איפה נגמר הקורבן

פסטיבל ה"תיאטרונטו", שיתקיים בחול המועד פסח ביפו העתיקה ובנמל יפו, חוגג השנה 20, עם שלל פעילויות חינמיות, ופרט להן - תשע הצגות יחיד למבוגרים במסגרת תחרותית, וכן הצגות יחיד אורחות ומספרי סיפורים לילדים.
 
בין תשע הצגות התחרות תוכלו למצוא גם את "רצח בכביש המהיר", שכתב וביים רוני פלדמן. אייל שכטר, הזכור כסולן להקת "אבטיפוס" וכשחקן קולנוע וטלוויזיה ("בסמה מוצ'ו", "כתב פלילי", "האמת העירומה" ועוד), נושא על כתפיו את סיפורו הקשה של דיוויד ניומן, רופא שנאנס בילדותו על ידי סבו והפך לרוצח סדרתי, הנשלט על ידי הצורך להציל את ילדי העולם כולו מקשישים מסוכנים כמו סבו.
 
"ב'רצח בכביש המהיר' אנחנו פוגשים את הרוצח, דיוויד ניומן, שמספר גם על הרציחות שלו, אבל חשוב מזה - מסביר למה הוא עשה את זה ומנסה לתאר את פניה האנושיים של המפלצת", מספר שכטר.
 
"תמיד חשבתי על זה שכשאנחנו קוראים על כל מיני מפלצות שאונסים, רוצחים, וואט אבר, אנחנו שמים אותם בצד, משייכים אותם לתחום הדמון. אלה הם 'השדים' ואיתם אנחנו לא רוצים להתעסק, בהם אנחנו לא רוצים לגעת, אותם אנחנו לא רוצים לשמוע. אנחנו לא יודעים שמאחורי כל אחד כזה – למעט המקרים הקיצוניים של מחלת נפש מובנית מלכתחילה - תמיד מסתתר איזשהו סיפור, שאותו אנחנו לא רוצים לשמוע.
 
"זה גם מה שחיבר אותי למחזה הזה, כי יש כאן סיפור, ובא בנאדם ומספר את הסיפור שלו, והוא סיפור מזעזע שמעורר הזדהות ואמפטיה. המעבר הזה בין פגיעה שנעשתה בך לבין להיות רוצח הוא מעבר מאוד חריף, אבל את כן מצליחה להבין את זה דרך הסיפור של דיוויד".
 
עכשיו כשאתה אבא אתה מרגיש שזה מחבר אותך מכיוון נוסף לסיפור הזה?
 
"אני משוכנע שכן, אבל אני לא יודע מאיזה מקום בדיוק זה מחבר אותי. כשהמקרבן הוא בעצמו קורבן את שואלת את עצמך איפה מתחיל הרוצח ואיפה נגמר הקורבן, ולמה לא הקשבנו, ואולי אם היינו שמים לב כל הדבר הזה לא היה קורה. דיוויד מדבר על זה שהוא שתק ולא דיבר ואף אחד לא שם לב. המפלצת פשוט הלכה ונבנתה לו בתוך הבטן, ואם מישהו היה שם לב לזה אולי זה לא היה קורה. 

 
אייל שכטר, "רצח בכביש המהיר". צילום: שלו מן

לא חשבתי שתיאטרון יקרה לי
 
"בתקופה האחרונה אנחנו נתקלים בכל כך הרבה אלימות בתוך המשפחה ותמיד אנחנו שואלים את עצמנו את השאלות האלה, למה לא דיברו, איך קרה דבר כזה מתחת ל אף שלנו, איך לא שמנו לב. צריך מבנה אישיות מאוד מסוים בשביל שאדם יהפוך מקורבן לרוצח, זה לא משהו שבהכרח קורה, אבל בכל אדם שנפגע יש עוצמה אדירה של היפגעות שמשפיעה על כל חייו לעולם ועד".
 
ובכל זאת, אתה צריך אקוויוולנט כלשהו כדי למצוא בתוכך את כל השנאה והזעם והפחד של הדמות שאתה מגלם. מאיזה מקום בתוכך אתה מגייס את אותה הזדהות?
 
"זה נורא פשוט. לשמחתי הרבה זה לא קרה לי, אבל אני מגייס את עוצמת הרגשות האלה משני מקומות: מהידיעה הברורה שאם מישהו אי פעם היה עושה לי את זה הייתי מחפש את הנקמה שלי, ואם מישהו היה פוגע במישהו מהמשפחה שלי - אני יודע, אני מרגיש את זה בגוף שלי, שהייתי מחפש דרך לגמור איתו את החשבון".
 
אחרי שנים של מוזיקה, קולנוע וטלוויזיה, אתה עושה את המעבר לתיאטרון, שזה עולם חדש מבחינה מקצועית, זה מקצוע אחר לגמרי ממשחק קולנועי.
 
