עשור לאלבום הראשון
 
"מעיין חיים בתוך לבו של אדם/ מחיה ונותב, לימודו של הלב/ במרחב של זמן בזמן שהוא/ מקום שניתן" ("מעיין חיים", מילים ולחן הוד דיין)
 
בשיר השני הלב כבר לגמרי מוכן להיסחף ליופי שמציע "עץ" - אלבום האוסף של להקת "המדרגות", השירה בעלת הגוון הקולי הטהור של אילן דמרי. המזמורים - ולא במקרה נבחרה המילה הזו – שמשרתים את תחושת ההתפעלות מהסובב אותנו, מכניסים איתם הביתה רוח אביב מרעננת שמנקה את הנשמה ומצליחה להיות רוחנית בלי להיות ניו אייג'ית.
 
הצליל  שמייצרת "המדרגות" מזכיר במעט את הצבע של "האחים נוויל" - למי שמחפש את הזיקה המוזיקלית - כשכל אלה עטופים בצניעות מוזיקלית שמטרתה לשרת את הדבר עצמו ולא את הנוגעים בדבר.
 
כדי להעצים את הנאמר לעיל הוסיפו לתמונה את העובדה שהדברים נאמרים על אלבום שיוצריו נמנים על הסצנה היהודית של המוזיקה הישראלית. מה שמסביר, אולי, את אותו קרוס-אובר מהעולם הדתי לעולם החילוני שנראה שלהקת "המדרגות" מתחילה לבצע בהצלחה לא מעטה, כשהאוסף החדש אמור להיות המוביל העיקרי באותה חציית קווים מבורכת.
 
"המדרגות" היא להקה של שניים: אילן דמרי והוד דיין (אח לנאור דיין הגיטריסט ולאיגי דיין, המתופף של משינה). לפני למעלה מ-20 שנה נפגשו השניים בתיווך חברים משותפים, והחלו את התהליך המוזיקלי המשותף פחות או יותר במקביל לתהליך החזרה בתשובה שכל אחד מהם החל בנפרד.
 
ב"המדרגות" הם חתומים כמעט שווה בשווה על היצירה, כשפרט לה, מוביל הוד את עבודת האולפן הכוללת עיבוד, נגינה והפקה מוזיקלית, בעוד אילן אחראי על השירה, המפוחית והשופרות. בהופעות מתלווה לשניים הרכב, הכולל בימים אלה את אלון יופה בתופים, עידו גונן בבס, דיין אוחז בגיטרה ודמרי במפוחיות, שופרות וכלי הקשה.
 
"לפני למעלה מ-20 שנה הכרנו", מספר דיין (43), "דרך חברים משותפים ששמעו את אילן שר וידעו שאני מנגן ואמרו לי, 'כדאי לך לשמוע זמר טוב'. עד אז הלחנתי חומרים שחשבתי לשיר לבד. לא שחשבתי שאני זמר מיוחד, אבל כל אחד שר את העניינים שלו ובסופו של דבר זה מקבל איזשהו סגנון. עד שפגשתי את אילן, וראיתי את ההבדל בין זמר לבין מישהו ששר. היה לי גם נוח לזוז הצידה. אמנם גם לפני זה עשיתי דברים מורכבים יחסית, הפקות מוזיקליות ל'פופלקס', לירמי קפלן, להופעה של אדם, אבל נוח לי עם התפקיד הזה, אני לא חיית במה”.
 
הייתם אז שניכם חילונים?
 
"כן. הייתי אז בתחילת התהליך. הכרתי את ימימה אביטל עליה השלום בגיל 19 וחצי בערך ולמדתי אצלה 17 שנה בשיעורים פרטיים. וזה מה שנתן לי את הכיוון לחזרה בתשובה. הרבה לומדים ימימה ולא חוזרים בתשובה, אבל זה מה שקרה לי. בגיל 24 חזרתי בתשובה".
 
"אני, בשונה מהוד", מספר דמרי (43), "גדלתי בבית דתי. אבא שלי הוא הפייטן בבית הכנסת, ומאז שאני זוכר את עצמי שירה היא חלק מאוד טבעי בחיי. בתור ילד דתי מאוד הושפעתי גם מהפיוטים וגם מטעמי המקרא. כל מה שקשור בניגונים של התפילות. לא גדלתי בבית חרדי, אלא בבית דתי שהיה פתוח למוזיקה. הכל היה שם, ואני בתור נער מאוד אהבתי לשמוע 'חיפושיות'. יותר נמשכתי למוזיקה מערבית ופחות לחסידית, כליזמרית. הייתי משתלב עם כל מיני להקות מקומיות, חברים שמנגנים, אבל לא באופן מקצועי, יותר כאהבה למשהו שנראה לי חלום מאוד רחוק. כשפגשתי את הוד הוא בא עם רזומה מסוים שעזר לי מאוד לממש את החלום".
 
