תחזוקה נפשית בקהילה  
  
מרכז שלומי לתיאטרון אלטרנטיבי פותח תכנית לימודים תלת שנתית, המשקפת את האני מאמין של אמני המרכז. בית הספר, שפועל בהאנגר באזור התעשייה שלומי, ממוקם באותו חלל שבו פועל התיאטרון, ומאפשר לסטודנטים לקחת בו חלק פעיל. במסגרת ההכשרה הסטודנטים מעודדים לאמירה אישית, מקורית ובין תחומית, המעודדת אותם להשתמש בחומרים אישיים ובחומרים מההוויה הישראלית.
 
במסגרת התכנית, במתכונת של לימודי תעודה, יילמדו לימודי תיאטרון אלטרנטיבי במשך שלושה ימי לימוד, כשהיום הרביעי יוקדש ללימודים מעשיים עם הקהילה.
 
תהליך הלמידה משלב מחקר וניסוי של אמצעים אמנותיים שונים כמו: חלל, מולטימדיה, דרמטורגיה אישית, האירוע התיאטרלי, יחסי קהל במה, יחסי קהל שחקן ומקומו של האירוע. במסגרת הקורסים תינתן הכשרה מוזיקלית לשחקנים. הסטודנטים ישתתפו בהפקות בית הספר, ובשנה השלישית ללימודיהם ייקחו חלק בהפקה של התיאטרון עצמו.
 
אחד המוטואים של המרכז הוא שילוב מתמיד בין תיאטרון, קהילה וחינוך. "אנחנו לא עושים תיאטרון קהילתי, אלא תיאטרון עם הקהילה", אומר קלאודיו (פנצ`ו) אדלברג, מעצב תיאטרון וחלל ואמן רב תחומי, ממקימי המרכז, שמנהל את בית הספר, "התלמידים מחויבים לעבודה קהילתית בשלומי ובאזור, מאחר והרעיון של היוזמה שעומדת מאחורי בית הספר היא להמשיך וליזום דברים כאן, בפריפריה, גם אחרי הלימודים. בתכנית הלימודים נכללים לימודי אנתרופולוגיה, יזמות, שיטות כתיבה ותמיכה בחינוך ורווחה באמצעות יצירה".
 
"אחד הפרויקטים שלנו השנה היה לשבת עם קשישים, שבמשך מספר חודשים סיפרו את סיפורם, על ההיסטוריה, השפה והתרבות המשפחתית, ועל החיים בגבול. מאיפה הם באו ואיפה הם היום. מתוך זה מתקבל פסיפס של הקהילה, על מצוקותיה והגשמותיה. אנשים נפתחים. זה סוג של רווחה אחרת, תחזוקה נפשית. לא רווחה במובן הקונבנציונלי של להחליף להם את התנור".
 
הפרויקט התפתח ובמסגרתו מתוכנן תיעוד של שולחן משפחתי על הגבול. בקרוב צפוי מיזם נוסף שיחבר את כל המשפחות יחד בשולחן ערוך אחד ארוך. "השולחן אולי יגיע עד הגבול", אומר אדלברג ומסביר ששאלת הגבול היא שאלה אחת גדולה שהתיאטרון עוסק בה לאורך השנים: "יש את הגבול של המדינה השכנה ויש את הגבול של הפריפריה והמרכז. הגבולות האמנותיים מאוד מעסיקים אותנו, מתוך הכרה שמי שעובד בתיאטרון אלטרנטיבי יש לו שאיפה לעבור איזה גבול ועצם זה שהתיאטרון נמצא כאן, בשלומי, מאוד ממחיש את זה".
 
בשנת הלימודים הנוכחית התלמידים למדו בסדנה חד יומית, נוסף על פעילותם בקהילה. לדברי אדלברג העבודה עם הקהילה היא העצמה באמצעות אמנות ובמסגרתה, התלמידים מגיעים לגנים להפעלה אמנותית ועובדים בשיטות של עבודה אנתרופולוגית עם קשישים. "נוצרת אינטראקציה אמיתית עם הקהילה. התלמידים יושבים מדברים ומצלמים את הקשישים. אחד התוצרים הוא אירוע משפחתי עם אוכל שהמשפחות מכינות והן משתפות בחייהן. זאת כהמשך לאירוע "שולחן ערוך" שהתפתח בתיאטרון שלומי, והוא אחד מפרויקטי הדגל של התיאטרון. "מעניין אותנו לבדוק איך החיים השפיעו על משפחה לכל דורותיה, מה זה עשה לתרבות שלה, של האזור ולקהילה".

