ותמלא הארץ חמס
 
ב"סצינה" הישראלית, אופרה לילדים שעולה כבר בנוסח שלישי זה לא עניין שניתן להקל בו ראש, ובייחוד כשהוא שומר על קסמו ועל טריותו. ראשיתה של "בראשית" בסדרת הקונצרטים למשפחה של התזמורת הקאמרית הישראלית לפני כמעט עשור. הבימוי היה מרומז והמוזיקה הייתה העיקר.
 
המשכה של ההפקה בנוסח מבוים במלואו במרכז מנדל ביפו, עם הרכב מוזיקלי מצומצם. הנוסח שהחל לרוץ אתמול במוזיאון תל-אביב (כאירוע בפסטיבל פליציה בלומנטל) הוא שילוב של כל מה שהיה עד עכשיו: בימוי מלא של מחבר התמליל דני ארליך, מוזיקה של משה זורמן ותזמורת קאמרית מלאה על הבמה – התזמורת הקאמרית רמת גן, אותה מוביל היטב במופע האופראי  המנצח אביב רון.
 
ארליך לוקח את תחילתו של המיתוס הגדול, ומוביל את הסיפור ואת ארבעת שחקניו-זמריו לאורך תקופה שמתחילה מזמן. כמה מזמן? הנה כך: "עוד לפני הפוקימונים והקרטיב על מקל,/ לא המציאו מיקרופונים, לא ידעו אז לקלל./ לא שמעו עוד 'אמא, קני לי!'/ לא שמעו דבר בכלל./ זה אולי נשמע דבילי,/ זה נשמע קצת מבולבל... גם לפני שדינוזאורים נחתו בישראל... והארץ הייתה תוהו ובוהו... ובקיצור- בלגן!/ אז... החליט אלוהים - 'נסדר את הכל'/ ונברא כאן עולם מופלא וגדול./ רק שישה ימים ובשביעי הוא נח,/ הוא עשה זאת לבד, כך כתוב בתנ"ך".
 
האופרה הקטנה הזו מצליחה לפענח את הסוד מאחורי המילים "אופרה לכל המשפחה". כי הרי, בכנות, אנחנו המבוגרים לא בדיוק יודעים מה מלמדים את הקטנים בשיעורי תנ"ך בבית הספר (ולא חשוב באיזה בית ספר או באיזה זרם), והנה מתגלגל לנו הסיפור על הבריאה ועל החטא הראשון, ועל הקנאה הראשונה בין שני הילדים הראשונים, והרוע הראשון, הרצח בגין הקנאה. הפתרון האלוהי הראשון לרע, המבול - אבי אבות כל הצונאמים והעננים השחורים מאיסלנד, וכל הסיפור הזה ב-50 דקות מפליאות בדקויותיהן (לא תמיד כל הדקויות דקות), שמדברות לכל צופה בשפתו. קנאה שאנו הקשישים מבינים מנסיון החיים שלנו ומעשרות התייחסויות פוליטיות-פסיכולוגיות-חברתיות, מבינים הילדים באולם ועל הבמה ב"לי יש במבה" ו"לי יש נייקי ולך אין".
 
לא צריך גם להיות חכם במיוחד לדעת לאן פונות האסוציאציות של כולם כאשר האמא-השחקנית, אשתו של נח, "שומעת את הרוגז השמימי הקורא בקול "ותִשָחֵת הארץ (אולי הארץ הקדושה, אולי הולילנד) לפני האלוהים ותימלא הארץ חמס...", ומיד מגיבה: "שמעתם? 'חמס!' אתם יודעים מה זה אומר? זה אומר שכל שאר האנשים מסביב ממש ממש לא בסדר, כולם מסביב רעים, יורקים ועושים קולות, מוציאים לשון, מרעישים בין שתיים לארבע!" והחמס?

 
מתוך "בראשית בצלילים". צילום: מקסים ריידר
 
סיפור על חורבן ותקווה
 
התנ"ך של ארליך וזורמן הוא לא רשמי ולא רחוק. הוא קל, אוורירי, מדלג על מהמורות ונעצר להתבונן בחטאים הקדמוניים ובמבצעיהם ברמה של אחד לאחד. מבני נוח שזכו למנת מוזיקה "פרחית", ועד לאלוהים שמכבד את המקום באזכור המוזיקה של א"א בוסקוביץ' (ממציאהּ/מדירהּ של המוזיקה הים-תיכונית בישראל, לא פחות) או למבול, ביטוי אלוהי עליון, שמזכיר את האימפרסיוניזם.
 
כאן יונה פורחת לצלילים ענוגים של ויולה, ושם בשורות עתידניות עם תרועת חצוצרה. בין התזמורת היושבת על הבמה לבין הקהל היושב באולם נעים, מתרוצצים, יושבים, ארבעה כשרונות בדמותם של הזמר גבריאל לוונהיים, נציג הסמכותיות הרצינות והמקראית על הבמה, והשלישייה הגר שרביט, טל גנור ועמרי רוזנצוויג, שביניהם מגלמים-מתרוצצים-מתנשמים- שרים- מדברים-מצחיקים יותר מ-15 תפקידים, תספרו לבד מההוא שברא האור ועד לחיות המצטרפות לזוכים בהגרלה יוצאים ל"קרוז" בחברת הספנות של "נח ובניו".
 
כן, הרבה תפקידים שמקבלים ממד נוסף בתלבושות החייכניות של אולגה סביריצב, שהרמזים הרבים לתפקידים השונים מתבטאים ב"סטרץ'" מתקלף או בטלאי שעולה על בגד ונעלם, ובבמה הצבעונית להפליא של מאיה מידן מורן.
 
דני ארליך שכתב וביים מניח שסיפורי התנ"ך או התנ"ך כולו נכתב כסיפור על חורבן ועל תקווה. אולי סיכום בין צונאמי מעשה ידי האל לצונאמים מעשי ידי אדם. את המשל הנעים והמרמז שלו מסיים ארליך בתקווה גדולה, קשת חדשה נפרשת מעל כולנו. "הביטו למעלה - הקשת נמתחת,/
וזוהי הברית, מן הסכם לאהוב,/ בין האל ברקיע, אדם שמתחת,/ לא ישוב המבול. נחפש את הטוב./ הביטו גבוה - יונה שם פורחת,/ אולי השלום נמצא כאן קרוב./ בקצה הענן שוב השמש זורחת/ על עולם קצת נפחד ורטוב./ הביטו למעלה, השמש זורחת, - אולי השלום קרוב". אחרי ההצגה של אמש ישבו היוצרים לדון באופציה להעתיר בלונים צבעוניים על ראשי הצופים בהצגות. לא זוכר אם היה סיכום – זו דרכן של ישיבות של יוצרים.
 
אתם הקוראים מכל מקום, כל עוד אנחנו בצד הנכון של המבול, שימו פעמיכם למוזיאון תל-אביב על זקניכם ועל טפכם, רביעיית שחקנים חמודים (כמו הסבר'ס עוקצניים ומתוקים), מוזיקה שעושה טוב וגם בה יש ריכוז לא מזיק של פלפל. בדיוק מה שצריך. אל תחמיצו.
 
"בראשית בצלילים", כתיבה ובימוי: דני ארליך, מוזיקה: משה זורמן. במסגרת פסטיבל פליציה בלומנטל, מוזיאון תל-אביב.