שירים בצבע אחר
את טביעות האצבע של של שמרית אור תמצאו על פני תחומים רבים במוזיקה הישראלית, מ"הללויה", זוכה הארוויזיון לשנת 1979, דרך נכסים כמו "שיר היונה", "אצלי הכל בסדר", "יש לך שמש" ו"צרות טובות", ועד "שכחת לכבות את האור, יערית", "אמת או חובה" ושירי הילדים הרבים שלה שצעדו בפסטיבלים למיניהם.
בתווך הספיקה ליצור אלבום שלם עם יהודית רביץ, "שם", שבו בא לידי ביטוי גם הצד הפוליטי והחברתי שלה, ולעבוד עם מלחינים כמו נורית הירש, בועז שרעבי, יצחק קלפטר, אלון אולארצ'יק, שלום חנוך, ורבים וטובים נוספים.
בחול המועד פסח, במסגרת פסטיבל "ימי זמר" בתיאטרון חולון – החוגג 15 שנה לקיומו – ייערך "עוד תראי את הדרך", ערב מחווה לשמרית אור (64), במסגרתו תקבל אור פרס מפעל חיים לציון 45 שנות פעילות ויצירה, פרס שיתפוס את מקומו לצד פרסי כינור דוד ופרס נוצת הזהב שקיבלה בעבר.
רשימת האמנים המכובדת שתשתתף בערב המחווה כוללת בין היתר שמות כמו מתי כספי, גלי עטרי, הראל סקעת, אוהד חיטמן, בן ארצי, נתנאלה, מיטל טרבלסי, רעות יהודאי, ועוד.
"ה'ועוד' הם חבורה של תלמידי בית ספר רימון שאני המורה שלהם", מספרת אור, "וגם אני אעלה לשיר בערב שיר ביחד עם המוזיקאי רמי הראל, שהוא פרטנר שלי כבר לא מעט שנים במופע שמסתובב בארץ, 'שני שושנים', ובו רמי ואני שרים שירים של אבי, המשורר יעקב אורלנד, ושלי".
היית מעורבת בבניית הערב ובעריכתו או שאת באה על תקן אורחת?
"אני אורחת, אבל אני יכולה לומר שהיה חשוב לי מאוד שיהודה עדר יהיה בערב כזה, שרעות יהודאי תהיה, שתלמידי רימון יהיו בערב הזה, והיה לי חשוב שהשירים יקבלו צבע אחר, שינצלו את ההזדמנות לקאבר החדש ויילקחו למקומות אחרים. לתת לשירים שאנחנו מכירים שנים בתור שירים של זמר איקס או זמרת וואי אפשרות לקבל גרסה אחרת. זה לא קרה בכל השירים".
ממשתתפי ערב המחווה - הראל סקעת (מימין), צילום: עמית ישראלי; מתי כספי, צילום: יח"צ
סוג של אירוע משפחתי
כשקראתי שאת מקבלת את הפרס על 45 שנות יצירה, המחשבה הראשונה שלי הייתה "איך הזמן טס".
"לא ייאמן כמה זה עבר מהר. אני נזכרת בהוריי או באנשים מבוגרים אחרים שהיו אומרים שהחיים עוברים מהר, וזה לא ייאמן עד כמה, אבל אני מרגישה עוד מאוד מחוברת. יש בזה איזושהי נקודה שהיא מסקרנת לגביי, אני חייבת לומר. אני בתפישה שלי את עצמי עוד לא מרגישה אדם מבוגר, אבל זה בגלל האינפנטיליות שלי, ומצד שני, אני באמת כותבת המון המון המון שנים, ומאז שאני מלמדת, נורא מצחיק, פתאום יוצא שתלמידים שלי רוצים להלחין אותי. רעות יהודאי למשל תשיר שיר שהיא הלחינה לי, שיושר בערב על ידיה ועל ידי מיטל טרבלסי.
"בכלל, ערב כזה, בגלל שהוא לא ערב שכיח, זה סוג של אירוע משפחתי. אני הולכת לפגוש את השירים שלי, וזה כמו לפגוש בני משפחה. מה שנעים לי זה שאני יודעת מראש - כי אני מכירה את זה מתוך הערב הקטן שלי ושל רמי שמסתובב בהמון מקומות - שיש המון אנשים שמרגישים כמוני, שהשירים האלה הם חלק מהם, וזו בעצם המתנה הגדולה. לדעת שמשהו נשאר כאן וממשיך הלאה".
