ניסיון בימוי ראשון באופרה
בימים אלה מועלית בבית האופרה הגרמני בראונשוייג האופרה "שתיקתו של ברוך", מאת המלחינה הישראלית אלה מילך-שריף ובבימויו של המתרגם, הבמאי והמעבד עידו ריקלין. האופרה, המספרת את סיפור חייה של המלחינה ומבוססת על יומנו של אביה ניצול השואה, זכתה לתשואות נלהבות בגרמניה מצד הקהל והביקורות.
עלילת האופרה מגוללת את סיפורה של הבת החוזרת לבית הוריה המתים בעקבות צוואה שמותיר אביה, ומפענחת בפעם הראשונה בחייה את הסוד האפל העומד מאחורי שתיקתו הארוכה של האב והתנהגותה הבלתי יציבה של האם. הגילויים שופכים אור חדש על ילדותה הקודרת ונותנים לה אפשרות לפתוח דף חדש ביחסה להוריה המתים.
עידו ריקלין (44), ש"שתיקתו של ברוך" הוא ניסיון הבימוי הראשון שלו בתחום האופרה, משמש כבר שנים רבות כמורה ובמאי בבית הספר למשחק בית-צבי. כמו כן כיהן כבמאי הבית בתיאטרון הבימה ובתיאטרון באר-שבע וביים מחזות רבים בתיאטראות בישראל ובחו"ל, שאת רובם גם תרגם לעברית.
ריקלין אחראי על עבודת העיבוד והבימוי של ההצגה "הרוזן ממונטה כריסטו" בתיאטרון באר שבע, ובשבוע שעבר פורסם כי היא בעלת מספר המועמדויות הגבוה ביותר בתחרות פרסי התיאטרון הישראלי 2009 שתתקיים במאי.
באחת הביקורות שפורסמו על האופרה בגרמניה נכתב כי "המלחינה אלה מילך שריף והבמאי שלה עידו ריקלין מאוחדים באופן ניכר – בישירות זהה של תמונה וצליל" - בשיחה עם ריקלין מתברר שהחיבור הזה אינו מובן מאליו והוא מספר על תהליך העבודה על האופרה בגרמניה - חוויה מטלטלת שעימתה אותו עם מגבלותיו ופרשה בפניו דרכי התמודדות חדשות ומפתיעות.
"שתיקתו של ברוך", למעלה משמאל: אלה מילך שריף (יח"צ)
איך ניגשת לביים את האופרה בלי רקע בתחום?
"האמת היא שבאתי עם חשש גדול בדיוק מהסיבה הזאת. הזיקה שלי למוזיקה קלאסית מאוד נמוכה ואף פעם לא ביימתי אופרה, רק קברט מוזיקלי בבית צבי שהיה תענוג גדול, אבל שם עשיתי מה שרציתי כי המוזיקה הייתה פשוטה ולא הייתי צריך להתעסק בטכניקות של שירה ונגינה. בקיצור לא הבנתי בזה כלום, וכשאלה (מילך-שריף, ע.מ) פנתה אליי, בהמלצת גינטר בייליץ שביימתי בתיאטרון שלו הצגה לפני עשר שנים, התכוונתי להגיד לה תודה, אבל לא תודה".
והיא הצליחה לשכנע אותך?
"כן, ישבתי אצלה שעה והשתכנעתי. אלה היא אישה מרתקת עם רמת כנות מאוד גבוהה ויכולת מדהימה להתבטא דרך היצירה שלה. דיברנו על הליברית שכתבה הבמאית יעל רונן ומצאתי את עצמי עמוק בתוך תהליך העבודה, פשוט דילגנו על שלב הריאיון. היא השמיעה לי יצירות קודמות שלה, שכולן עוסקות בחוויית ילדות של דור שני לשואה, וגם את הלחן של "שתיקתו של ברוך", והייתי מאוד מופתע. ציפיתי למשהו מאוד דפרסיבי או חגיגי, הזמנה לעצב, וגיליתי קצב, מארשים ציוניים, ככה זה התחיל. ההפתעה הזו הייתה משהו נעים ששבר לי סטיגמות ודעות מוקדמות, ואז היא אמרה, נשמע שאתה מעוניין, ואני אמרתי, מסתבר שכן...
