קיבוץ זה דבר טוב
 
"עכשיו, כל כך מוזר/ החגיגה כמעט נגמרת/ פתאום אני נזכר/ כל כך לבד הייתי ילד/ הצחקתי בימים/ אבל לילות שלמים בכיתי/ מזל, הם צחקו/ כמו שקיוויתי" (כמו שקיוויתי", מילים קובי לוריא, לחן שייקה לוי)
 
לפני כ-11 שנה הוציא שייקה לוי את אלבומו הראשון. בימים אלה יוצא "כמו שקיוויתי", אלבום הסולו השני שלו, שמחזיר לקדמת הבמה את קולו החם והעמוק, באלבום שמוקדש, ברובו, לביצועים של לוי לשירים מוכרים לנו כמו "אל בורות המים", "שיר סיום", "אהבה בת 20", ו"פנס בודד". לצידם - שירים שלוקטו בפרקי קריירה נוספים של לוי, כמו "אל תבכי ילדונת", בביצוע משותף עם ריקי בליך, מתוך הסדרה "אסתי המכוערת", או "צרות טובות", שירם של שלום חנוך ושמרית אור, אותו ביצע עם גידי גוב בתכנית הטלוויזיה של האחרון.
 
גם בבחירת השירים וגם בבחירת העיבודים שיעטפו אותם, בחר לוי בניחוחות של פעם, כאלה שלוקחים אותך למחוזות הארץ ישראליים הוותיקים, מה שמתחבר גם לשמו של האלבום, אותו קיבל משיר חדש שנכתב בידי קובי לוריא והולחן על ידי לוי עצמו, שיר שהוא מעין הומאז' ל-My Way  של סינטרה, המביא, כפי שניתן בקלות לזהות, את סיפורו של לוי אל הנייר.
 
"זה סיפור שמתחיל בילדות, בגיל חמש, משהו לחמש", מספר לוי. "הגעתי לארץ ממצרים וישר נלקחתי מטעם עליית הנוער, ממחנה העולים שהיינו בו, בגבעות זייד, לקיבוץ עין הים.  לקחו אותי מאמא שלי, מהאחים שלי, מכולם. אבא לא היה לי, הוא נפטר במצרים, ולאמא היו חמישה ילדים עליה, אז בשביל להקל לקחו אותי לקיבוץ ואת שני האחים הגדולים שמו במושבים. זה היה קיבוץ קטן בתוך עתלית, שם הייתי ארבע שנים בלי שידעתי בכלל איפה אמא שלי".
 
זה נשמע מאד קשה מה שאתה מספר, לגדול ככה בלי קשר עם אמא.
 
"זה היה לפני קום המדינה, הכל היה ככה לא ברור, ואמא שלי שמחה מאוד שלקחו אותי, כי היא ידעה שקיבוץ זה דבר טוב. יש חינוך, יש אוכל, יש טיפול, יש מיטה לישון בה, חברה. היה לה קשה להגיע ממצרים ולמצוא את דרכה עם ארבעה ילדים קטנים לטפל בהם, כי הגדולים ברחו מהמושב לאמא. אז אני גדלתי בקיבוץ, ובסך הכל היה כיף. לילדים כיף בקיבוץ.
 
"כשאתה נכנס למעגל החיים ולחיי חברה וטיפול ומטפלות ומורים ועניינים אתה מתרגל לזה. כשסבתא שלי באה לקחת אותי מהקיבוץ לאמא לאיזה פסח אחרי ארבע שנים, ראיתי באמא אדם מאוד זר לי. היא הייתה לבושה אחרת ממני, דיברה בערבית, הייתה שונה, וזה היה זר לי מאוד. כשראיתי אותה מרחוק קיוויתי שזה לא אליי, ובסך הכל די התביישתי. אבל דווקא ילדי הקיבוץ נטעו בי את הפתיחות ומאוד אהבו אותה ולקחו אותה לטייל וטיפלו בה, ופתאום הרגשתי יותר פתוח להרגיש אחרת".

שייקה לוי. צילום: זאב שטיין
 
בוכה בקלות
 
"ידעתי עוד בכפר/ אין לי ברירה רק להצליח/ עשיתי כל דבר/ בלי לייפות בלי לטייח/ תכננתי צעדיי/ ולפעמים כיוון שיניתי/ אולי זה סתם מזל/ שלא טעיתי"
 
איך היה אותו מפגש ראשון עם אמא אחרי ארבע שנים מבחינתך?
 
