משהו טוב בכל נגינה
 
שעות לפני הצהריים בבית הקפה המוצל האוורירי של ימקא בירושלים. בני הזוג פרלמן שרק הקיצו משנת "ג'ט לג'", לאחר שהגיעו ישירות מצפון אמריקה. משהו באוויר או באווירה מזכיר את ירושלים הבינלאומית שמתעוררת לחיים חדשים. משהו שהיה פעם כאן וזקוק לזריקות מרץ כדי לשוב ולהתעורר לחיים בין הכותרות הרגילות שירושלים הרגילה אותנו בהן. אנחנו מדברים על תכני פרלמן, על תכנית הוראה לצעירים מארצות שונות, חלוקה שבה מחצית מהתלמידים באים מארצות שונות ומחצית מישראל. 42 נגנים שיחיו ביחד, ילמדו ביחד, ולבסוף יאיישו ביחד תזמורת, שאותה ידריך ושעליה ינצח יצחק פרלמן.
 
אני פותח בשיחה עם יצחק פרלמן, הפעם מורה ומחנך ולא כוכב ממותג כנגן הכינור הנודע בדורו. לפני השיחה מישהו השווה את האנרגיות והעוצמות של מעמדו לאלה של מדונה בעולמה, וטען שהם שווים. לא ניכנס להשוואה אבל בשנותיו הכנריות בעולם פרלמן התמתג. לא בכדי הוא מוזמן תדירות  לבית הלבן, ולאחרונה ניגן בטקס השבעת ברק אובמה לנשיאות. פרלמן שנגינתו פותחת את סרטו של סטיבן שפילברג "רשימות שינדלר". פרלמן שחזר בשנים האחרונות להפיח חיים יהודיים בכינורו, שהיה אמון על הרפרטואר הקלאסי כולו. אבל הפעם זהו פרלמן המורה, וזו רעייתו, טובי פרלמן, הניצבת מאחורי בעלה כמנוע דוחף ומפעיל ומעלה את רכבת הפרלמן בדרכה.
 
מורתך הראשונה כאן בישראל לפני עשרות שנים היתה רבקה גולדראט. מה לקחת ממנה שאתה מעביר לתלמידיך היום?
 
וכאילו לא חלפו יותר מ-50 שנה מאז, פרלמן מחזיר מיד תשובה "את ההנחיה של מה שאין לעשות. למשל, כאשר אצבעות יד שמאל, אלה הלוחצות את המיתרים אל השחיף (צווארו השחור של הכינור) עוברות ממיתר אחד למשנהו, אסור שהמאזין ישמע את הצליל הזה, הזר למוזיקה.
 
"אני זוכר אותה מגיבה בנחרצות בכל פעם שנשמע הצליל הזה. זה אחד הדברים שאני אומר לתלמידיי. מדובר במורה שדגלה בשיטה שהיא מנחה, מורה המכוונת את התלמיד. שיטה של עשה ואל תעשה, שחור ולבן. הנחיות במושגים של אינטונציה, בפעילות טכנית מובהקת.
 
"כשהגעתי לניו יורק", ממשיך פרלמן, "המורה הראשון שלי בבית הספר ג'יוליארד היה איוון גלמיאן, והוא למען האמת המשיך באותה שיטה. אחר כך הייתה דורותי די ליי, שלימדה בשיטה שונה לחלוטין. היא תבעה ממני התלמיד להסביר למה אני עושה כך ולא כך. תשובה בסגנון של 'המורה אמר' לא התקבלה. הכל משתנה. העולם משתנה". 
 
"אני לא הכרתי אותך בשלב הזה", אומרת טובי פרלמן, שהכירה את יצחק כששניהם היו סטודנטים, "אבל זה בדיוק מה שאנחנו מנסים לעשות גם בתכנית שלנו. לגרום לכל אחד מן המשתתפים להקשיב לזולתו ולשמוע את הדבר הטוב. קל נורא להשמיץ להצביע על השלילי, על הפחות מוצלח, אבל בכל נגינה של כל אחד (בוודאי במסגרת כזו, לאחר שנבחר מי שנבחר מתוך עשרות רבות של מועמדים, י"ש) יש משהו טוב שניתן לומר עליה".
 
