אווירה של הצגה
 
מי שהגיע לקונצרטי הסדרה הקאמרית במוזיאון תל-אביב בשנה האחרונה ודאי שם לב למתכונת השונה שלהם. עדיין מנגנים שם מוזיקה, ואפילו ברמה גבוהה, אבל חל שינוי באריזת המוצר המוזיקלי.
 
הקונצרטים מתקיימים באווירה של הצגה. אולמות מוחשכים כשרק הבמה מוארת. המידע המיידי, שעבורו נדרש בדרך כלל הצרכן (צופה, מאזין) לתכנייה מודפסת, מופיע על מסך בגב הבמה. מידע אחר על האמנים עצמם מוקרן לפני הקונצרט או בהפסקה, בצורת סרטון קצר שבו האמנים מדברים על עצמם או עונים לשאלות של מראיין סמוי.
 
בימים הראשונים היו רבים שהסתייגו מן הרעיון החדש. היו גם כאלה שזעמו על חילול הקונצרט... "היום", אומר אילן רכטמן, מנהל תכניות המוזיקה במוזיאון, "גם הקהל השמרן והמבוגר התרגל להגשה החדשה, ויש גם מי שאוהבים את הדרך הזאת. לדידי זו הייתה שבירת מחיצות בין האמנים לקהל. בשיטה של הסרטון המוצג לא נפגע המופע, לא נפגעת המוזיקה והקהל מקבל מידע באורח חביב. אפילו מבקרי מוזיקה כבר מעריכים את הגישה החדשה. "אבל", מוסיף רכטמן, "למרות החידושים אני לא מצליח להפעיל, לעשות, להביא קהל של בני 40-30 אל האולם. ואני די מקנא בסדרות שמביאות להצגות את בני אותה קבוצת גיל".
 
יש סיבה לשוני בין שני תחומי האמנות?
 
"משהו בחוויה, בריגוש של המוזיקה הקלאסית, התרחק מן התודעה של חלק גדול מן הקהל. הקהל שאינו יודע על הריגושים שישנם במוזיקה הזאת. יש התייחסות למוזיקה כאל מוזיקת רקע שאפשר לאהוב בבית, ולא מתייחסים לאמנים שעושים את המלאכה. לא מתייחסים למי מנגן, מי מנגן מה."
 
זו תופעה  מוגבלת לישראל?
 
"למרבה הצער לא. יש מקומות שיש בהם חיוניות למוזיקה הקלאסית, לונדון זו דוגמה מצוינת. אבל הרבה מקומות שבהם הקהל הוא מבוגר, שמרן, והכללתה של יצירה מודרנית אחת כבר מרתיעה אותו מרכישת כרטיסים. זו תופעה מורכבת ורבים סובלים ממנה".
 
מה המצב של המנויים במוזיאון?
 
"מספרית אני לא יכול להתלונן. עלינו במהלך השנה במספר המנויים ב-35 אחוז. אני כמובן רוצה להגדיל את המספרים האלה, אבל אני עושה שיווק ללא תקציב. אין לי אופציה לפעול כאן לגיוס תרומות. לכל מפעל הקונצרטים במוזיאון יש תמיכה אחת של קרן ריץ', ששיעורה 30 אלף בשנה, וזה הכל. בין הסדרות שהקהל מגיע אליהן 'סולנים בסערה' (הקבצות של ראשי קבוצות נגנים מתזמורות שונות בישראל, כשאליהן מצטרפים אורחים), סדרות 'מופת' מביאות הרכבים מעולים מישראל ומחו"ל.
 
"שוב, מספרית האולמות מלאים, אני מחפש את הקהל בן גילי. בתוך הסדרות אנחנו מציעים מסגרות חדשות. סדרת בארוק. שינינו את המתכונת ממסירת הסדרה כולה לתזמורת אחת (תזמורת הבארוק הירושלמית) לסדרה מגוונת שבה ינגנו הבארוקאדה והקמראטה אקדמיה. בסדרה ינוגנו 'דידו ואניאס' של פרסל והסטאבאט מאטרים המפורסמים. יש סדרה נוספת בגלריות של המוזיאון. דווקא בגלריות הקטנות שבהן מוצגים ציורים מן המאות הקודמות ובהן יש מעט מקום נקיים סדרה מיוחדת שבה יהיה מקום ל-80 מאזינים בלבד".
 
