תחרות גורמת אי נחת
 
הרעיון להקים פסטיבל על שמה של הפסנתרנית הנודעת פליציה בלומנטל הוא פרי רוחה של בתה, האמנית אנט סלין, מי שהקימה את "פסטיבל פליציה בלומנטל למוזיקה", המתקיים במוזיאון תל-אביב, ומשמשת כמנהלת האמנותית שלו מאז ועד היום. אני תופס אותה בין חזרות שהיא עושה עם הפסנתרן יוני פרחי לקראת אחת התכניות בפסטיבל.
 
למה דווקא פסטיבל כדי להזכיר את פליציה בלומנטל? יכולת באותה מידה למשל לייסד תחרות על שמה או להקים מפעל.
 
"תחרות נשמעת רע וגורמת תחושת אי נחת לאנשים. בתחרות יש תמיד תחושה שמוזיקה יכולה להיות עניין לא סימפטי. אני חיפשתי דרך שנראתה לי אידאלית, כדי שבכל רגע נתון בפסטיבל אנשים ייהנו מן המוזיקה. אלה היו גם המטרות של אמא, לגרום לאנשים ליהנות.
 
"אבל יש עוד עניין, וחשוב לי מאוד לציין אותו כאן. כשדיברו על פליציה בלומנטל בחייה, השוו אותה, ללא כל הסתייגות, לגדולי הפסנתרנים בתקופתה, ואני מתכוונת לפסנתרנים ולא לפסנתרניות. כדרכן של השוואות לעתים הייתה ידה על העליונה, היא נחשבה ליותר טובה, ולעתים לא. אבל בין השוואה זו לבין המציאות שבה נתקלה פליציה היה פער, פער שככל הנראה אינו ניתן לגישור. עובדה היותה אישה, אמנית, עמדה לה לרועץ. היותה אישה חסמה את דרכה להזמנות שונות להופעות.
 
"כיוון שהיא גידלה אותי, וראיתי אותה מנהלת את חיה יום יום, אני יודעת להעריך את הדברים השונים שעשתה, את המאבקים שניהלה. היא כמובן שמרה על כושרה, וניגנה שעות רבות בכל יום. כשהיא לא עסקה בנגינה או בלימוד יצירה חדשה, היא כתבה שירים, או ציירה. את הפיוט של השירה והציור ניתן לשמוע בנגינתה. כאשר אנחנו מדברים על פיוט, או על מוזיקה בהקשר שלה, הרי שהדחף הגדול ביותר שלה בנגינה היה להביא אושר ושמחה למאזיניה. לכן פסטיבל הוא העניין, הבחירה הטבעית.
 
"יש עוד משהו - מיקומו של הפסטיבל בישראל נובע, בנוסף למקום שהיא וגם אבי מרקוס מיזנה מאוד אהבו, אבל מעשית בהחלטה שלי על הפסטיבל חשבתי על הקהל בישראל ועל האמנים בישראל. בפסטיבל נפגשים אמנים ישראלים עם אמנים מחו"ל. למשל, שני נגני ג'אז מצרפת מצטרפים להרכב הישראלי "סווינג דה ז'יטאן" באירועים לציון 100 שנה לג'אנגו ריינהרדט, גיטריסט הג'אז הגדול. התכנית על ריינהרדט משתלבת במיקוד על עולם הגיטרה, וכאן יש לנו מצד אחד נגני גיטרה ישראלים כמו יהודה שרייר, עודד שוב ורועי חן, ונגניות הגיטרה אנבל מונסטינוס מספרד וטניה שאנגו מצרפת, המנגנים בהרכבים שונים, ולידם אנסמבל גיטרות מברזיל. 
 
"או כמו בתכנית 'קבעתי עם שופן' עם פסנתרנים מכאן ומחו"ל. דיאלוגים כאלה למשל חשובים לכולם, בוודאי לישראלים. ולקהל עצמו השנה מגיע למשל אנסמבל דונדין מסקוטלנד בשתי תכניות, האחת 'אסיס וגלתיאה', יצירה דרמטית של הנדל, שנראה לי שלא העלו בישראל. אבל בכך לא די. הרעיון השחזורי הוא שהזמרים הסולנים ממלאים גם את תפקיד המקהלה, כמו שהיה מאוד מקובל בזמנו של הנדל. תכנית אחרת של הסקוטים כוללת יצירות בארוק. הקבוצה הזאת נבחרה לאנסמבל הטוב מסוגו בשנתיים האחרונות, והנה הם כאן, בשיאי ההצלחה שלהם. זה עושה את הפסטיבל". 