"לאורך כל העבודה היא המשיכה להפתיע אותי. זה היה תהליך נורא מלהיב, וכל הזמן ביקשתי ממנה שתסביר לי דברים בסיסיים. היא באה ממשפחה נורא מוזיקלית ואני אילצתי אותה להסביר דברים טריוויאליים לגמרי, די אמללתי אותה. אבל ההסברים שלה היו נפלאים והיא כיוונה אותי ונתנה לי תחושה של קרקע יציבה. התחושה שלי הייתה שאני נכנס לארץ לא מוכרת אבל עם ליווי צמוד של מורה דרך מהימן - המלחינה עצמה".
"שתיקתו של ברוך", צילום: יח"צ
משפחה אמנותית קטנה
איך היה לעבוד עם זמרים גרמניים על נושא טעון כמו השואה?
"גם זו הייתה חוויה שהפתיעה אותי. בדיעבד הזמרים היו מאוד סקפטיים לגבי היכולת לתרגם לתיאטרון מוזיקלי נושא כזה טעון, אבל העבודה נעשתה מתוך פתיחות ושיתוף, ולאט לאט נוצר חיבור מאוד טוטלי בין כולם.
"בשבוע הראשון, הזמר ששר את תפקיד האב אמר משהו שיפוטי על הדמות, שחוסר היכולת שלה לדבר על השואה מעיד על פחדנות. אחרי כן הוא בא להתנצל אבל אלה אמרה לו שלא מדובר בששת המיליונים אלא בדמות ספציפית ומותר לו להגיד כל דבר שעולה על דעתו. היא ביקשה מהזמרים לפתוח הכול ולא להיזהר בכבודנו, אחרת לא יוכלו לשחק, כי הרעיון הוא להעביר מסר רגשי ואותנטי.
"העבודה על האופרה יצרה אצל כל השותפים חיבור ואהבה מאוד חזקים לחומר, ורצון לחקור ולהעמיק. בהתחלה נורא התגעגעתי הביתה, השארתי מאחוריי בית ובן זוג (ריקלין מתגורר עם בן זוגו זה שנים רבות, חבר הכנסת ניצן הורוביץ, ע.מ), כלב ועבודה שאת כולם אני נורא אוהב, אבל אחרי שבעה שבועות בגרמניה פתאום הרגשתי שנורא קשה לי להתנתק, יצרנו מין משפחה אמנותית קטנה שהיה נורא קשה להיפרד ממנה. זה כמו לצאת יחד למסע בג'ונגל, נוצרה אינטימיות של חוויה מאוד פרטית.
"חשוב לציין שלא כל הזמרים באופרה גרמנים. הקאסט הוא בינלאומי, וכולל גם את זמרת האופרה הישראלית הנהדרת מורן אבולוף, ירושלמית דור שביעי, שלמדה בלייפציג. מורן מגלמת את אשתו את הראשונה של האב, ושרה שיר ערש מצמרר ביידיש".
"שתיקתו של ברוך", צילום: יח"צ
איך הגיב הקהל למופעים שהועלו?
"הקהל הגיב מאוד חזק. בהצגת הבכורה התגובות היו נרגשות ונסערות. בסוף האופרה כשהבת אומרת קדיש על אביה יורד חושך ואז האור עולה, ובאולם השתררה דממה נוראה של חצי דקה בערך. לא הבנתי מה זה, חשבתי שאולי זה הרספקט של פרמיירה. ואז פרצו מחיאות כפיים סוערות וממושכות. כעבור שבוע הייתה הופעה שנייה וגם אז קרה אותו דבר. חשבתי שאולי צריך לשנות משהו אבל הסבירו לי שהקהל פשוט זקוק לדממה הזו. זה מאוד מקסים וראוי בעיניי".
מה אתה מאחל לאופרה הזו?
"אני מאוד מאחל לה להגיע לארץ. האופרה הזו היא מפגש מאוד חזק בין הישראלי לגרמני, העבודה המשותפת על הדבר הכי מהותי בנפש של שתי האומות הייתה מאוד מטלטלת וחשובה לכולנו. האמנות נתנה לנו מתנה נדירה ויפה - דיאלוג שהוליד תחושה של שותפות ואהבה.
"לפני כמה ימים חגגנו את החזרה לארץ – אלה, אני ונטע הקר, שאחראית על העיצוב. נטע אמרה שהייתה נורא רוצה לארח אותם בארץ – לגמול להם על האירוח הנפלא שהעניקו לנו שם. אני נורא מקווה ומייחל שקבלת הפנים שקיבלנו בגרמניה תחזור על עצמה גם כאן".