מאבק על מכירת כרטיסים
 
אחרי הדיבורים על התקציב שאיננו, לא נראה לך שקהל של 80 איש בלבד זה מראש לא כלכלי?
 
"ראשית, נדבר על היתרונות. התחושה שכל צופה נמצא במרחק של לכל היותר שבעה מטרים מן האמן עושה משהו לחוויית ההאזנה. כאן למשל ינגן הכנר יונתן בריק את 24 הקפריסים של פגניני. באשר למימון, יצרנו כאן נוסחה שבה כל אמן מנגן יותר מפעם אחת ויותר מתכנית אחת, וכך הצלחנו לממן את זה. אבל בינתיים, למרות האינטימיות והאתגר, יש יחס של חשדנות מצד הקהל לרעיון החדש".
 
העובדה שאתה עצמך מופיע במספר יחסית רב של קונצרטים אינה נראית בעייתית?
 
"אני רואה בהופעתי הצהרה של מי אני. שנים רבות לא הייתי בארץ. יש כבר קהל גדול שלא מכיר אותי כפסנתרן. נראה לי חשוב שיידעו שהמנהל האמנותי הוא בעצמו אמן. נראה לי שהאמון של הקהל במנהל  יגדל. בשנה הבאה ובעתיד בכלל מספר הופעותיי ירד משמעותית. הבמה תהיה בעיקרה במה של אמנים אורחים. אבל צריך לומר כאן שאני מאוד נהנה לנגן".
 
שהית שנים רבות בארצות הברית ובברזיל. יש מקום להשוות את הקהלים בארצות השונות?
 
"הדמיון העיקרי שניתן לראות הוא בין הקהל בישראל לקהל האמריקאי הוא גם בגיל וגם בטעם השמרני במוזיקה. בסאו פאולו הקהל שמרני בצורה אחרת. אני רוצה לדבר על חוסר חופש בטעם, תחושה שהכל פוליטי, המתבטאת בין היתר בנאמנות לאמן אחד ואי רצון להקשיב לאמנים אחרים, שונים. השוני העיקרי הוא במרכיב הפיננסי. בניו יורק כל המסגרות האלה ממומנות ממקורות פרטיים. אז לסעיף ההכנסות יש משמעות קטנה מאוד, לא יותר מעשרה אחוזים בתקציב.
 
"כאן סעיף מכירת הכרטיסים הוא משמעותי ביותר. אם אתה מרכיב תכנית שיש בה ברטוק וסטרווינסקי למשל, ומספר רוכשי הכרטיסים קטן ב-100 או ב-150 (באולם של 550), ההכנסה נפגעת, יש פחות קונצרטים, וזה כמובן משפיע על החופש האמנותי. התופעה זהה כמעט כאשר אתה מבקש להזמין יצירה חדשה ממלחין. אין ארגון שמעודד, ממשלה שמעוניינת בפיתוח הכוחות המקומיים. זה כן קיים בחו"ל. בסופו של דבר אתה מוצאת את עצמך במאבק לא על אמנות אלא על מכירת כרטיסים לקהל".
 
מה דעתך על סדרות קונצרטים קאמריים מתחרות בתל-אביב או בערים אחרות?
 
"כאן יש עניין אחד, ככל שתהיינה יותר סדרות יהיה יותר קהל, אז אני כמובן בעד הריבוי".
בסיכום, יש נימה פסימית בשיחה איתך, וזאת למרות שבאותם קונצרטים בהם אני ביקרתי האולמות היו מלאים.
 
"נכון, זו התמונה הכוללת. אנשים נכנסים למוזיאון, רואים אולם מלא ואומרים זה פנטסטי. אבל אם מתסכלים ורואים את ממוצע הגילים ושאין זרימה חדשה, יש מקום לפסימיות שלי. אני רק מקווה שהפסימיות תניב רעיונות שיביאו קהל צעיר".