אבל למרות שבאת מבית דתי, גם אתה מוגדר כחוזר בתשובה
 
"בין גיל 18, מהצבא, עד גיל 26, לא ניהלתי אורח חיים דתי. בסביבות גיל 26 עשיתי סוג של תהליך התקרבות וחזרה בתשובה, בזכות לימודים אצל ימימה אביטל”.
 
את "עץ" מוציאים חברי "המדרגות" אחרי שלושה אלבומי אולפן קודמים, "בפתח דלת" (2000), "מעיין חיים" (2003) ו"שואף" (2007). האוסף החדש מציג 14 קטעים, מהם שניים חדשים לחלוטין ושישה קטעים מאלבומי העבר שהוקלטו מחדש ועודכנו.
 
"האלבום בעצם סוגר עשור מאז הדיסק הראשון שלנו", מספר דיין. "על הדיסק הראשון התחלנו לעבוד שלוש שנים לפני שהוא יצא, בתנאים מחתרתיים לגמרי. היה לי כרטיס קול 12 ביט של אודיו מדיה, משהו מחתרתי עם שני ערוצים, שלא היה לי איך לנצל את שניהם, אז הקלטתי כל פעם כלי אחד. אם נניח איגי היה צריך לנגן בשני תופים, הוא היה מקליט ערוץ אחד ואז חוזר ומקליט ערוץ שני. לא היה מצב של לנגן כמו מתופף”.
 
"האלבום יצא בשיתוף 'לב גרופ מדיה'", מוסיף דמרי, "שיש להם כוונה מאחורי האוסף הזה לחשוף את המוזיקה של המדרגות לקהל יותר רחב. במקביל כתבנו שני שירים חדשים וביצענו ביצועים מחודשים לשישה שירים משלושת האלבומים האחרים. גרסאות שמאוד אהבנו השארנו כמו שהן, וזהו, יצאנו לדרך”. 

 
"המדרגות" בהופעה. מקור: http://www.hamadregot.com

זווית של צלילים חדשים
 
"בתווך הולך לא בורח, מודה שלא קל וסולח./ ההבנה היא כמו אור שזורח, הפעם הזאת אנצח./ לתמונה שעל הקיר יש מסגרת, חסד, גבורה, ותפארת./ הגבול בתוכו נושא מרחב, מחובר לחיים כאן ועכשיו” ("ממשיך מחדש", מילים אילן דמרי, לחן הוד דיין ואילן דמרי)
 
בואו נחזור רגע לאותו מעבר שעשיתם מהעולם החילוני לעולם הדתי, ולהשפעה של המעבר הזה על היצירה שלכם
 
"אני חייב להגיד לך שמבחינה מוזיקלית לא השתנה דבר. גם כשחזרתי בתשובה מאוד אהבתי לשמוע דברים שבאו יותר מהמערב. בכל תקופה היו להקות שעשו לי את זה. מאוד אהבתי לשמוע את החידוש שהן הביאו איתן ואהבתי רוק רך, בלוז, נשמה, סול”.
 
"אנחנו באים מהעולם החילוני", אומר דיין. "אף פעם לא טרקנו דלת. אני עובד עם האחים שלי, לא סגרתי את הדלת בתהליך התשובה. לא כולם מסוגלים לעשות את המעבר ולהישאר פתוחים מספיק בשביל לחבר בין שני העולמות. לא הכל צריך לעזוב כשעושים תשובה. את המוזיקה למשל לא צריך לעזוב, פשוט צריך לעשות את זה בטעם, עם משמעות”.
 
עם אילו מגבלות אתם מתמודדים כיוצרים דתיים?
 
"תראי, אין דבר בלי גבול. כשדבר הוא מופשט לגמרי אי אפשר לקלוט ולהבין אותו. אם תסתכל מקרוב על קיר שכולו לבן, בלי שום הבדלי גוונים, לא תראה כלום. בשביל לראות משהו צריך להגביל. המגבלות שלנו הן מגבלות רוחניות”.
 
