כמו סרט מצויר
 
את שנתו ה-20 יחגוג פסטיבל חיפה הבינלאומי להצגות ילדים בחופשת פסח, במתחם נרחב ומשופץ, בו יתארחו, לצד הצגות התחרות, גם עשרות מופעים מהארץ ומחו"ל, מתחמי יצירה, הפעלות לילדים ומופעי חוצות מיוחדים.
 
שש ההצגות שנבחרו לתחרות מתוך מאות המחזות שהוגשו מייצגות קשת של סגנונות תיאטרון לילדים. "משהו נפלא עומד לקרות" של תיאטרון אורנה פורת לילדים ונוער, שכתב איציק ויינגרטן וביימה גליה פרדקין, מייצג את הפן ההולך ומתבסס בארץ של תיאטרון תנועה.
 
"משהו נפלא עומד לקרות" מביא את סיפורו של לילה אחד בחייו של גל, ילד שמתגעגע לאמו לפני השינה, ואביו מספר לו שאמו תבוא עם אביב/אביו. בלילה יוצא גל לחפש את האביב שאבא הבטיח ועובר מסע פנטסטי במהלכו הופכים השמיכות, הכריות והסדינים לחבריו הטובים, העוזרים לו להילחם באיש החורף המרושע, ללמוד לקחת אחריות ולהיות אמיץ יותר. כשגל מתעורר בבוקר הוא שומע בכי של תינוק ומגלה שאמא אכן חזרה עם אביב, אחיו החדש.
 
"תיאטרון תנועה עובד עם מעט טקסט, ומציע תמונות מאוד ויזואליות שבהן הכל קורה", מסבירה גליה פרדקין, במאית ההצגה. "הילד יוצא להביא את האביב מעולם של חורף. הכל קורה בחדר שלו, המיטה נהפכת לסירה שהוא שט בה, הסדינים וכל מה שמסביב הופכים לקרחונים, הוא פוגש מין גור קטן שעשוי מהבגדים שלו. והשחקנים עושים את כל העבודה הזו. הם נמצאים בתוך הבדים ויוצרים את הקרחונים, הגור הוא שחקן שמלופף בבגדים ונראה כמו בובת סמרטוטים, הילד פוגש פינגווינים שעשויים מהבד ממנו עשויה ציפית הכרית שלו, והילד עצמו הוא הריאליסטי היחידי במסע הזה". 
 
תיאטרון תנועה זה אומר שהשחקנים שאת עובדת איתם צריכים להיות יותר רקדנים משחקנים?
 
"זה אומר שהם צריכים לדעת לזוז טוב. לאו דווקא להיות שחקנים, אבל לדעת לעבוד עם הגוף. יש מעט טקסט, העבודה היא יותר תנועתית והחוויה יותר חושית. פחות מובנת דרך המילה ויותר דרך החושים".
מה נותנת חוויה כזו לילד, לעומת תיאטרון קונוונציונלי?
 
"אני חושבת שזה נורא פותח אותו לדמיון, לתמונות פנטסטיות ולא ריאליסטיות. זה יכול לקחת אותו להמון מקומות. אני חושבת שהם לא חשופים לזה מספיק. זה קצת כמו לראות סרט מצויר. כשהתחלנו לעבוד, למשל, צפינו ב'פנטזיה' של וולט דיסני. יש בהצגה חלקים שאין בהם בכלל טקסט ואז הילד יכול לרוץ בדמיון בעזרת המוזיקה והתמונות, לכל מקום שהוא בוחר. זו חוויה ויזואלית וחושנית שיכולה לקחת אותך לכל טווח הרגשות ומאפשרת לכל אחד להתחבר לזה ממקום אחר עם הדמיון שלו".


 משהו נפלא עומד לקרות (צילום: כפיר בולוטין)

עובדת מופשט
 
פרדקין, (55), כוריאוגרפית ומורה לתנועה, עשתה את הדרך לשילוב שבין תנועה לתיאטרון מתוך הקושי שלה עצמה עם המילים. "אני לא בנאדם של מילים", היא אומרת. "הרבה יותר קל לי דרך התנועה. מגיל מאוד צעיר דיברתי מעט, אבל את התנועה גיליתי דווקא בגיל מאוחר. רק בגיל 27 התחלתי לרקוד, למדתי מחול ותנועה בסמינר הקיבוצים ולמדתי תיאטרון מחול בארצות הברית, במסגרות פרטיות.
 