"החיים מובילים אותך כל הזמן למקומות לא צפויים. הכי נחמד זה לא לצפות אף פעם לשום דבר, לא לתת לשום דבר להיות קבוע בחיים שלך ופשוט ללכת עם הדברים. לא חשבתי שתיאטרון יקרה לי בכלל, ובטח שלא ה'תיאטרונטו'. לפני שנתיים או שלוש הייתי בקשר עם הבמאית לילך דקל-אבנרי שהיום היא הבמאית שלי בהצגה 'אדם גייסט', ולא קרה שום דבר, ולפני שנתיים פתאום מתקשר אלי רוני פלדמן ואומר, 'יש לי מחזה שאני רוצה שתקרא'.
 
"ובאמת לא חשבתי שכל הדברים האלה יקרו. ראיתי את הדברים מתנהלים ככה בין טלוויזיה לקולנוע למוזיקה, ופתאום בבת אחת נהיו שני מחזות ב'תמונע', 'האישה מן הים' ו'אדם גייסט' - שני מחזות מרתקים, שונים לגמרי. אחד מחזה קלאסי של איבסן והשני מחזה גרמני מודרני, ופתאום מצאתי את עצמי נהנה כמו ילד קטן, אשכרה רעב, יש לי ריר מהידיעה שיש חזרה עוד מעט, מתוך איזה מקום מאוד מרוגש. ואז התחיל להיוולד 'רצח בכביש המהיר', והכל נורא מפתיע וחדש".
 
לדייק את ההרגשה
 
צריך אומץ לעמוד על הבמה לא רק ללא חסות המנגינה, אלא לגמרי לבד, בהצגת יחיד.
 
"אני חושב שדווקא בפרפורמנס של זמר אתה נורא צריך 'להראות', אתה צריך ממש לכוון את זה. בואו תראו את הנוצות שלי, בואו תראו אותי, בואו תקשיבו לי. ופה, בתור שחקן, אתה צריך לעשות את הפעולה ההפוכה. אתה צריך לספר סיפור ולהיות הרבה יותר מרוכז בתוך עצמך, כך שלהיות זמר בעניין הזה הרבה יותר מפחיד, באופן דווקא הפוך ממה שנדמה.
 
"בלי שום היסטוריה ובלי הדברים שהיו לי בעבר אולי באמת לא הייתי מצליח להתמודד עם זה, אבל למדתי לא מעט במהלך החיים האלה, גם משחקנים אחרים, גם מעצמי. עם מה שאני לא מצליח להתמודד אני נלחם, אבל זה התפקיד של כל שחקן, לדייק את ההרגשה. לא בכל רגע נתון אתה מדויק, לא בכל רגע נתון אתה בפוקוס על הדבר הנכון. בשביל זה יש במאי ואנשים שעוזרים לך להרגיש במקום הנכון.
 
"אולי זה גם בגלל המחזה הזה. המחזה הזה נכנס לי לדם. אני מרגיש שייכות נורא נורא גדולה אליו. גם עכשיו, כשאנחנו גומרים את הראנים שלו, אף פעם אין לי תחושת קתרזיס כזאת או הקלה שעברתי את זה, אלא קדרות עצומה ועצב גדול. זה כל כך נמצא בתוכי הדבר הזה, הסיפור הזה, שאני ממש לגמרי בהזדהות עם הגיבור. אני לא רוצה להיכנס עכשיו לעניין של צידוקים, רוצח, לא רוצח, אני רק יודע שהסיפור של האדם הזה כל כך מבעבע בתוכי שאני לא רואה שום דרך לא לספר אותו בצורה טובה ונכונה".
 
ואי אפשר בלי השאלה הבלתי נמנעת על מקום המוזיקה בחייך.
 
"אני כל כך נהנה מלנגן ולהופיע, אבל אני לא נהנה מכל התהליך של לרדוף אחרי תחנות רדיו שישמיעו את התקליט שלי וכל מיני כאלה. יש משהו שלא נעים לי, כאמן, בתהליך הזה. בתקופה שמגיעים 50 סינגלים לרדיו בשבוע אחד, זו מין מלחמה שלא בא לי עליה. הייתי שם כבר, השמיעו אותי עשרות אלפי פעמים, הייתי במקומות הכי גדולים שאפשר. עכשיו כל מה שאני עושה זה להופיע, לנגן עם הלהקה הנהדרת שלי, וכל מה שאני רוצה זה שיבואו לשמוע אותנו.
 
"הוצאתי שני סינגלים ועשיתי את התהליך הרגיל, והסינגלים לא שיחקו אותה ברדיו, אז עכשיו אני כנראה פשוט אתן את התקליט להורדה, בלי לקנות, אני רק מחפש את הפלטפורמה הנכונה. פשוט תורידו ותבואו לבלות בהופעה, זה מה שאני רוצה. כיוון שבתקופה האחרונה הייתי בתוך איזה סחרור מטורף לחלוטין של שלוש הצגות, שמתי את זה רגע בצד. עכשיו התפנה לי הזמן, ואני חוזר לזה". 

"רצח בכביש המהיר", 3-1 באפריל, במסגרת פסטיבל תיאטרונטו בתיאטרון הערבי-עברי ביפו. לרגל חגיגות ה-20, מחיר כל הצגות הפסטיבל יעמוד על עשרה ש"ח.