מי שיבוא, בכיף
 
ב-1967 יצא אלבומה היחיד של להקת "החלונות הגבוהים" וניסח את הפופ-רוק הישראלי בעוצמה רבה כל כך, שגם 40 שנה ויותר אחרי צאת אותו אלבום, שצלילו העל-זמני נשמע רלוונטי ורענן גם היום, ממשיכה השפעתו להזין את מיטב היוצרים הישראלים הצעירים.
 
עטיפת אותו אלבום המציגה את ג'וזי כץ, יפהפייה אמריקאית זהובת שיער, בין אריק איינשטיין ושמוליק קראוס הצעירים והיפים, חקוקה בזיכרון הקולקטיבי, ואם יש קול שזורם בקוד הגנטי של הישראליות בימיה היפים ביותר, אין ספק שזהו קולה של כץ, שעל הניחוח שהעניקה לעברית עם המבטא האנגלו-סקסי והסקסי שלה, יכולה השפה רק להודות לה.
 
למעלה מ-40 שנה עברו כאמור, וכץ, שאת קורות חייה המפותלים יודעים רובנו בעל פה - הנישואים המתוקשרים עם שמוליק קראוס, הבריחה שלה בחזרה לארצות הברית לאור קשיי הזוגיות, החזרה לארץ ולפעילות מוזיקלית בעשור האחרון, ובעיות הבריאות של השנתיים האחרונות – חוגגת אוטוטו 70, אירוע שייחגג, כראוי, במחווה מוזיקלית במרכז ענב, תחת הכותרת "אצלי הכל בסדר", בה ייטלו חלק אסף אמדורסקי, אפרת גוש, גלעד שגב, חמי רודנר, ישראל גוריון, מארינה מקסימיליאן בלומין, מיקה קרני ומיקי שביב, שלום חנוך ומשה לוי, שלומי שבן ואמנים נוספים, שיזכירו לנו למה שירים כמו "אהבה ראשונה", "אז מה", "שוב", "ימי ראשית הקיץ", "ילדה קטנה", "בובה זהבה", "זמר נוגה", "מה איתי", "אצלי הכל בסדר", ועוד רבים נוספים, מחזיקים מעמד שנים רבות כל כך.
 
"האירוע הזה נולד ביוזמה של רמי הראל, שמלווה אותי בהופעות כבר עשר שנים, מאז שחזרתי לארץ", מספרת כץ. "רמי הוא פשוט כמו אחי, והוא כל הזמן דואג לי, ולפני כמה חודשים הוא דיבר עם אנשים ממרכז ענב שהתלהבו מהרעיון וחיברו אותו ליום ההולדת ה-70 שלי שמתקרב. עוד אנשים שהצטרפו לעניין הם יואב קוטנר (עורך ומנחה – ט.ג.), המתופף איתן איצקוביץ (יזם ומפיק אמנותי – ט.ג.) שעובד עם רמי, ויהודה עדר (מנהל אמנותי – ט.ג.)".
 
עד כמה את מעורבת בבחירת השירים לערב?
 
"ישבנו, שאלו אותי את מי אני אוהבת ואת מי אני רוצה, דיברו עם ברי סחרוף שנורא התלהב אבל בדיוק יצא שיש לו הופעה באותו יום, גם נינט נורא רצתה אבל יש לה את ההצגה 'אביב מתעורר' אז היא לא יכולה, ואני אמרתי להם 'תראו, תעשו את העבודה, תעזבו אותי בשקט... מי שיבוא, בכיף. אני מעריכה את זה מאוד, זה נורא מרגש אותי ואני בטוחה שיהיו חבר'ה טובים'. נדמה לי שכל אחד מהזמרים בחר מתוך האוסף שלי את השירים שהוא ישיר, דואטים וסולואים, הרוב אני לא יודעת מה בחרו, זה יהיה בשבילי הפתעה".
 
רוצה להקליט באנגלית
 
גם את תשירי בערב הזה?
 
"רצו שאני אשיר, אבל אמרתי להם שלא בא לי לשיר עכשיו. אני עוד לא מרגישה מוכנה לזה, אבל אולי אני אשיר בסוף שיר אחד עם כולם. כולם יתאספו על הבמה ונשיר ביחד משהו. האמת, אני רוצה לשבת וליהנות מהקהל. הפעם זה לא להיות מאחורי הקלעים וכל הדיבורים וכל המתח. אני מתרחקת מלחץ ומתח, אז אני באמת רוצה רק לשבת בקהל וליהנות. זה נורא מרגש אותי, אני לא יודעת אם זה בכלל מגיע לי".
 