האם את מאלה שטוענים "כולם ילדיי" או שיש שירים שאת פחות אוהבת מתוך הרשימה הגדולה של הדברים שכתבת?
"זה נכון שכולם ילדיי, אבל לא כולם אותו דבר. בטח שיש כאלה, והם פשוט לא בערב הזה. באיזשהו מקום, המעורבות שלי בערב בחולון הייתה בבחירת אילו שירים כן ייכנסו לערב הזה.
"לדוגמה, יש שיר שהלחין קלפטר ושר אושיק לוי, 'הולך ושר'. הלחן שלו מקסים, אבל אני לא אוהבת את מה שעשיתי שם עם המילים. הייתי חסרת השראה, ממש ככה. ידעתי שהלחן מצוין, והייתי חסרת השראה. לא יצא לי שיר מספיק טוב. השיר לא עומד באותו מקום עם המנגינה, היא טובה יותר מהמילים. כל חיי הרגשתי ככה, אין מה לעשות. ראיתי באיזה ערב מחווה שעשו לאושיק שהשיר הזה הוא השיר הפותח, אז אני לא יכולה לקלקל לו אותו, הוא כנראה אוהב אותו מאוד, אז אני לא יכולה לכתוב לו מילים אחרות".
לכתוב, ולא שירה
והדוגמה ההפוכה, של שירים שקרובים ללבך במיוחד?
"יש יותר מאחד. את השירים שכתבתי ונמצאים בתקליט 'שם' של יהודית רביץ אני מאוד אוהבת. שירים יותר מאוחרים שלי, שבהם הרשיתי לעצמי לכתוב מה שאני מרגישה ורוצה בלי להתחשב בזמרים, אמרגנים ומלחינים - מה שאומר, במילים אחרות, שהרבה פעמים כופפו לי את הידיים".
באיזה מובן? מה יכול להטריד אמרגנים במילים?
"לפשט מילים, להוריד מילים, לבחור מילים יותר פושטיות. הבחירה של המילים".
הטעמים של השפה העשירה והמשוררית-משהו שמשתלבת ביצירת הפזמונים שלך מושפעת מן הסתם מהעובדה שאת בתו של משורר. יש משהו מפתיע בבחירה של אדם להמשיך במובן מסוים את דרכו של אביו, ולא למרוד בו ולוותר לגמרי על המילים?
"זה גם היה סוג של מרד. כשהייתי נערה כתבתי שירה, פואטרי, לא פזמונים. כשהכרתי את שלום (חנוך) ב'בית צבי', וכל אחד מאיתנו גילה שהוא עוסק גם ביצירה מסוג אחר, ולא רק בבית ספר למשחק, מאוד התחברנו. בגיל ההוא, 17-16, זה היה גילוי מאוד מרגש. כתבנו אז את 'סתיו' שהיה השיר הראשון של שנינו שהוקלט, על ידי חדווה ודוד, וזה היה מפעים, כי אמרתי, רגע, מצאתי לי דרך בכל זאת לכתוב, ולא שירה. לכתוב עם מוזיקה.
"אחר כך המשכנו וכתבנו יחד את 'צרות טובות' ו'איזידור', שאגב, מקבל בערב הקרוב ביצוע מדהים של רעות יהודאי, וזהו. ממש הרגשתי שאני פורשת כנפיים, וכך היה. מהר מאוד התערבבתי בעשייה של כתיבת פזמונים, מהר מאוד חטפו אותי. אל תשכחי שבתקופה ההיא כמעט לא היו נשים שכותבות, הן כולן הצטרפו אחר כך. אז זה גם לא היה פשוט".
ואיך באמת הגיב אביך למעבר הזה שלך משירה לפזמונאות?
"אני חושבת שהוא שמח. גיליתי שגם הקושי של להיות 'בת של' קיים, אבל יש שם גם קושי של להיות 'אבא של'. לשנינו לא היה קל עם העניין הזה. מצד אחד גאווה גדולה שהנצר ממשיך ומתפתח כמו הגזע, אבל זה לא היה פשוט".
