מוזיקה - One For All – חום ונשמה

בקונצרט מחווה לארט בלייקי ול"שליחי הג'אז", הרכב הג'אז One For All משחזר את הקסם

חוד החנית של הג'אז

בנעוריי, "שליחי הג’אז" של ארט בלייקי היה הרכב הג’אז האהוב עלי. בג'מים ניגנו את Moanin, חיקינו את נגינת הפסנתר של הוראס סילבר, ונפשנו יצאה אל סגנון ה"הרד בופ" הגוספלי, החם, הרטוב והלוהט מאנרגיה ותשוקה.

לימים זכיתי לראות את ארט בלייקי בהיכל התרבות ("ענקי הג’אז"), עם מונק, דיזי וסוני סטיט, וליבי יצא אל האיש שקידם את המורשת השחורה, שהניח את הבסיס למוזיקת הנשמה, שהרכבו היה בית ספר לג’אז שבו עברו גדולי הג’אז - מבני גולסון ולי מורגן ועד ווין שורטר ווינטון מרסליס. בישראל תפס סגנון ההרד בופ חזק, אצל אמנים כממלו גיטנופלוס ודני גוטפריד, וכיום מייצגו הנאמן ביותר של הסגנון הוא הרכבו של הסקסופוניסט ארז בר נוי.

One For All הוא קטע של בלייקי ( וגם חלק מסיסמת המוסקטרים) וגם שם ההרכב, הקיים כ-15 שנה. רק אחד מחברי One For All, הטרומבוניסט דייוויס, הספיק לנגן עם בלייקי בהרכבו האחרון, אך כולם ידועים וותיקים.

מנהיג ההרכב, ג'ים רוטונדי - המזכיר את גילספי בצליל ובחשיבה - ביקר בארץ כמה פעמים, כמו רוב חברי ההרכב, המונה שישה נגנים (גם בלייקי החזיק בדרך כלל שישה נגנים, עם או בלי טרומבון). אני כמובן אוהב את ההרכב המורחב, עם קורטיס פולר, הטרומבוניסט האגדי, אשר הקנה עוצמה מקסימלית לשלישיית הנשפנים שבחזית.

כששישה נגנים לבנים ולא צעירים מתיימרים לייצג את חוד החנית של הג’אז השחור קשה שלא לפקפק - עד שהם מתחילים לנגן. מדובר בקבוצה מקצועית, מגובשת, יושבת היטב בבאלאנס עם עצמה, רעבה לנגן ויוצרת קשר חם עם הקהל.

דגש רב ניתן, כמובן, למתופף פרנסווארת', המצליח לשחזר את הקסם של בלייקי, תוך ציטוט קטעי סולו, עם סאונד של שנות ה-60, והעיקר – דוחף את כולם קדימה, מה שנקרא "להעניש" את המצילה. למעשה אין מתופף מודרני שלא עיכל את נגינתו של בלייקי ולא הטמיע אותה בגופו, ופה בא שיתוף הפעולה עם הבס וובר - סולן מצוין ובעל דרייב אדיר, המתלבש על יד שמאל של המתופף.

לא משווים ופשוט נהנים

כשמנסים להשוות: האם הפסנתרן הוותיק הזלטיין מרביץ כמו בובי טימונס (שכתב את Moanin' )? האם רוטונדי חם כמו לי מורגן? וכן הלאה (דייוויס לעומת פולר) – התשובה היא שדבר לא יכול להחליף את החוויה הראשונה של החשיפה להרד בופ גזעי. אבל כאשר לא משווים ופשוט נהנים – מקבלים כמה קטעים יוצאים מן הכלל.

למשל החיבור העוצמתי בין "קאראוואן" של אלינגטון ל"בלוז מרש" של גולסון. הנגינה המעודנת של whisper not , האינטרפרטציה הלטינית של הלחן No Problem, המופיע בסרט "יחסים מסוכנים 1960" (בסרט אגב רואים היטב את ארט בלייקי, ולכן הוא מומלץ במיוחד) וכן הלחן שפתח את המחצית השנייה של הקונצרט, שנכתב על ידי דייוויס הטרומבוניסט ואפשר לנשפנים האחרים לאלתר כניסות.

נקודת החולשה היחידה היה הסטנדרט Blue Moon שנוגן כבלדה איטית והיה סתמי לחלוטין. פרט לזה הקונצרט היה מלא חיות, אנרגיה טובה והיענות אקטיבית (מחיאות כפיים) של הקהל. ההדרן הבודד שנוגן - Moanin כצפוי - הבליט את עבודת הצוות של שלושת הנשפנים, אך לצערי לא ניתן בו מקום לפסנתרן. את הלחן לקטע כתב הפסנתרן בובי טימונס, אך הזלטיין כל ל לא ניסה לחקות את טימונס ואת סגנונו, וקטעי הסולו שלו לא היו הרד בופ גזעי אלא סגנון וירטואוזי מודרני.

ישנם כמה הרכבים חשובים המוקדשים לאמן בודד או הרכב קלאסי, כגון "שושלת מינגוס" או ההרכב של בנו של תלוניוס מונק, T.S .Monk. לאנשי One For All יש קריירות מקבילות כסולנים, שבהן הם אינם מחויבים דווקא להרד בופ. מכאן אפשר להבין את הרגעים שבהם סטו הסולנים מהכללים הבלוזיים של הרד בופ לא כרגעי חולשה אלא כרגעי מימוש עצמי. ועדיין, הזכרונות שלי מהקונצרט יהיו הרגעים שהעלו באוב את ארט בלייקי - סולו בס אסלי, ליווי לטיני בתופים או ריצה מטורפת וחמה של מנחה הערב, רוטונדי.

One For All בקונצרט מחווה לארט בלייקי ול"שליחי הג'אז" במסגרת סדרת הג'אז "בצעדי ענק". חצוצרה - ג'ים רוטונדי, סקסופון טנור - אריק אלכסנדר, טרומבון - סטיב דייוויס, פסנתר - דיוויד הזלטיין, בס - ג'ון וובר, תופים - ג'ו פרנסווארת'. שישי, 19 במרץ 2010, המשכן לאמנויות הבמה, תל-אביב.