המגבלות הראשונות שקופצות לנו לראש? לא לכתוב על יצרים? על רומנטיקה?
 
"כן. תשמעי, צריך ללמוד הרבה בשביל להבין את זה בצורה נכונה. יש טוב ורע בחיים ומאז אדם הראשון, מאז עץ הדעת, הארי הקדוש כותב ש'התערב טוב ורע בכל דבר בעולם', ומה שבני אדם צריכים לעשות זה לברר את הטוב מהרע. אז אנחנו, עם הכלים המסוימים שלנו, מנסים כפי יכולתנו לעשות דברים שיש בהם פחות רע. להגיד לך שאין בזה, אני לא יכול”.
 
יש מקום לספקות ביצירה שלך?
 
"אם יש דבר שהוא לא מבורר אצלי אז אני לא אכתוב עליו”.
 
כתיבה היא לא חלק מתהליך הבירור?
 
"זה פן מעניין מה שאת שואלת. את שואלת מבחינה נפשית, ומה שאני אומר בעצם זה שהנקודה המיוחדת בטקסטים היא שאנחנו בדרך כלל לוקחים הבנות או חלקי הבנות שקשורות לחיים וכותבים אותן".
 
"התכנים השתנו", אומר דמרי, "אבל המוזיקה, הניגון הטבעי שלי, נשאר כמו שהוא. ההשראה היא יותר מתובנות שיש לך על הדרך שאתה עובר. הכל בעיקר סביב, אני לא רוצה לקרוא לזה חוויה דתית, אבל יותר חוויה של התקרבות פנימית לעצמך, לאו דווקא עם קונוטציה דתית. אנחנו יכולים להשתמש בהשראה של מקורות יהודיים דתיים, אבל נקודת המוצא היא יותר פנימית”.
 
במילים אחרות, אתה אומר שחוויה יכולה להיות דתית גם בלי שהאל יהיה בתמונה
 
"לגמרי. יש אמנים במערב שהם בעיניי מאוד דתיים. הם לא קשורים ליהדות, אבל בהרגשה יש שם משהו מאוד דתי. כל ניגון שיוצא ממקום לא של אגרסיה וכעס ואלימות, אלא מקום טוב שחי עם עצמך. כל חוויית היצירה היא דתית בעיניי. לניגון יש ערך מאוד דתי.
 
"בתקופה האחרונה, כשהתקרבתי ליהדות ולדת, פתאום גיליתי ניגונים חסידיים נורא יפים, הרמוניות נורא נורא יפות, הרבה פיוטים מרוקאיים שגיליתי של משפחת אבו חצירא, או ניגוני חב"ד מאוד יפים שיש בהם אוריינטציה בלקנית צוענית כזאת. היום בכלל יש הרבה להקות שעושות מוזיקה עם אוריינטציה צוענית שמאוד מזכירה מוזיקה יהודית - בלקן ביט בוקס, אוי דיויז'ן. נראה לי שהיום המנעד נפתח לכל הכיוונים. כל אחד נוגע במה שנוגע ללבו. אם אתה אמן עם פתיחות למנעד מוזיקלי רחב, אתה יכול לקבל גם השראה מניגון חסידי מאוד מאוד עתיק ועמוק שיכול לפתוח לך עוד צוהר, עוד זווית של צלילים חדשים".
 
נושא הפתיחות מוביל לשאלת הפתיחות של העולם הדתי כלפיכם. כלהקה שהצליחה להגיע לקהל מעורב, נדמה שזו משימה הרבה יותר קלה להגיע כדתיים לקהל החילוני מאשר להגיע, כבעלי תשובה, לגרעין ההארד קור של הקהל החרדי. איזה קהל אתם פוגשים בעיקר בהופעות שלכם?
 
"בהופעה של אתמול ראינו הכל", אומר דיין. "בהופעות יזומות שעשינו בא מגוון של קהל שקשה לאפיין אותו. לא הופענו כל כך הרבה עד עכשיו. ההופעות שלנו היו בעיקר קנויות, בעיקר לציבור הדתי לאומי שהיה מעוניין בזה. בפני קהל חרדי אנחנו לא מופיעים כמעט בכלל”.
 