אז תפקידו של המורה הוא...
 
"בעיקר", אומר יצחק, "בעיקר לגרום לתלמיד לשמוע מה שאני המורה שומע. כי בשביל הטכניקה ועצם הנגינה אולי לא צריך מורים. אבל להתחיל לשמוע ולהבחין שמה שאתה עושה יכול להיות שונה, טוב יותר. המורה הטוב מקנה לתלמיד את היכולת להקשיב".

 
יצחק פרלמן. צילום: יח"צ
 
הרבה מאוד תקליטורים
 
לשיטתך אם כך טוב יהיה לתלמיד שיהיו לו הרבה מורים, כי אז הוא יוכל לקבל קשת שלמה של זוויות ראיה על הדברים שהוא עושה?
 
"לא!", מתקומם פרלמן, "מורים רבים מדי יעשו רק דבר אחד. הם יבלבלו את התלמיד (מהיכרותי עם כנרים שבנעוריהם החליפו מורים רבים עד שהגיעו למעמדם הנוכחי, אני יכול להעיד שריבוי מורים אינו פתרון טוב. י"ש)".
 
"האידאלי", אומרת טובי, "הוא מורה טוב אחד פעם או פעמיים בשבוע ובפעם אחרת, נוספת, מאמן (קואוץ'). אבל אז המאמן צריך להיות גם הוא אישיות, כי אחרת התלמיד יעביר את התלות שלו בנקודת הראייה של המורה למאמן".
 
אתה התחלת את הקריירה שלך בעזרת תכנית טלוויזיה שנראית כמו נוסח עתיק של כוכב נולד. אד סאליוון הגיע לישראל ובחר כשרונות צעירים בתחומים שונים, ואותם הטיסו לארצות הברית להשתתף בתכנית הטלוויזיה שלו.
 
"נכון, ולמעשה זה היה המזל שלי. אלמלא התכנית, ספק אם הייתי אי פעם מגיע ללמוד בג'יוליארד. כאן פסקו שילד עם נכות קשה כשלי (שיתוק ילדים בשתי הרגליים) יוכל להסתדר בחו"ל. התכנית ההיא פרצה את הדרך בעבורי".
 
איך בחרתם את 42 המאושרים שהתקבלו לתכנית פרלמן?
 
"צפינו בהרבה מאוד תקליטורי די.וי.די ובחרנו".
 
זה תקף גם לישראלים וגם לאורחים?
 
"לא בדיוק, כי את הישראלים בחרו כאן", אומרת טובי. אלא שהשיטה לבחירת ישראלים גם היא לא הייתה פשוטה. "הפרלמנים רצו תלמידים בקבוצת גיל של 18 עד 23" מספרת ליהי קרסילובסקי ממרכז המוזיקה ירושלים, המוסד המפיק את התכנית. "הסברנו להם שיש כאן כמה בעיות. ראשית, 18 ואילך בישראל משרתים בצבא. אחרי הצבא רבים כבר מוצאים את דרכם למוסדות לימוד בחו"ל. מה גם שהתקופה שבה הקורס מתקיים בישראל תואמת את לוח החופשות של בתי הספר למוזיקה בצפון אמריקה, אבל לא כאן.
 
"הסברנו. הם הבינו, ובסופו של דבר סיכמנו שמאחר ואנחנו, המרכז למוזיקה ירושלים, רוצים מאוד לשמור על נוכחות ניטרלית מול הממסד החינוכי באקדמיות למוזיקה, הטלנו על כל אקדמיה (בישראל יש למעשה רק שתיים) לבחור נציגים. את הבחירה הסופית עשו הפרלמנים מתוך המועמדים שהאקדמיות  הציעו. יש עשרה תלמידים מכל אקדמיה לפי החלוקה הבאה - חמישה כנרים, שלושה נגני ויולה ושני צ'לנים.
 
