גם אפרים סידון מאביו, והפך אותו לאחד הבסיסים של סיפור ההרפתקה המלאכית שלו, "המלאך" שעל פיו עיבד סידון את הגרסה הבימתית העולה בימים אלה כהצגה חדשה של "בית ליסין ילדים" בשיתוף "המדיטק" חולון (גילוי נאות: אני מנחה סדנת כתיבה במדיטק).

"בעולם הזה מתהלכים מתי מספר שלא הפכו לבני אדם, ונותרו מלאכים. אלו הם כל התמהונים והמוזרים המושמים ללעג ולצחוק, שכולם צוחקים עליהם ואומרים, הם לא יגיעו רחוק. אלה שלא הולכים בתלם, אלה הצועדים בצידי דרכים. מי יודע, אולי הם אלה, שנשארו מלאכים" (מתוך המחזה). זה, בבסיסו, המסר של ההצגה המביאה את סיפורם של אותם מלאכים שהיינו לפני שנולדנו, כשהם משחקים בסחבקייה הגדולה של השמים ועוברים כל ערב מסדר ובו מודיע להם המלאך הממונה מי מהם עומד לרדת מחר לעולם, ולהיוולד, לאחר שמקל השכחה עימו יגע בו המלאך הממונה, ייצור את הסימן המדובר מעל השפתיים, וישכיח ממנו את התקופה המלאכית שלו.
 
את הסיפור מזין סיפור אהבתם הגדולה של שניים מאותם מלאכים, אראל ובראל, החברים הבלתי נפרדים, שהובטח להם כי גם כשיוולדו יירדו אל העולם כתאומים. בלית ברירה נאלץ בראל לרדת לעולם ללא אראל, ("צריך מחר בן ובת"), וכדי לפתור את בעיית הפרידה הכפויה מחליט אראל לברוח מהענן ולרדת אל העולם בעקבות חברו, בתוך שק החלומות שמחלק המלאך פזיאל לילדים לפני השינה.
 
בראל, מצידו, נולד בינתיים בממלכת קמפניה ("ממלכה לא נחמדה, לעומת זאת האנשים שם מאוד לא נעימים"), ואראל יורד אל האדמה, כמלאך, כדי להצטרף לחברו, שכמובן שכח מקיומו אחרי שטופל במקל השכחה. למרבה הצער, אין קשר רב בין המלאך שהיית לאדם שתגדל להיות, כפי שמגלים אראל ובראל, כשהסיפור עובר למלחמות השליטה על ממלכת קמפניה, עם קצת פוליטיקה ומוסר מבית מדרשו של סידון. 



המלאך (צילום: גדי דגון)



השילוב של הדיבור הסידוני עם עולם הילדים עושה חסד מופלא לשני הצדדים, עם מחשבה שמשקיעה בתבונתם של הילדים ובדיחות שמשעשעות לא פחות, ולפעמים גם יותר, את ההורים ("גשו מיד, אחרת תיוולדו בקוטב הצפוני לאמא מרשעת ולאבא עצבני!", "לא דיברתי מלאכית תקנית?! גשו להביא את אראל!", "אתה משובץ ללידה עוד חודשיים, בסין" – "למה? לא צפוף שם מספיק גם ככה?"), והוא חלק מהשילוב הכללי בין מרכיבים משובחים שהופכים את ההצגה הזו לחוויה מוצלחת במיוחד.
 
הבימוי המטפח של ציפי פינס, הריקוד, התלבושות היפהפיות, מראה הבמה עוצר הנשימה, עם מוטיב מרכזי של חלון אליפסי במרכז הבמה שמייצר תלת ממדיות יפהפייה כל אלה יוצרים תמונות בימתיות בעלות אסתטיקה מהרמה הגבוהה ביותר, מתמונת השמים ובהם המלאכים מתנדנדים מעדנות על ענן, דרך תמונת הירח והכוכבים מהם מסירים המלאכים אבק, ועד ממלכת קמפניה וגניה המאופקים.
 
לכך מצטרפת גם המוזיקה שכתבו אורן אלדור ואמיר לקנר שמסוגננת, בהתאם, על פי אווירת כל סצנה, ממוזיקה מלאכית, שמימית, המלטפת את האוזן בסצנות השמים, דרך שילוב חמוד של פופ עם בארוקיות במסדרי המלאכים, ועד קטעי מיני-מיוזיקל לילדים המשולבים במעין ג`אז ניו יורקי. מוזיקה ששואבת מצלילי העבר המפוארים, כמו גם מהאפשרויות שעומדות בפנינו כיום, חגיגה של מוזיקאים שנהנו מכל תו שהם יוצרים, והכל בסאונד שמעיד על השקעה עד הפרט האחרון.
 
אם לשפוט מהילדים שישבו סביבנו מרותקים, ומפרצי הצחוק שכבשו את האולם, גם בני החמש יכולים בשקט ליהנות מההצגה שמיועדת, על פי התכנייה, לגילאי שבע ומעלה (רגע נחמד במיוחד נרשם כש"איכס" כללי עבר בין כל הילדים באולם כשאראל ונסיכת קמפניה מתנשקים נשיקה צרפתית), שלא לדבר על הוריהם שיכולים להרשות לעצמם, לשעה ורבע, להשתחרר ממעטה הציניות וכבלי התחכום של עולם המבוגרים, בהפקה שעושה כבוד גדול לכל הנוכחים. 
  
 
"המלאך", 30 בינואר 2010, המדיטק חולון. הפקת  תיאטרון בית ליסין ותיאטרון המדיטק. בימוי: ציפי פינס. משתתפים: שחר ישי, גיא מסיקה, הילה זיתון, יניב לוי, צביקי לוין, טל-יה יהלומי, דניאל אפרת, אופיר וייל, אור אילן.