דרמה בגן הילדים
 
פסטיבל עתיד התיאטרון 2010 הוא מרתון הפקות בוגרי בתי ספר למשחק בישראל, שבבסיסו הרצון לחשוף את הדור הבא של היצירה הישראלית. הפסטיבל ייערך זו הפעם החמישית. מיכל ואעקנין ועמר אבו-סאלח, שני במאים צעירים מהחוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה, יעלו במסגרתו עבודות ביכורים.
 
הפסטיבל נערך ביוזמת ובהפקת תיאטרון צוותא, ויעניק הזדמנות לקהל הרחב, ליוצרים ולמפיקים מעולם התיאטרון והבידור, לצפות במרוכז ביבול הכשרונות השנתי של בתי הספר לתיאטרון בישראל.
 
החוג לתיאטרון באוניברסיטת חיפה יעלה את ההפקה "כרטיס ביקור", במסגרתה יעלו שתי עבודות: "דם דם בייבי", שביימה מיכל ואעקנין ו"הסדר העולמי החדש", מחזהו של הרולד פינטר, בבימויו של עמר אבו-סאלח. כל אחת מהעבודות באורך של כ-30 דקות.
 
ההצגה "דם דם בייבי" מוגדרת על ידי יוצריה כתיאטרון בובות למבוגרים ולילדים רעים, ועלילתה: שלושה משתתפים חוזרים לארגז החול ומשחזרים עלילת דם פרטית. בובות וילדים "אמיתיים" מרכיבים סיפור על הסתרה ומזימה בגן הילדים משברי זכרונות, שמועות ושקרים יפים. לדבריהם, העבודה מלאת הומור שחור.
 
לדברי ואעקנין, התהליך היה ארוך ומעשיר. "את העבודה פיתחנו יחד, אני והשותפים שלי הדס אתי און וארז דסקל. מי שהנחתה אותנו בהתחלה היא יעל ענבר, המורה לתיאטרון בובות, ומאוחר יותר ד"ר עתי ציטרון, מנחה הבימוי.
 
"התבקשנו לרשום איזשהו זיכרון, וכתבתי זיכרון נורא קטן. כשהייתי בגן חובה, בשעת סיפור, התחיל לרדת לי דם מהאף ונורא התביישתי, אז סתמתי את האף וילדה אחת שאלה אותי מה קורה שם. לקחתי את זה ופיתחתי את זה לקונספט של סוד, שממנו מתפתחות מזימות, הסתרה ושקרים. הבובות הן הדמויות שמתפקדות כמו שחקנים כוכבים.
 
"זה היה תהליך של כתיבה, משחק, בימוי ועיצוב, ללמוד תיאטרון בובות ואיך מפעילים בובות, ותוך כדי זה גילינו במה מעניין אותנו להתעסק.
 
"התעסקנו בחוויית ההסתרה ובחוויית הגן, אפרופו 'גן ריקי' (מחזה מאת דויד גרוסמן שעלה בתיאטרון חיפה ובתיאטראות נוספים). כמבוגרים, אנחנו זוכרים את הגן כחוויה של מקום מוגן, אבל כילדים יש תחושה של כאוס, שהשאירו אותנו לבד. עשינו תחקיר על חוויות בגן ואחד המשתתפים סיפר לנו על ילד שהיה נועל את כל הילדים בשירותים והוא היה אהוב הגננת. היא בכלל לא ידעה על זה. דברים כאלה עזרו לנו לפתח את העבודה.
 
"עוד דבר שהתעסקנו בו הוא הבושה. בושה מהזן של משהו שנתקע בין השיניים, שרואים לך את החריץ של התחת, שיש לך שוקולד על הפרצוף. דברים שהם נורא קטנים, אבל מציגים אותך באופן מגוחך, מגעיל או לא מסודר. העבודה היא גם מאוד על היחיד מול הקבוצה – מה היא עושה לו ומה הוא עושה לה".
 