"כך גם החלוקה בין המורים. כל אקדמיה מיוצגת בצוות ההוראה על ידי שני מורים. ואם מדברים על המורים, החלוקה היא כזאת: מארצות הברית הגיעו לירושלים יצחק פרלמן, מרים פריד (שניהם ישראלים) וקתרין צ'ו, מורים לכינור, היידי קסטלמן ורוג'ר טאפינג, מורים לוויולה, פול כץ, מורה לצ'לו, רייצ'ל קליין בקונטרבס ופטריק רומנו, מנצח מקהלה (ועל כך בהמשך). הישראלים בחבר המורים הם אבי אברמוביץ' וחגי שחם, מורים לכינור, צבי פלסר והלל צרי, מורים לצ'לו, ותייסיר אליאס, מורה למוזיקה ערבית".
 
קרסילובסקי מוסיפה שהמפגש עם תכנית פרלמן כעת יש לו מטרה נוספת. ישראלית פנימית. חלק גדול מהסטודנטים הישראלים הם חיילים בשירות סדיר שזכו בתואר "מוזיקאי מצטיין", המקנה להם אפשרות להמשיך ללמוד מוזיקה במהלך השירות הצבאי. המודעוּת וההכרה החברתית במוזיקאים המצטיינים יזכו לעידוד ולטיפוח וקצין חינוך ראשי יהיה נוכח בקונצרטים. הייחוד הישראלי של חיילים במדים המנגנים מוזיקה קלאסית יחזור ויתפוס את המקום לו.

 
טובי ויצחק פרלמן. צילום: יח"צ
 
מוזיקה שנשמעת כגלידה
 
מיהו התלמיד האידאלי?
 
"אדם בעל ראש פתוח ויכולת להטמיע ולפתח, שבסופו של דבר יבין מה שנאמר, אבל עם זאת לא יהיה אומר הן מוחלט שיענה אמן אחרי כל מה שהמורה יאמר, אלא יוכל לתהות ולהיות בעל דעה משלו", אומר פרלמן, ופונה להביא דוגמה מעברו כתלמיד. "פעם כולם העריצו את ישה חפץ כי הוא היה גדול הכנרים. מתוך הערצה גדולה לאיש לא ראו שיש לו מנייריזמים ולא הכל ראוי להיות מופת. אני עצמי התרשמתי יותר מנגינתו של דויד אוסטרך למשל".
 
"אצלי בבית", מוסיפה טובי, "הייתה מדיניות הכוונה. אבי, שהייתה לו דעה נחרצת מה עלי לשמוע, בחר את הכנרים שאת תקליטיהם שמענו בבית. אני חייבת להודות שכשאני הפכתי לאמא עידנתי מעט את השיטה הזו והיה חופש בחירה לילדים מה לשמוע, אבל חופש שנבע מתוך רצון שכולם ישמעו מבחר מסוים. קצת יותר דמוקרטיה אבל לא דמוקרטיה מוחלטת. כאן בקורס כשאנחנו רוצים להדגים לא בהכרח תמיד נקשיב לכנרים, או נצפה בקטעים מתועדים של כנרים או נגני כלי קשת אחרים ב'יו טיוב'. הקשבה לשירה של אלה פיצג'רלד למשל היא הקשבה לשלמות, להפקת קול נדירה באיכויותיה, למרות שהיא שרה ג'אז."
 
יש גם עניין של גיל אידאלי שבו ניתן להטמיע את הידע המקצועי?
 
"הגיל המאתגר הוא בין 13 ל-15. זהו גיל שבו צלילות המחשבה מאפשרת לעצב את האמן העתידי", אומר יצחק פרלמן, וטובי מוסיפה: "מוזיקה היא גם סיבה טובה לבנות קהילה של אנשים שלא יתחרו זה בזה אלא ישלימו אחד את השני. כאן בתזמורת למשל אין כנר ראשון אחד בכל הקונצרטים. הם מחליפים מקומות בין פרק אחד למשנהו. הרעיון הוא להעריך את העמיתים שלך לתכנית וליצור מסגרת של עזרה הדדית בתוך הלימודים".
 
