סקרן בלתי רגיל
 
"יוסי הוא אמן מפתיע ומקורי שקשור לדופק של החיים, בלהיות חי באנרגיה של העולם. זה המוטו שלו", אומרת זוגתו של יוסי מר חיים, האמנית הפלסטית מיכל נאמן, שנתבקשה לשתף את קוראי "הבמה" בעולמו, לרגל רטרוספקטיבה שתתקיים השבוע במסגרת פסטיבל מוסררה מיקס בירושלים. במהלך הערב ינוגנו כעשר יצירות קצרות מארסנלו של המוזיקאי הוותיק והרב תחומי, הנמנה עם צוות המורים במחלקה למוזיקה (וכן, על כותבי אתר זה).
 
"שום דבר לא מצליח לפי המתוכנן" נבחר לשם האירוע, והוא נקבע על פי מטבע לשון של מר חיים בהתייחסו ליצירתו. יצירתו כמוזיקאי ומלחין מתפרשת על פני 45 שנה, והיא נעה בין ג'אז, רוק, פופ ומוזיקה מודרנית, כשהעיסוק בסאונד נשזר בתחומי המחול, המיצג, התיאטרון והקולנוע השונים.
 
"אני מכירה את יוסי הרבה מאוד שנים", משחזרת נאמן. "ב-1977 בדיוק עמדה להתבצע היצירה של האופרה 'איוב' שכתב במוזיאון תל-אביב. הוא היה מודאג ומתוח, הטקסט התנ"כי הושר בעברית במוזיקה עכשווית וזה היה מקסים, איוב דיבר, והזמרת עדי עציון גילמה את השטן, ככה אני נהייתי במגע יותר קרוב עם החיים שלו. ומאז הוא הדביק אותי במתח הזה שהכל יהיה כשורה. הכרתי מתח של פתיחות (של תערוכות) ואת הצורך שהכל יקרה כמו שצריך לקרות, אבל לא של פרופורמנס שזה בזמן חי.
 
"מאוחר יותר הוא נתן את המוטו 'שום דבר לא מצליח לפי המתוכנן'. הוא מצא את זה ככותרת בספר, ובחר להשתמש בה. מתוך הדאגה הזו הוא התחיל להתעניין בדברים גם כשהם לא יוצאים בדיוק בסדר, יש לזה את האיכות שלו. יוסי מאוד מתעניין במה שקורה בLive-, שם אתה מתמלא במתח שהביצוע יעבור כמו שמתוכנן, ובאיזשהו שלב הוא התחיל להביא גם את הלא מתוכנן. זו מסקנה של 70 שנה של יוסי", היא אומרת בהתייחסה לגילו.
 
"אני לא ראיתי את כל העבודות שלו, הוא סיפר לי על אירוע כיפי שהוא עשה בתל חי עם פרופורמרים ומוזיקאים בשנות ה- 70. הוא חיבר מוזיקה ואנשים ישבו על העצים וניגנו, כשבדרך כלל ציפורים יושבות על עצים. משם יצאה העבודה המשותפת שלנו 'ציפור דג'".
 
לדברי נאמן, הם אינם מרבים לשתף פעולה ביצירתם. העבודה, תחת השם "הנקודות החזקות ביותר", הוצגה לפני כשלוש שנים בתערוכה שיזמה נטע אשל לזוגות העוסקים ביצירה, מהם ביקשה ליצור עבודות משותפות. "הדימוי שצץ היה דג ציפור באורך שישה מטרים, שעליו רץ סאונד של יוסי מחומרים שהוא מסמפל. הסאונד שנבחר היה של משחק בין הטניסאיות מריה שראפובה וונוס וויליאמס. מכל צד יוצאת צרחה וגניחה נשית. אפשר לומר שזו סירנה, דג אישה. יוסי מאוד מחשיב ספורט, לימדתי אותו לאהוב שחייה והוא משחק טניס.
 
"ב-1978 נסעתי לניו יורק ללימודים והוא הגיע. יש לו נטייה לכאבי ראש והוא מאוד חי ומרגיש את הפעימה של דופק הדם בראש. אז הוא דימה את ניו יורק לדופק הזה, ולקח אותי לשמוע ג'אז. הוא סקרן בלתי רגיל ויש לו תמיד מוטיבציה לשמוע ולראות הרבה. יחד איתו שמעתי דברים לא רגילים, באופן בלתי רגיל.
 