"בתואר האקדמי שלי אני מטפלת בתנועה. התחלתי ללמד באולפנות למחול, אחר כך בבית צבי, ואז התחברתי למקום הזה של חיבור בין תיאטרון ותנועה. לימדתי תיאטרון בעירוני א', ואני מלמדת בתלמה ילין את מגמת התיאטרון ובסמינר הקיבוצים".
 
פרדקין עיצבה תנועה להצגות בתיאטראות כמו "הקאמרי" ו"הבימה", יצרה במסגרות שונות, ביניהן "גוונים" ו"הרמת מסך", והיום היא יוצרת בעיקר דרך סמינר הקיבוצים. בין עבודותיה הבולטות עם סמינר הקיבוצים המופעים "לה מריפוסה" ו"סזורה" שזכו לשבחים רבים.
 
"20 שנה אני מתעסקת בעבודה עם שחקנים דרך התנועה, להעביר את עצמם בגוף במקום דרך מילים. דרך טיפול בתנועה, שבו אתה בעצם מביע את עצמך דרך הגוף, הבנתי איזה כוח גדול יש לזה. זה עוקף את המניפולציות שאנחנו יודעים לעשות במילים ומחבר אותנו מאוד לתת מודע ולדמיון וליצירתיות. לפעמים יש פער בין המילים לבין התחושה, ואני חושבת שתיאטרון תנועה פותח אפשרויות של ממש להרגיש את הדברים, אפילו אנרגטית. ב'לה מריפוסה' למשל אנשים דיברו על סוג של אנרגיה ותחושות מאוד חזקות כתוצאה מתנועה שאפילו לא הייתי מודעת לה".
 
עם איזו גישה את מגיעה לעבודה בעולם הילדים? על אילו דברים את שמה את הדגש כבמאית?
 
"מבחינת גישה אני מתייחסת לילדים כמו למבוגרים, שזה אומר לייצר חוויה שכולם יכולים להתחבר אליה. אין לי ניסיון נורא גדול בלעבוד עם ילדים, לכן מאוד הקשבתי לנציגי התיאטרון, כי אני עובדת די מופשט. אני מאוד לא אוהבת הצגות ריאליסטיות, אז במקרה הזה, הדבר שבו כן הקשבתי לנציגי התיאטרון הוא ביצירת איזשהו נרטיב יותר ברור, להיות קצת מסבירנים עם הטקסט, כדי לא להשאיר את זה מופשט לחלוטין.
 
"אם ב'לה מריפוסה' אין טקסט בכלל, בתיאטרון לילדים מאוד פחדו מזה שלא יהיה טקסט בכלל, ונאלצתי להכניס קצת טקסט, שיהיה יותר ברור. לדעתי הילדים פחות פוחדים, אלה ההורים והמורים שפוחדים שלא יהיו להם תשובות, שלא יהיה להם משהו חד משמעי להגיד".
 
השילוב הזה שבין תיאטרון לתנועה מתקבל בארץ בקלות?
 
"תיאטרון תנועה נפל הרבה שנים בארץ בין הכיסאות ולא נתנו לו מקום, אבל אני חושבת שהיום, באמנות, אי אפשר להפריד בין הדברים, מלבד במחוזות קלאסיים כמו בלט קלאסי למשל. היום הכל נמהל אחד בשני. במחול יש הרבה תיאטרון, אצל להקות כמו 'בת שבע' תמצאי הרבה דברים תיאטרליים, ולהפך - בתיאטרון משתמשים הרבה במחול, אז היום זה כבר יותר מתקבל.
 
"בממסד תיאטראות הילדים קצת קשה עדיין לקבל רק תיאטרון תנועה, בלי מילים, אבל אני חושבת שזה מתחיל להיתפס. לילדים אין בעיה, הילדים לדעתי צריכים הרבה פחות טקסט. הם יכולים לחוות מרגע לרגע בלי שיהיה להם אפילו ברור למה. פשוט להיות ברגע ובחוויה. הם לא צריכים הסבר למה זה קורה. אלה המבוגרים שמפחדים. 'מה, אין סוף ברור?'. תשאלי את הילדים והם יתנו לך 20 סופים, שזה בעיניי הרבה יותר מדליק וכיף שלכל אחד יש את הסוף שלו ולא מחליטים בשבילו. 'אתה לא תחליט עלי'. או כמו שהילד שלי אמר לי פעם, 'אל תתערבי לי בחלומות'".

פסטיבל חיפה להצגות ילדים ייערך במתחם תיאטרון חיפה ובאולמות הסמוכים, בתאריכים 31 במרץ עד 2 באפריל 2010.