נו, באמת...
 
(צוחקת)
 
אני מתארת לעצמי שהצורך להתרחק עכשיו ממתח ולחץ קשור להתאוששות מהשנתיים האחרונות שבהן סבלת מבעיות בריאות לא קלות.
 
"היה לי וסקוליטוס, דלקת כלי הדם במוח, זו מחלה אוטואימונית. עברתי די גיהינום, חודש בית חולים, חצי שנה שיקום, עלייה במשקל של עשרים וכמה קילו בגלל התרופות, ועכשיו, ברוך השם, זו תקופה הרבה יותר טובה מאשר הייתה לפני שנה וחצי. הכל עכשיו תחת שליטה. אני ממשיכה עם תרופות נגד כאבים, ממשיכה לשמור, כדי שהמחלה לא תחזור, כי זו מין מחלה כזאת שחוזרת לפעמים, ואני נהנית קצת מזה שהתרחקתי מכל הלחץ של השואו ביזנס, הלחץ של הנסיעות בכל הארץ, של אם הסאונד יהיה טוב, אם יבוא קהל, אם הקול נשמע טוב, ההתרגשות שלפני וההירגעות שאחרי עם האדרנלין. מצאתי לי קצת חופש מכל הלחץ הזה וזה דווקא מוצא חן בעיניי. אבל אוטוטו בטח אני אתחיל להתעניין בדברים מעניינים לעשות. אני רוצה לשיר ולהקליט למשל באנגלית".
 
את מתארת פה את העשור האחרון שלך, וזה באמת מטורף קצת לחשוב שאחרי 15 שנה שבהן גם לא היית בארץ וגם שרת יחסית מעט, פתאום חזרת והשתלבת בתנועה הזו בצורה טבעית כל כך, ובהתחשב בכותרת של הערב בענב אני מרשה לעצמי להגיד שכל זה כשאת כבר לא ילדונת...
 
"אני חייבת להגיד לך, עשר שנים עשיתי הופעות בכל הארץ עם רמי, בכל מיני פסטיבלים וכאלה, ולפני שנה וחצי הצטרפתי לגלעד שגב ועשינו אחלה ערב, מחווה ל'חלונות הגבוהים', עם עיבודים חדשים שעשה אלון פרימן ועם ארבעה חבר'ה צעירים מדהימים שמנגנים כל כך יפה, ועם חזרות שלושה חודשים, ואני נהניתי ובאמת השתוללתי ושרתי ורקדתי וסיפרתי סיפורים לפני השירים, וזה באמת היה קאמבק כמו שרציתי, והיו לנו איזה 15 הופעות באוקטובר, כשהיו החגים, ופתאום באה לי המכה הזאת. הרופאים אמרו לגלעד, 'היא לא תחזור כל כך מהר לבמה'. אז באמת עברה שנה וחצי של טיפולים ואם.אר.איי וביקורים אצל רופאים והרבה כדורים, ולשמור פה ולשמור שם, אבל ברוך השם, עכשיו חזרתי למשקל שלי ולכוח שלי ואני פשוט במעקב כל הזמן.
 
"הרבה אנשים עוברים מחלות ולי יש רק כמה עצות, כי יום אחד את קמה ואת לא מכירה את עצמך ואת משתנה בגוף ומשתנה באישיות ונכנסים הרחמים, והבנים שלי אמרו לי, 'אמא, רק להיות אופטימית, עם חיוך, הכל יהיה בסדר, הכל יעבור'. וברגע שחשבתי ככה, הכל היה לי הרבה יותר קל. כל דבר קורה כמו שהוא צריך לקרות. אנחנו עוברים בחיים דברים שאין לנו שליטה עליהם, ועוברים את זה כמה שיותר טוב".
 
בואו נשאיר את זה איך שהיה
 
ואת רואה את עצמך חוזרת לפול טיים עבודה?
 