"מבחינתי אני לא אוהבת להתרוצץ, אבל עשיתי את זה בעקבותיו, וזה מאוד נחמד. בשנתיים האלה הלכנו לאירועי ג'אז בווילג', שלא הייתי מגיעה אליהם לבד. כשהוא היה בארץ הוא היה שולח לי קסטות עם מוזיקות שבחר. אחר כך הוא התחיל לשנוא את ניו יורק. יש לו הרגשה שניו יורק כבר לא פועמת כמו שצריך.
 
"אני לא יודעת מה יש לו נגד ניו יורק, אבל הוא מאוד מעריך את האנרגיה הזו של הבידור. אני מאמינה שיש לזה תת מודע רחב, ותמיד אפשר לשמוע שם משהו מעניין, אבל לא בידור מקומי, זה הוא לא מוכן, זה האליטיזם שלו".

 
מיכל נאמן ויוסי מר חיים. צילום: יח"צ 
 
צרכן טלוויזיה
 
עולמו התרבותי של מר חיים מורכב מדברים אחרים. "יוסי אמר לי שבתור ילד הוא היה מאוד בודד, שכב על המיטה ובהה בקיר הלבן והוא אמר שהוא פשוט חיכה לזה, שהיא תצוץ - הוא מאוד אוהב טלוויזיה. הוא אוהב מאוד מסכים, אצלנו הטלוויזיה כל הזמן עובדת, לא על ערוצים 1, 2, או 10. הוא עובד כל הזמן ועושה יחד כמה דברים. אני מוצאת את זה מאוד מפתיע. הוא קורא ספרים ורואה סרטים ביחד. טניס הוא רואה כל הזמן, בשאר הזמן הוא רואה סדרות אמריקאיות, ובלילות סרטי אימה, שזה פחד אלוהים. למדתי לא לפחד כשהעוצמה של הוויזואליה נכנסת לחלומות".
 
"זה זולג", היא אומרת על החיים המשותפים שלהם כשני יוצרים. "יש לי את העבודה שלי בסטודיו, ואני כל הזמן מקשיבה לעולם כדי ללכוד דברים, ויוסי גם מאוד קשוב. אנחנו מקשיבים יחד. יש לו תשומת לב לאמנות פופולרית, הוליווד וסדרות.
 
"המנסר מטקסס זו משפחה של מופרעים עם מסורים חשמליים, שעובדים בזה ומחוברים לזה", היא פורטת את עולמו הוויזואלי. "מי שהמציא את זה היה לו חוש הומור בריא לאנרגיות מדממות. יוסי הראה לי שאפשר למצוא את כל החיים המשונים האלה בטלוויזיה שמלאים בדמיון. הוא בעיקר צורך, ולי זה מועיל. אני גונבת משם משפטים מוצלחים שאני כותבת בעבודות.
 
"יש לו את האולפן שלו, שהיה מחוץ לבית, גם מקום העבודה שלי מחוץ לבית, אז דברים לא כל כך מתערבבים. כל השנים הסטודיו שלו נכנס ויצא מהבית, הוא שכר הרבה אולפנים, ובשנים האחרונות האולפן בתוך הבית".
 
מר חיים מלמד במוסדות רבים ועובד עם יוצרים שונים בתחומי התיאטרון, המחול, המוזיקה ועוד. הוא הלחין את המוזיקה למחזמר הרוק "מאמי" יחד עם אהוד בנאי, כתב מוזיקה לסרטים "המכה ה-81" (חיים גורי, 1974), "פני המרד" (גורי, 1985), "הגרעין הקשה" (ענת פרמינגר, 1999) ו"רובה חוליות" (אילן מושינזון, 1979). הוא שיתף פעולה עם הבמאי יוסף מונדי ועם דוד אבידן.
 
"הוא בעל מלאכה טוב", אומר לי המלחין אשר בן יוחנן, יו"ר אקו"ם לשעבר (ואביו של בן זוגי – ל.ג.), שהיה בין הממליצים להעניק למר חיים את פרס ראש הממשלה ב-1991. כמו כן, מר חיים זכה בפרס למפעל חיים מטעם אקו"ם בשנת 2003, וזכה בשנת 1979 ובשנת 1984 בפרס המלחין המצטיין בקולנוע הישראלי.
 
בשנים האחרונות מר חיים משתתף ביצירותיה של במאית התיאטרון נעמי יואלי ומנגן בהן, וכן משתף פעולה עם האמן הרב תחומי והמוזיקאי אורי דרומר (דורלקס סדלקס), שאוצר את הרטרוספקטיבה.