 
מורים שמלמדים תלמידים שמלמדים תלמידים
 
את פעילות בית הספר והמרכז לתיאטרון מממנים קרן דוד פרידמן, לפיתוח יוזמות בגליל ומינהל התרבות. "בזכות התמיכה, שכר לימוד מאוד נמוך ואחרי שלוש שנים התלמידים מקבלים כמעט 2,000 שעות לימוד. זו יוזמה אמנותית וחינוכית שהמטרה שלה לעודד יוצרים ותלמידים לבוא ולחפש דרכים אמנותיות בצפון, ליצור וללמוד במקום יוצר, פעיל וחוקר. חשוב לנו להביא תלמידים מכל הארץ, שיישארו בצפון גם לאחר הלימודים בעבודה, ולכן השגנו קרנות שעוזרות בשכר לימוד, במגורים, ובהסעות לבית הספר".
 
"עצם זה שבית הספר נמצא בתיאטרון יוצר, מאפשר לתלמידים ממש לחיות עם האמנים. אנחנו נפגשים איתם בחזרות ובהצגות, וזה יוצר אינטראקציה, שמפרה אותם מאוד ביצירה", מסביר אדלברג, "בכל אחת מהיצירות אנחנו משלבים תלמידים שסיימו מסלול הכשרה. זו מסורת שמתקיימת אצלנו,  שרשרת של התחדשות – מורים שמלמדים תלמידים, שמלמדים תלמידים נוספים".
 
צוות המורים בבית הספר מורכב מאמנים ותיקים ומוערכים בתחום התיאטרון האלטרנטיבי, וביניהם, דודי מעיין, נטע פלוצקי, פבלו זלצמן, אלן קוז`ינסקי, מגדלנה קליין, אדוה גושן לוי, פביאן פיטוסי ונוספים. חלקם אחראים ליצירות שחלקן אף זכו בפרסים, דוגמת "מופע חיינו, זיכרון ושכחה", "ישנים", שזכתה בשנה שעברה בפרס על עבודה קולקטיבית לתיאטרון פרינג`, וההצגה "כותל הדמעות", שעלתה בפסטיבל עכו השנה ותעלה שוב בקרוב.
 
מוסד שלא מתמסד
 
לדברי אדלברג, בית הספר נתפס בעיני אנשי המרכז כמעבדת יוצרים. "התלמידים חוקרים ולומדים את השפה הכי עכשווית. התרגילים שלנו פתוחים לצפייה של הקהל והתרגילים מוצגים בשלבים שונים של התהליך. זה סוג של הפריה הדדית, ותוך כדי כך השפה האמנותית מחדשת את עצמה".
 
"גם השיעורים משתנים כל הזמן ומושפעים ממה שמתרחש בסביבה. אם אתה לא אלטרנטיבה לעצמך כל הזמן, אתה כבר לא אלטרנטיבה, אלא הופך למוסד שהתמסד בעצמו. אנחנו מלמדים את התלמידים לחקור ולהשתנות כל הזמן וזה המנוע החזק של בית הספר".
 
כהמחשה לאופי הפעילות הוא מסביר: "המערכת הפדגוגית בנויה כך שכל יום לימודים בנוי כאירוע אמנותי בפני עצמו. זה דורש הכנה מתמדת מצד צוות המורים והתלמידים, וזה עוזר לשנות אווירה. חלק מהיום מתוכנן על ידי צוות תלמידים תורנים, שקובעים את התוכן האמנותי. הפעולה הזו מקיימת דיאלוג אמנותי מתמיד וסביר להניח שבנאדם שיצא מפה, זה מה שהוא יעשה גם בעבודה התיאטרונית שלו".
 
"אנחנו דוגלים בדיאלוג פתוח עם הקהל. כדי להגיע אלינו, הקהל צריך לצאת למסע, הוא עולה על אוטובוס או רכבת, כסוג של החלטה. קהל שבא לסדנאות מתחיל את המסע לפני כן. הוא צריך להביא איתו בגד או חפץ כלשהו, כדי לעבור מסע גם בתיאטרון עצמו. זה לא רק להתלבש יפה ולהגיע לתיאטרון לצפות בהצגה, אלא לעבור תהליך בתוך התיאטרון עצמו - לגעת בחומרים לפני ההצגה ואחריה, וגם להיפגש עם האנשים, לדבר איתם ולראות איך הם פועלים ובאיזו סביבה הם חיים. מאחורי הקלעים אצלנו הם מקשה אחת עם הבמה".
 
המרכז שהוקם  בשנת 2000 חוגג עשור של יצירה. כרגע חברי התיאטרון עובדים על הפקה לפסטיבל עכו הבא שתמשיך ותעסוק בשולחן המשפחתי. "אנחנו חוקרים את המשפחות שלנו, זה מעיין יצירתי עבורנו. עכשיו, כשאנחנו חוגגים עשר שנות יצירה, השולחנות הם סוג של ציון דרך עבורנו. זו חגיגה של היצירה שלנו, התכנסות וסיכום ביניים", הוא אומר ומסכם: "אני לא יודע אם אני זה שצריך לומר זאת, אבל זה לא מובן מאליו שקבוצת אמנות מחזיקה בפריפריה כל כך הרבה זמן. זה דורש המון ריכוז, התנדבות ואמונה".