אחד הדברים הקשים בהוראת מוזיקה הוא למצוא את הדרך, דרך בחירת המילים, להעביר את הרעיון של נגינה טובה יותר. המוזיקה היא עניין מופשט והיכולת לדעת שהנגינה טובה יותר, מדויקת יותר ומצטיינת היא יכולת הפשטה הנצברת עם השנים. במהלך הלימוד מורים משתמשים בדימויים מעולמות פחות מופשטים על מנת להשיג תוצאות בנגינה. מהם הדימויים שאתה משתמש בהם?
 
"שאלה מורכבת. לפעמים אתה כלל לא צריך מילים. יש לי כיום תלמידה חדשה בת 14 שגם אינה שולטת כה טוב באנגלית. ואז אני שומע ואני עושה פרצוף של אי נחת. היא מסתכלת, רואה, קולטת, ומגיבה בפרצוף חסר נחת משלה, ומנגנת לפתע בדרך שונה. גם המימיקה של הבעות הפנים יכולה לשמש שפה. אבל אני ידוע כאוהב אוכל, כל אוכל (באחד הסרטים החביבים ביותר שנעשו לפני שנים עם יצחק פרלמן הוא צולם בחנות המעדנים זייבאר ברח' ברודוויי בניו יורק. אהבתו הבלתי מוגבלת למאכלים, לטעמים ולריחות פרצה באותו סרט מן המסך בקלות. י"ש), אז אני יכול לדבר על מוזיקה שנשמעת כגלידה למשל בטעם כזה או אחר, או מאכלים מורכבים יותר כמו חמין ואחרים. לקשר הזה משמעות עצומה, כי אני באופן עקרוני לא מדגים לתלמידים שלי מה אני רוצה. שלא יחקו את הנגינה שלי, אלא יגיעו בעזרת הבנה והטמעה ובעיקר הרבה דמיון."
 
בצוות המורים כאן יש גם מנצח מקהלה, פטריק רומנו. מה תפקידו?
 
"הוא בעל פוטנציאל  בלתי רגיל. כשאתה רק אומר לו שלום הוא מזהה את מנעד קולך ומיד משבץ אותך לשיר. וכך, כחלק מהתכנית, במהלך החזרות יש שעה אחת לפחות שבה כולם, מורים ותלמידים, מניחים את הכלים מידיהם ושרים בהדרכתו. זו כמובן דרך מעולה להכיר את המוזיקה שלא באמצעות הכלי אלא באמצעות כלי הביטוי היסודי שיש לכל אחד מאיתנו".
 
דיברנו על המועמד האידאלי. מיהו הבוגר האידאלי של תכנית פרלמן?
 
"זה מורכב (כאן מתלווה אנחה יהודית טובה הנשמעת כ"אוי"' עמוק ומשמעותי), "אנחנו מדברים על מכלול מושגים. הוא כמובן נשאר אדם פתוח, ואפילו יותר פתוח מן ההתחלה, הוא יודע שהוא חי בחברה. אנחנו באמריקה סובלים מן המגמה החדשה של חינוך בבית ולא בבתי הספר. ילד צריך לגדול בחברת ילדים. זה חלק מהתהליך, וזה תקף גם כאן. אחרי הלימודים הוא גם צריך להיות בעל כוח הישרדות כמוזיקאי. לא פשוט. אנחנו כמובן נעשה הכל שהכשרון לא ייעלם כמו שקורה לרבים. ואת היעלמות הכשרון אנו צופים בעיקר בעידן היוטיוב. ילד מחולל נסים בכלי נגינה לעיני מיליונים ונעלם. את זה איננו רוצים. ויש כמובן מי שמגיעים להישגים המוזיקליים באיחור, וגם להם מגיע".  
 
"אנחנו רוצים הישגים הרבה מעבר למוזיקה. ליצור קהילת בני אדם טובים יותר, פתוחים לזולתם בכל תחומי החיים", אומרת טובי, ויצחק פרלמן מסכם, "כולם יחיו באוטוביה (הוא ממציא מילה באותו רגע, המחברת את אוטופיה ואת שמה של אשתו ושותפתו לקורס, טובי)". ומילה אחרונה שלה, אי אפשר אחרת: "היינו רוצים מאוד שהפעילות כאן בירושלים תימשך. יצחק ימצא את הזמן. הבעיה היא כמובן המימון, אבל אני מקווה שהדרך תימצא". גם אנחנו.