"לקחתי איתי כמה תפוחים מהקיבוץ ונסעתי, ובעצם כשעליתי לגג וראיתי אותה תולה כביסה לא הייתה שגורה בפי המילה אמא, אז ככה הסתכלתי עליה, והיא הסתכלה עליי, וחיבקה אותי, וזהו. הייתי אצלה בפסח וחזרתי לקיבוץ".
 
נדמה שבצד המוזיקלי שלך אתה חושף את הפנים היותר רציניות שלך, לעומת הקריירה המרכזית מלאת ההומור שלך.
 
"הקריירה מלאה הומור, אבל ההומור אצלנו תמיד היה טבול בעצב. תמיד הבעיה שדיברנו עליה הייתה כואבת, אבל עשינו אותה מצחיק".
 
זו אמנם שאלה קצת פשטנית וכוללנית, אבל לאיזה משני הצדדים שלך אתה מתחבר יותר, לצד השמח או לצד העצוב?
 
"אני מתחבר יותר לעצוב. אני בנאדם עם הרבה מאוד הומור אבל אני מאוד רגיש, אני בוכה בקלות, בצ'יק צ'ק".
 
ממה למשל?
 
"ממה? אתמול במקרה נפלתי על החלק האחרון של 'הפסנתרן', וכשהוא מתחיל לנגן לקצין הנאצי, ישר הדמעות... תראי, הצחוק הכי גדול, באמת הכי גדול, הוא בתקופות הכי קשות. אני זוכר בתקופה של המתיחות בשלושת השבועות שלפני מלחמת ששת הימים, איך כל דבר קטן היה מצחיק ופורק מהחיילים את כל המתח הפנימי הזה. באותם שלושה שבועות שלפני המלחמה, שכל מי שמכיר את התקופה מכיר אותם, אני לא אשכח שראתה אותי איזו אישה ברחוב ואמרה לי, 'אם לא אתם, אני לא יודעת איך היינו עוברים את זה'. השמיעו אותנו בלי סוף, והכל כדי לפרק את המרעום הזה הנוראי".
 
מה שמחזיר אותנו ישר למיתוס הליצן העצוב.
 
"זה נכון. בסך הכל הליצן בסוף היום הולך הביתה. תשמעי, צ'פלין עשה המון דברים מצחיקים, אבל מאחורי כל הדברים המצחיקים שהוא עשה הסתתר העצב. הסתתר הבנאדם והאפסות שלו וחוסר היכולת שלו לשנות דברים או לעשות דברים, או כמה הוא בסך הכל קטן בכל ההחלטות הגדולות".
 
פחות מחובר לשירים מצחיקים
 
"ילד קטן בלי משפחה/ בתוך חברה כל כך קשוחה/ פשוט נשכתי ת'לשון/ אני מוכרח להיות ראשון/ עם קצת מזל הפור נפל/ כמו שקיוויתי"
 
חלק ניכר מהאלבום מוקדש לקאברים, ספר קצת על בחירת השירים.
 
"חלק מהשירים נלקח מאיסוף חומרים שהיו בכל מיני הזדמנויות שהקלטתי, כמו עם 'אסתי המכוערת', או עם גידי גוב מ'לילה גוב', או 'פנס בודד' מתוך מופע שעשו לחיים גורי, וחלק הם קאברים בביצועים חדשים. שירים שאני מאוד אוהב ומזמן חלמתי להקליט אותם, והקלטתי לאט לאט, עוד שיר ועוד שיר ועוד שיר, יחד עם יאיר סתוי שעשה את העיבודים לכל ההקלטות החדשות.
"יש שם שיר, למשל, בשם 'בלעדייך'. פנה אליי חברי הטוב יצחק שאולי יום אחד ואמר שעושים פסטיבל הומור ב'הבימה' ומקדישים ערב אחד ל'רביעיית מועדון התיאטרון', ושאבוא לשיר שיר. הוא הציע שאשיר את 'כבוד עצמי' ששרנו בתרנגולים אבל אמרתי לו שאני כבר פחות מחובר לשירים כאלה, מצחיקים, ואמרתי שאני זוכר שיר איטי ומרגש שהם שרו, שיש בו את המילים 'על השולחן מונח מכתב', משהו כזה.
 