"אני אסביר לך למה", אומר דמרי. "כי העולם החרדי לא כל כך רגיל לסביבה המוזיקלית שבעלי התשובה מביאים איתם. זה נראה להם נטע זר. אם אתה חרדי שחזר בתשובה, אתה יכול לאהוב את מה ש'המדרגות' עושים, אבל אם אתה חרדי מבית, אז רק אם באמת יש לך פתיחות מוזיקלית אתה יכול לאהוב גם את מה שאנחנו עושים. אם אתה נורא מקובע, תגדיר את זה כמוזיקה של חוזרים בתשובה. התייחסות מגזרית ופחות מוזיקלית. בגלל זה אנחנו פחות מושמעים בתחנות רדיו חרדיות וההתייחסויות היותר חמות הן דווקא – וזה נראה לי טבעי - מאנשים ששמעו מוזיקה יותר מערבית. כי ההפקה והעיבודים וסביבת הלחנים שלנו יותר מערביים".
 
כולנו בני אדם
 
"אשרי האיש אשר רואה את הטוב בחיים/ לא גבה ליבו ולא רמו עיניו/ שמח בחלקו. חוכמתו היא שתיקתו.// דובר אמת בלבבו” ("עץ", מילים ולחן אילן דמרי)
 
זה לא מקומם קצת? לא חבל לכם שדווקא שם לעולם לא תתקבלו במאה אחוז?
 
"לא, זה מאוד מובן לי".
 
השאלה היא האם ההתייחסות הזאת כלפי חוזרים בתשובה היא רק בנושא המוזיקה או שהיא מסמלת את העובדה שבאופן כללי, על אף שבמקום בו עומדים חוזרים בתשובה לא יעמדו צדיקים גמורים, בכל זאת יש מקומות אליהם לא תהיה להם זכות כניסה אמיתית
 
"זו שאלה אמיתית, טובה. אני פשוט לא רוצה להיכנס למקום שבו אני שופט ועושה הכללה, כי גם פגשנו בדרך ציבור חרדי שמאוד אהב את המוזיקה שלנו, אבל בגדול, קשה לבעלי תשובה להיקלט במגזר החרדי בכל, לאו דווקא מוזיקלית. ואני גם מבין אותם. לא יודע אם את תרגישי נוח לארח מישהו מאוד חרדי ושמרני בסביבת העבודה שלך. לא בגלל שאין לך פתיחות, אלא בגלל שזה עולמות אחרים, קודים אחרים, והם שומרים על הקודים שלהם".
 
אולי מתוך פחד להגיע לפתיחות מחשבתית חדשה באמצעותכם, שלא מקובלת עליהם
 
"יכול להיות".
 
אז איפה אתה מרגיש בבית?
 
"אני מרגיש בבית עם בעלי תשובה, עם המגזר הדתי לאומי וגם עם המגזר החילוני. יש לי עדיין חברים חילונים שאני לא כל כך מגדיר אותם חילונים, אבל אני גם בקשר עם אנשים שלא שומרים תורה ומצוות והם אנשים מקסימים וטובי לב שיש בהם אצילות נפש ואמת ושלמדתי מהם לא מעט”.
 
ולכם אין בעיה להופיע מול קהל חילוני שלא תמיד שומר על הקודים שלכם?
 
"למה שתהיה בעיה?" אומר דיין. "רוב ההופעות שלנו היו מול חילונים. אנחנו משתדלים להסתכל על הפנימיות ולא על החיצוניות”.
 
"מבחינת האטיטיוד של 'המדרגות'", מסכם דמרי, "זה לפתוח את הדלת וכל מי שרוצה להיכנס בעדה מוזמן. אם הוא נהנה מהתכנים שאנחנו יוצרים, ממש לא משנה לי אם הוא עם פאות או עם פירסינג באף, כי בסופו של דבר כולנו בני אדם וכולם נשמות ואת לא יכולה לשפוט אף אחד. נורא קשה לי עם הדבר הזה שאתה דוחה מישהו ואומר, רגע, הוא לא דתי אז אני לא אדבר איתו. זה נראה לי מאוד הפוך מהיהדות, שאני חושב שיש בה דבר מאוד מקבל ומכיל.
 
"אני לא חייב להזדהות עם א', ב' או ג', אבל אסור לי לשפוט. אז נראה לי שאנחנו משתדלים להעביר את המוזיקה דרך הלך הרוח שלנו, לקבל כל אחד כפי שהוא, ואני חושב שאנשים אולי מרגישים את זה ולכן יותר קל להם להיפתח, גם אם הם לא יבינו על מה אנחנו מדברים או כותבים, מעצם זה שיש את התדר הזה שמכיל ומקבל ולא שופט”.