עבור ואעקנין וחבריה ללימודים זו השנה השלישית והאחרונה בחוג לתיאטרון בחיפה, המשלב מסלול של בימוי עם משחק ותיאטרון חברתי. "אני רוצה לביים. בין היתר, גם תיאטרון בובות", היא מצהירה. "מאוד משמח אותי להשתתף בפסטיבל ושאוניברסיטת חיפה משתתפת בו. בגלל שחיפה מרוחקת, זה מרגיש לי מאוד נכון לתהליך לימודים. המרחק הזה מאפשר לך מאוד בשקט לפתח כיוון שהוא שלך, הרבה גם בזכות המורים. אבל לצערי לא מגיעים מספיק תלמידים לחוג, משהו שיכול לפתח אותו עוד יותר, אולי בגלל שלא מכירים אותו כאלטרנטיבה לחוגים שיש בתל-אביב. ד"ר דורית ירושלמי, ראש החוג, ועתי ציטרון, ראש החוג הקודם, מכוונים לתיאטרון אחר". 

"הסדר העולמי החדש" ו"דם דם בייבי". צילום: יח"צ 

ערבית ועברית בחדר החקירות
 
ההצגה "הסדר העולמי החדש", בבימויו של עמר אבו-סאלח, תעלה בשתי שפות – ערבית ועברית. המחזה בעל האמירה הפוליטית תורגם לעברית על ידי אברהם עוז ולערבית על ידי אבו-סאלח. העבודה אף היא נעשתה בהנחיית ציטרון. בהצגה משתתפים שלושה שחקנים: הנרי אנדראוס ממעלות תרשיחא, מוראד חסן מהכפר משהד ונעמאן אבו ערב מנצרת, שלושתם סטודנטים למשחק בחוג לתיאטרון.
 
למחזה, המועלה בחודשים האחרונות גם בהפקה של תיאטרון החאן, בבימויה של השחקנית הוותיקה ג'יטה מונטה, העניק אבו-סאלח פרשנות משלו: בחדר חקירות חשוף, צמד חוקרים - אדם דובר ערבית ואדם דובר עברית, מענים אדם קשור עיניים. בסבב השני של החקירה הם מחליפים שפות. זה שדיבר בערבית מדבר בעברית ולהפך. העבודה בוחנת מהו מעמד השפה ותפקידה בהליך העינוי וכיצד מגדירה השפה המדוברת את זהותו של האדם קשור העיניים ואת פוטנציאל האיום הגלום בשתיקתו.
 
"כשהתחלתי לעבוד על ההצגה ראיתי שזה טקסט קצר שאני יכול לעשות בו משהו שקשור לשפה", אומר אבו-סאלח, מהכפר הדרוזי מג'דל שאמס שברמת הגולן. "החלטתי לעשות את העבודה בשתי שפות, והשאלה הראשונה שעלתה לנו, בעקבות זה שחוקר אחד מדבר עם הנחקר בעברית והשני בערבית, היא איך השפה מגדירה את הזהות של הנחקר".
 
אבו-סאלח בן ה-22 מתגורר כעת בחיפה, אך כתושב הגולן הוא בעל אזרחות סורית. עבורו, שאלת הזהות היא שאלה קיומית, יומיומית, מתוכה הוא יוצא לשאלת השפה,  שאינה מחייבת אותו לעסוק בפוליטיקה העכשווית באופן ישיר.
 
"פינטר עבד הרבה על נושא השפה ומה שיש מתחתיה", הוא מסביר את המוטיבציה שלו לבימוי המחזה. "הוא אומר את הדברים מתחת למילים שהוא כותב, ואנחנו הלכנו לכיוון הזה. המחזה עצמו הוא פוליטי. לא התעסקתי בפוליטיקה העכשווית, אלא באופן כללי. אני רוצה שכל אחד יבין את ההצגה מהעולם שלו".
 
בהצגה, המחזה חוזר על עצמו פעמיים – בחלק הראשון הקהל חבוש עיניים באמצעות עניבות, ובחלק השני החוקרים מבקשים מהקהל להוריד את העניבות מהעיניים, ואז מחליפים את השפה ביניהם - מי שדיבר ערבית מדבר עברית, ולהפך. בשלב הזה הקהל רואה על הבמה את הנחקר, חבוש עיניים בעניבה באורך של ארבעה מטרים, ואת שני החוקרים.
 
על הבחירה בעניבה, שאינה מצוינת בהוראות הבימוי של פינטר, הוא אומר: "העניבה היא אלמנט בסיסי בהצגה. עבורי היא משקפת את העולם הפוליטי והעולם הכלכלי. עניבה היא משהו שאנחנו מתגאים בו, אבל לדעתי היא כובשת את העיניים ולא נותנת לנו לראות את העולם האמיתי ואת האמת בכלל".
 