שאולי שאל את יענקלה בן סירא והם לא הצליחו להיזכר על מה אני מדבר. דרך האינטרנט עלו בסוף על השיר, שהוא שיר של ז'ורז' בראסנס בתרגום של חיים חפר, ושלחו לי את השיר בביצועם, ואני שרתי אותו בערב ש'הבימה' הקדישה ל'מועדון התיאטרון', והחלטתי להקליט את זה.
 
"עשיתי גם די.וי.די. לילדים שנקרא 'במבוני אין כמוני', שהייתי שם מלך במבלון, ושם היה שיר יפה שמצאתי שהוא לא רק שיר ילדים, 'אל תתייאש'. אז אמרתי, למה שאני לא אשיר אותו, זה שיר שמדבר על חברות. והחלטתי להכניס גם אותו. או 'אהבה בת 20' שמזמן רציתי להקליט, או 'שיר סיום', שידעתי שאני מאוד אוהב ורוצה להקליט, ככה בחרתי עוד שיר ועוד שיר.
 
"לאחרונה הופעתי בבית גוברין בפסטיבל התנ"ך, בערב שהוקדש לנעמי שמר, ושרתי שם את 'אל בורות המים', וגם אותו החלטתי להכניס לתקליט ולשיר אותו אולי קצת אחרת. חשוב לתת פרשנות אחרת לקאבר, אין טעם לעשות את אותו הדבר. נתתי לשירים משקל אחר, קצב אחר, פרשנות אישית יותר, מדוברת יותר, כמו שנסון כזה".
 
לא עשינו דברים בנפרד
 
"היו לי אהבות גם אכזבות/ אני יודע/ פתאום כשאין דמעות/ הכל נראה משעשע/ לחשוב שזה אני/ שים סוער כזה חציתי/ כעת הים שקט/ כמו שקיוויתי"
 
מהאזנה לאלבום שלך נדמה שבחרת ממש במודע לא להתחבר לדברים המוזיקליים שנוכחים היום ולהיצמד למקום המוזיקלי שממנו אתה בא.
 
"תראי, אני חושב שצריך להסתכל על 'טוב-לא טוב', כמו שמבקר מסתכל על תמונה. אותו דבר במוזיקה. מוצא חן או לא מוצא חן, מדבר אליי או לא מדבר אליי. יש שירים טובים מאוד, ויש שירים לא טובים, כמו שהיה גם פעם. יש המון דברים טובים, אבל יש כל כך הרבה חומר היום, שיש גם הרבה נפל. אבל תמיד לאורך כל הדרך היו דברים נפלאים והיו פחות".
 
לנעמי שמר יש מקום של כבוד באלבום החדש שלך.
 
"יצא ככה. גם סשה ארגוב בעיניי הוא ענק, אבל הוא קשה קצת. אני אוהב את הקושי שלו. ב'תרנגולים' ובלהקות הצבאיות התעסקתי עם הקושי שלו שזורם לי כמו דם בעורקים, אבל לקהל הוא קצת קשה. אבל נעמי שמר באמת שוטפת את העם. היא פשוט דבר כל כך נוח לאוזן, והמילים שלה, היא פשוט נפלאה".
 
נדמה שהיה יכול להיות מקום גדול יותר לקריירה המוזיקלית שלך בחיים. כל מי ששמע את הגששים שרים יכול היה לזהות את הקול הבאמת ערב שלך. למה בעצם רק שני אלבומי סולו לאורך קריירה ארוכה כל כך?
 
"אלף, בואי לא נזלזל באיכות המוזיקלית של השלושה ביחד. היינו צוות קולי יוצא מן הכלל, ולא עשינו דברים בנפרד. זו הייתה מין החלטה לא כתובה. לא עשינו דברים בנפרד. ידעתי שיבוא היום ואני אולי אפנה יותר לשירה, ובאמת כשהגשש בסוף שנת 2000 הפסיק את הפעילות, ישר התחלתי לחשוב על זה, ודבר ראשון שעשיתי, אני חושב, היה דוליטל ב'גבירתי הנאווה', ו'אסתי המכוערת' ואלביס וכל הדברים האלה".
 
ועכשיו יש כבר עוד אלבום על הפרק?
 
"בוודאי, יש לי שני אלבומים בקנה... מה פתאום, מה פתאום. מתחיל לחשוב לאט לאט, אולי עוד שנתיים, עוד שלוש, אני יודע... נראה".