 
יוסי מר חיים. צילום: אורי דרומר

מאוד לא מסודר
 
"יוסי טוען שהוא אוהב לעבוד לפי הזמנה, בנסיבות של פורמט וגודל, וביחס לזה הוא מגיב. בטח הוא היה עובד יפה מאוד בימי הביניים. פה הוא צריך לחכות שיהיו הזדמנויות, וכשיש הזדמנות הוא נהיה חרוץ ביותר.
 
"יש לו נכונות מלאה לשיתופי פעולה. הוא מאמין באנרגיה של אנשים חיים", מעידה נאמן, וכמי שבאה מתחום האמנות הפלסטית היא נזכרת בשיתוף פעולה רלוונטי לתחום: "בשנות ה-70 יוסי השתתף בעבודה של האמן אביטל גבע - העברת סאונד בתוך צינורות כחומר ממשי. לפני מספר שנים הוא עשה ניסיון לשחזר את זה על גג בניין האקדמיה לאמנות בצלאל בסלמה בתל-אביב.
 
"אני חושבת שיש לו חיבור למוזיקה שקורית באופן חי, ולכן הוא התחבר לפוטוריסטים האיטלקים ולקונסטרקטיביסטים הרוסים. הוא עשה יצירה בשם 'אינטרמורה', שאני מקווה שאני אומרת את שמה נכון, אבל גם אם לא, לא נורא, את מתעדת את הטעות שלי. זו יצירה שהיו בה מנועים ומטחנות, מוזיקה חיה עם הרבה מתח על הבמה, היה אופנוע ושואב אבק. אבי מוגרבי, הבמאי, היה על הבמה והקריא את היצירה. יוסי תמיד מחובר למילה הכתובה. זה היה במקסים. מלא רעש חי על הבמה. יוסי מאוד הזדהה עם המרץ של התנועה הפוטוריסטית והאפקט היה חזק.
 
"הוא אדם מאוד לא מסודר. אני חושבת שיש לו הקלטות. גידו, הבן שלו, הרבה יותר מסודר ממנו ועוזר לו בעולם של הסאונד והעריכה. הוא העוזר הכל יכול, פותר את כל הבעיות הטכניות. הם מאוד ביחד בעשייה המקצועית המוזיקלית. כשגידו אחראי מוצאים את הכל בקלות, אבל עם יוסי אפשר לבלות חיים שלמים בלחפש. יש בו משהו הרסני. אין לו אף תמונה מגיל 20 ומטה, הוא הרס את כולן – הוא גם נפטר מהזכרונות וגם משמר אותם. מין צירוף משונה שכזה". אולי בזכות העבודה המשותפת עם הבן, באירוע ישיק מר חיים דיסק חדש שבו יראו אור לראשונה (על דיסק) מספר רב של יצירות פרי עטו.
 
"הוא מכיר את כל זמרי הג'אז. אני חושבת שהוא מתחבר לנוייז ולסאונדים קאקאפוניים. הוא אוהב לארגן, אבל גם אוהב ליצור את האנדרלמוסיה שהכל עובד ומרשרש באי סדר. זה מאוד חשוב, כי יש צד מאורגן וצד לא מאורגן לחיים של כולנו ויש לו יכולות לשים לב לחוסר ארגון".
 
עם זאת, מר חיים ניהל אמנותית פסטיבלים שונים בארץ, וביניהם פסטיבל הכליזמרים, "ג'אז, סרטים ווידיאו טייפ", שאותו ייסד ב-1990, פסטיבל הרנסנס, פסטיבל תל-אביב ועוד.
 
"אנחנו מבלים יחד הרבה בבית. יוסי יוצא בלי סוף, ואני הולכת בעיקר לדברים שלו. יש לו את כל המקומות שהוא בהם בלי סוף, נו, צימר (סטודיו קטן ברחוב הגדוד העברי של דרומר וחברים, בו מתקיימים מופעים חיים – ל.ג.). אם יהיה מישהו שיעניין אותו ויזמין אותו הוא יגיע, בזה הוא מאוד דמוקרט.
 
"אני חושבת שאנחנו אוהבים מאוד את יהודית רביץ ושלמה ארצי, אבל לא בהופעות חיות", היא עונה כשאני מרחרחת בעקבות טבעם האמנותי של בני הזוג. "אני גם צריכה ללכת לפתיחות של חברים ושל תלמידים – יש לנו חובות. זה הרבה מקומות לצאת אליהם. איך אומרים, חבר מביא חבר".
 
ולסיכום?
 
"אני לא מסכמת, נראה. מה יהיה".
 
פסטיבל מוסררה מיקס 10 יערך בימים שלישי עד חמישי 25 עד 27 במאי 2010, בשעות 23:00-19:00 בשכונת מוסררה, ירושלים.