מחוברת למה שקורה
הסיפור על "בית צבי" מזכיר לי שבעצם התחלת את חייך המקצועיים על הבמות ממקום של שחקנית
"בעצם התחלתי את חיי ממקום של להיות רקדנית. הייתי בטוחה שאני אהיה בלרינה. המורה שלי, ולנטינה ארכיפובה, הייתה שם דבר בחיפה, אבל בגיל 16 היא אמרה לאמא שלי שהיא כל כך מצטערת, כי אני באמת מאוד מוכשרת אבל יותר מדי גבוהה בשביל להיות בלרינה, כך זה היה אז. בשבילי זו הייתה התפרקות, אבל הייתי גם בחוג הדרמטי, והציעו לי לרקוד איזה ריקוד סולו בהצגה 'הפשפש', אילי גורליצקי היה הכוכב, ואחרי זה היה לי ברור שאני הולכת ללמוד תיאטרון וזהו".
ולמה בעצם לא המשכת עם התיאטרון?
"סיימתי את 'בית צבי' בהצלחה והתקבלתי ל'קאמרי'. לא הייתי צריכה לחפש בית, מיד שאבו אותי פנימה. שיחקתי בשתי ההצגות הכי משפיעות על חי בהרבה מובנים, 'עוץ לי גוץ לי' ו'שלמה המלך ושלמי הסנדלר', שתיהן נכתבו על ידי גדולי המשוררים שלנו, שלונסקי ואלתרמן. זו הייתה חוויה אדירה, אבל שם גם טפחה המציאות על פניי.
"הייתה לי ב'בית צבי' מורה שהייתה אגדה בחייה, פאני לוביץ', שלימדה אותנו שתיאטרון זה כמו היכל קודש, וכשהגעתי לתיאטרון גיליתי שהציקו קצת לבחורות צעירות, ושאנשים שחשבתי שהם חכמים וגדולים היו רבים שם על רפליקה יותר רפליקה פחות. בשטח זה נשמע הרבה פחות מסעיר.
"המילה 'קודש' אולי לא מתאימה, אבל גם שאר רוח זה לא. זה היה עוד עבודה, עם אנשים שהשמות שלהם היו יוצאים מהפה שלנו ברעדה, והסתברו כאנשים קטנים ולא חכמים במיוחד ולא מפרגנים במיוחד. אחרי שנה הכרתי את בעלי הראשון, שהיה ירושלמי, וממש קפצתי לתוך הזוגיות הזאת, והיא הייתה עילה נהדרת בשבילי לעזוב את התיאטרון ולעבור לירושלים. זה היה מאוד קצר אבל אכזר.
"שם גם נולדה בתי, יערית, וכמה חודשים אחרי שילדתי אותה קיבלתי טלפון משלום חנוך שאמר לי, 'הקמנו את השלושרים ואנחנו צריכים חומרים'. הוא העביר לי שתי מנגינות, 'איזידור' ו'צרות טובות', ומאותו רגע כבר היה לי ברור שזה הכיוון. הכרתי אנשים. מתי כספי בא אלי הביתה כשאף אחד עוד לא הכיר אותו, אחרי הצבא, וביחד כתבנו את 'יש לי ציפורים בראש'.
"וילנסקי, שהיה חבר של אבא שלי, רצה שאכתוב שיר לפסטיבל הזמר וכתבנו את 'לילה בעיר', מתי כספי בא עם מנגינה מדהימה וחיילת מקסימה שקוראים לה נתנאלה, וכתבתי את 'שיר היונה' שמתי רצה לשלוח לפסטיבל. השיר לא התקבל בשנה הראשונה, אחר כך פרצה מלחמת יום כיפור וכמובן שאז השיר כבר כן התקבל, והתקבע בזיכרון התודעתי שלנו.
"אני מאוד מחוברת למה שקורה היום", מוסיפה אור. "אני עוקבת בכל דרך אפשרית, אני נהנית וסובלת... ואני בטוחה שבמסגרת בית הספר שבו אני מלמדת צומח הדור הבא של אנשים הלומדים להעריך גם את המשקל של המילה, לא רק של המוזיקה".
"עוד תראי את הדרך" – ערב מחווה והענקת פרס מפעל חיים לשמרית אור. רביעי, 31 במרץ 2010, 21:00, פסטיבל "ימי זמר" בחולון.