 
אנט סלין ופליציה בלומנטל (מתוך אתר הפסטיבל)
 
הקהל יושב בארמון
 
בשבעה או שמונה ימי הפסטיבל יש מבחר מגוון של יצירות. איך נבחרים התחומים?
 
"הגיוון הוא דבר חשוב. הרעיון הוא לפנות לכל טעם, ולא רק לכל טעם אלא לכל קבוצת גיל. לראות ילדים, הורים ואחרים נעים בין קונצרט וקונצרט באולמות המוזיאון זה תענוג בלתי רגיל. את שבוע האירועים הזה אנחנו מכינים ביתר 358 הימים (שנה פחות שבוע), וגם בשבוע האירועים אנחנו עובדים קדימה".
 
את בעצמך ניהלת את הפסטיבל מרחוק, ממקומות שונים שבהם התגוררת במשך השנים?
 
"זה היה נכון בעבר. זה יותר משנה שאני גרה כאן, אוהבת כל יום שאני חיה פה ולא מתכוננת להמיר את המקום זה במקומות אחרים".
 
בפסטיבל הקהל נע בין אולם קונצרטים מקובל, אולם רקנטי במוזיאון, שורות מושבים ובמה, לבין אולמות התצוגה השונים, למעשה גלריות אמנות. למה בכל המקומות האלה?
 
"זה מאוד פשוט. המוזיאון מעניק לי הזדמנות לתת לקהל תחושה שהוא יושב בארמון או באחוזה בגלריה פרטית, בחללים שבהם רבות מן היצירות המוכרות לנו נשמעו לראשונה. זה בוודאי רק מגביר את התיאבון לשמוע ולחזות באמנים".

 
אנסמבל דונדין (צילום: יח"צ) ו"בראשית בצלילים" (צילום: יוסי צבקר)
 
בפסטיבל את כוללת גם סרטים על אמנות ועל מוזיקה. מה מקומם של אלה בפסטיבל מוזיקה?
 
"הסרטים באים לענות על צורך כפול. הראשון של אנשים שמתגעגעים לאמנים מן העבר שנותרו רק על צלולויד (והיום על תקליטורים). לשמוע ולראות אמנים ידועים שכבר אינם זו חוויה מרגשת. לפעמים, כמו השנה, יש סרטים על אמנים מיוחדים כמו הפסנתרן הפולני פיוטר אנדרשבסקי המתגורר בקרון רכבת, או הפסנתרן הקנדי לואי לורטי, שהיה כאן בפסטיבל הראשון לפני 12 שנה והנה שב אלינו, הפעם בסרט.
 
"הנימוק השני הוא גם השעה שבה מוקרנים הסרטים, גם היא מתוך מחשבה על הקהל ועל קהל ספציפי. יש באוכלוסייה הבוגרת יותר אנשים שכבר ממעטים לצאת לבילוי בערב. צפייה באמצע היום, ובהמשך קונצרט של שעת בין ערביים, מאפשרים גם להם ליהנות מן הפסטיבל ובכל זאת לשוב לביתם בשעות להן הם רגילים."
 
עד כמה הפסטיבל מעודד את היצירה המקורית?
 
"זה מורכב. אני חושבת שהפסטיבל צריך לעודד מוזיקה מקורית, ועם זאת לא לקחת סיכונים גדולים מדי. השנה תוצג האופרה 'בראשית בצלילים', אופרה חייכנית על פי סיפורי ספר בראשית, שהועלתה בעבר בשני נוסחים עם תזמורת קאמרית ובנוסח שני מצומצם. מחבר הסיפור והבמאי דני ארליך ערך נוסח חדש לסיפור עם המוזיקה של מושה זורמן, והפעם נראה את היצירה עם תזמורת רמת גן בניצוח אביב רון, עם צוות שחקנים וזמרים שזו תהיה מבחינתם הופעת בכורה. ביצירה הזאת יש בדיוק ההרכב של יצירה מקורית ויצירה שפונה לכל המשפחה.

פסטיבל פליציה בלומנטל ה-12 למוזיקה יתקיים ב-15-10 במאי 2010 במוזיאון תל-אביב לאמנות.