"את האמת, אם יציעו לי משהו שידליק אותי, משהו חדש, כי לחזור על אותו דבר באותן נסיעות רחוקות וקיבוצים וכל מיני מקומות, לזה ממש אין לי כוח, אבל אם יבוא איזה פרויקט מעניין, אני תמיד פתוחה לדברים חדשים. מגיע זמן שרוצים קצת לשנות, ללכת לכיוונים שונים".
 
בדיעבד, אחרי כל הגלגולים, את שמחה שחזרת סופית לארץ?
 
"מאוד, מאוד מאוד. חזרתי הביתה פשוט. אני לא יודעת מה עשיתי 15 שנה בחוץ לארץ. לא יודעת מה עשיתי שם, כי כל הזמן התגעגעתי לפה, וכל הזמן הרגשתי שזה הבית שלי".
 
אז למה באמת נתקעת בחו"ל זמן רב כל כך?
 
"החיים מתגלגלים. הילדים נכנסו לבית ספר, היה קשה להוציא אותם, התחתנתי מחדש, התאלמנתי, החיים סחבו אותי וזרמתי עם זה, ופתאום עברו 15 שנה. ואני נורא שמחה שאת וסולו ונתן כהן החזרתם אותי הביתה (ג'וזי חזרה לארץ בעקבות הזמנתם של נתן כהן וסולו יורמן להקליט את השיר "אחכה לך" לאלבומו של כהן "תחנת דרכים 97", בו נטלה חלק גם החתומה מעלה – ט.ג.), למקום ששכחתי כמה היה לי בו כיף וכמה טוב פה וכמה שהתגעגעתי".
 
אני חייבת לשאול אותך שאלה מהסוג ה"סיכומי". עם כל הלהיטים הענקיים הרשומים על שמך, האלבום של "החלונות" יצא לפני 40 שנה, גלגולי החיים שלך הרחיקו אותך לא פעם מהמוזיקה, ונדמה שהוצאת הרבה פחות שירים מכפי שיכולת. יש איזו תחושה של החמצה במבט לאחור?
 
"כן, קצת. הסיבות שלא עשיתי יותר היו סיבות אישיות יותר, בגלל החיים הפרטיים שלי, ולא בגלל שלא יכולתי או שלא רצו, אבל היו חיים די סוערים, וזה גרם קצת לזה שהפסדתי כמה דברים טובים שיכולתי לעשות, גם בארץ וגם בחו"ל. אחרי ש'החלונות' התפרקו פנו אליי מלונדון סי.בי.אס, ורצו להקליט לי תקליט שלם באנגלית, ולא היה לי אישור, בואי נגיד את זה ככה... אז לא הלכתי לפי הלב וסירבתי לזה, ועד היום אני חושבת שזו הייתה טעות, אבל אני לא בוכה על חלב שנשפך. אני יכולה לספר לך על כל מיני דברים שפנו אליי בתחילת שנות ה-70, להצטרף ל'כוורת', ל'גזוז', לערב עם דני ליטני שהוא עשה בסוף עם יהודית רביץ. את כל זה פנו אליי קודם, אבל המצב המשפחתי עם שני תינוקות והמצב הלא שקט בבית, הבעיות האישיות במשפחה עצרו אותי. אם אין תמיכה מהצד שאני צריכה כשיש שני תינוקות, אי אפשר לעשות את זה, ואני מצטערת שלא עשיתי את הדברים האלה".
 
מצד שני, את הראשונה להגיד, כפי שאמרת קודם, שהכל קורה כמו שצריך לקרות.
 
"כן, ואני נורא גאה, ועובדה שעד היום אנשים פונים אליי בהערצה ועם אהבה, ואומרים לי כמה טוב שאני כבר בריאה, ומתי נשמע שיר חדש, ואוהבים אותך, וטוב שאת פה, ועד היום הזה אנשים מתים על השירים, וזה בזכות שמוליק ואריק, לא רק בזכותי, ואני גאה בזה. היו כמה פעמים שאנשים פנו אלינו שנעשה את 'החלונות' עוד פעם אחרי שהלהקה התפרקה, אבל כמו ששני הגברים, שמוליק ואריק, אמרו לי, בואו נשאיר את זה איך שזה היה. תזכרו אותנו כשהיינו צעירים ויפים. המוזיקה נשארה, וזה מה שחשוב".

"אצלי הכל בסדר", 8 ביוני 2010 ב-21:30, מרכז ענב לתרבות בתל-אביב. להזמנות: 03-5217766.