שומע את שתי השפות
 
כתושב מג'דל שאמס, ההתחלה באוניברסיטת חיפה הייתה קשה עבורו. "היו לי הרבה שאלות. אחת מהן היא האם אני אמצא את עצמי כאן. הקושי שלי הוא לא רק להתחבר למקום, אלא גם לעצמי. אני חי שם, שזה משהו אחר, וכאן, בחיפה, זה משהו אחר. לאט לאט התחלתי להתחבר למקום ולחיים שלי בגולן, מרחוק, והתחלתי לצייר את דרך החיים שלי בתיאטרון ולראות את העתיד שלי בתיאטרון. מהדברים האלה יצאה ההצגה".
 
בדומה לתושבי הגולן הדרוזים, היה יכול ללמוד בסוריה ולחזור ולהתגורר בגולן. לבסוף בחר ללמוד בישראל. "אחת הסיבות היא אישית, וסיבה אחרת היא שרציתי להישאר במקום שנולדתי ולקיים בו תיאטרון שיהיה לו עתיד וימשיך. המולדת של אדם היא המקום שהוא צריך להיות בו. שם אני צריך למצוא ולבנות את עצמי. יכולתי ללכת ללמוד ולחזור, אבל מי שיוצא, נשאב לתיאטרון הסורי ש'גונב אותנו', כי יש בו משהו. הייתי מוצא את עצמי שם בדקה אחת, אבל אני חיפשתי תשובה לשאלות שלי. אני מחפש חומר להוציא ממנו משהו".
 
על החיבור למחזה של פינטר הוא אומר: "שמתי את עצמי במקום הנחקר. אני שומע את שתי השפות, זה לא שרציתי להיות אדם שמבין את שתי השפות. בעבר, כשהייתי שומע את שתי השפות הייתי שקט, ולאט לאט הדברים התחילו לנבוע ולצאת והתחלתי לדבר מתוך הבנה. השאלה שלי היא למה אין שלום. בהצגה, חוקר אחד מדבר ערבית והשני עברית, ומזה ששניהם פועלים יחד, אנחנו מבינים שהם צוות, אבל אני לא הייתי רוצה שהם יעשו חקירה, אלא שגם הנחקר יהיה חלק מהצוות. אלה בסך הכל שפות, בסופו של דבר אנחנו בני אדם. צריך להמשיך את החיים ולחיות אותם. זה מה ששמעתי מסביבי והבאתי להצגה".
 
במסגרת הפסטיבל יגיעו להצגה בצוותא כ-50 שוחרי תיאטרון ממג'דל שאמס, לחלקם זהו ביקור ראשון בתל-אביב. מזה כחמש שנים וחצי פועל ביישוב "תיאטרון עאיון" (עיניים), אותו הקים דודו של אבו-סאלח, מעתז אבו-סאלח, שהחל להפעיל סדנאות תיאטרון בבתי ספר, ומשם המקום החל להתבסס כתיאטרון עם שחקנים.
 
לדבריו, "לאחרונה דוד שלי כתב מחזה דרמתי שמשלב בין 'אנטיגונה' של סופוקלס, 'הדוב' של צ'כוב ו'המלט' של שייקספיר, ויצר הצגה שמדברת לתושבי המקום". בפעילות משתתפים כ-120 תלמידים בני שמונה עד 50, שבהתייחס לנושאים המעסיקים את אבו-סאלח הצעיר, באופן מרתק, אך לא מפתיע, מתמקדים כעת בפנטומימה.
 
אין ספק שבחירתו של אבו-סאלח להעניק לקהל את פרשנותו למחזהו של הרולד פינטר, מחזאי בריטי יהודי, מגדולי יוצרי תיאטרון האבסורד וזוכה פרס נובל לספרות, היא בחירה מרתקת.
 
ימים יגידו מהו עתיד התיאטרון עבורו ועבור מיכל ואעקנין, שותפתו ב"כרטיס ביקור", הפקת החוג לתיאטרון של אוניברסיטת חיפה בפסטיבל.
 
פסטיבל עתיד התיאטרון יתקיים בתאריכים 6-2 במאי 2010 בתיאטרון צוותא, תל-אביב. האירוע של אוניברסיטת חיפה יתקיים ביום שלישי, 4 במאי.