בין בלוז ונשמה לבלדות פופ מתוקות
 
בואה של ג'ואן ארמטריידינג אינו חלק מגל מופעי הרוק העצום השוטף אותנו: ארמטריידינג פונה לקהל יותר מבוגר, קהל שמעדיף לשבת מאשר לעמוד, שראה את הקליפ של Drop the Pilot עם יציאתו לשוק הטרי, ואפילו יודע לצטט בזמן ההדרן את השורות המקסימות Animal, mineral, physical, spiritual, I'm the one you need, ואולי אף נכח בביקורה הקודם בקיסריה (1995).
 
ארמטריידינג נעה על חבל דק שבין בלוז ונשמה ללהיטים ובלדות פופ מתוקות, כאשר יד הראשונים גוברת. היא סינגר-סונג רייטר וגיטריסטית מצוינת, ויש משהו בטקסטים שלה שמאזן את מהלכי הפופ השגרתיים: תמיד יש בטקסט איזשהו עוקץ.

לארמטריידינג, בת 60 עוד מעט, יש הישגים רבים: מעט מאוד זמרות בריטיות כבשו את מצעדי הבלוז בארצות הברית (נדמה לי שהיא היחידה), היא מקליטה במרץ, וזה אולי מסביר את השקט הפרסומי המלווה את הופעתה בהיכל התרבות. אמנם היו תזכורות קצרות בכרוניקות ובערוץ הרדיו 88 – אך כל להקת פאנק המגיעה לתל-אביב זוכה ליחצנות מאומצת יותר. אבל כנראה שמספיק להזכיר את שמה המיתולוגי כדי להביא קהל, ולא נתווכח על עובדות - היכל התרבות, למעט היציעים, היה מלא ברובו, עם קהל נוסטלגי של אמצע הדרך, המכיר את השירים הישנים ורוצה לשיר אותם.
 
אלינו הגיע ההרכב, המונה קלידים, מתופף המנגן גם בסקסופון, ובס גיטרה, בסוף סיור שכלל 70 הופעות של מה שהוגדר כמופע בלוז אקוסטי. אך המופע, למעט שיר אחד שנוגן בגיטרה אקוסטית, לא היה אקוסטי, וגם בלוז היה בו רק במידה מצומצמת. המילה בלוז ניתנת לפירושים רבים, ובפירושה המורחב אכן יש לארמטריידינג את הבלוז בנשמה ובביצוע.
 
פורסם שהמופע יתחיל ב-20:30, אך כולם ידעו שהוא למעשה מתחיל ב-21:00, ובמציאות החל ב-21:30. לא מתאים להיכל התרבות להתנהג כפאב שיש בו "פתיחת דלתות" שעה לפני המופע. תחילת המופע הייתה מהוססת מבחינת הסאונד. דווקא את הזמרת לא שמעו מספיק, ואת הגיטרה שלה יותר מדי. לאט לאט הושג באלאנס סגור, ואחרי חמישה-שישה שירים הושג באלאנס כמעט סביר.
 
עדיין הקטעים היותר מרגשים היו דווקא אלה בהם לתזמורת היה תפקיד מינימלי. למשל, לקראת סוף הקונצרט, בשיר המרגש Willow נתנה הזמרת את הבמה לקהל, עם תמיכה מינימלית של הקלידים. אמנם רק חלק קטן מהקהל שר את המילים המדויקות, אבל אלה ששרו יצרו רגע חד פעמי. בכלל, כל השירים המוכרים עבדו היטב. המופע החל עם Show Some Emotion  ועוד שיר מוכר – ומיד עבר למטרה העיקרית של המופע – הצגת הדיסק החדש בעל השם This Charming Life , שלא התכוון להיות אירוני אלא חגיגת שמחת חיים.

הקהל מחפש להיטים
 
אני אהבתי יותר את הקטעים הבלוזיים החדשים כדוגמת Into The Blues, ואת הקטעים שהתחילו כבלדות, ואז ארמטריידינג הכפילה את הקצב בגיטרה בעוד שאר ההרכב ממשיך לנגן לאט. כך היה בשירI Am A woman In Love.
 
אני מאמין כי המתיקות הופכת אותה לפחות רלוונטית. התזמור הזהה של בס קלידים וגיטרה, שלא היה מגוון דיו, הוא תזמור שגרתי המבודד את הזמרת משאר ההרכב ולא יוצר ספונטניות על הבמה. ההרכב היה מקצועי מאוד אמנם, והיה מתורגל ומוכן לכל  ג'סטה ולכל תפנית, אבל המשמעת הזו מבטיחה שלשום נגן, פרט לזמרת, לא תהיה יציאה מטורפת, שכל סולו יהיה קצר ולא ממש מאולתר.
 
לכן, כאשר ארמטריידינג התרכזה בפריטה קצבית ובאלמנטים השחורים העמוקים ובקול היותר נמוך שלה הבוקע מלמטה - אז ניתן היה להבין את הייחוד שלה, המחזיק אותה שנים רבות על הבמה. לעומת זה היו לה גם קטעי סולו גיטרה שהיו די סתמיים ואולי אפילו מיותרים. אך רוב הקהל חיפש את מה שהוא אוהב, דהיינו להיטים כגון Love & Affection ו-Me Myself I, אותם שר יחד איתה ולא היה לו כל כך אכפת מהתזמורת.
 
את הלהיט הגדול Drop The Pilot שרה ארמטריידינג כהדרן (שני מתוך שני הדרנים) והזמינה את הקהל לקום ולבוא אליה. הזמנה כזו התבקשה מזמן: נכון שהיא יזמה, כמו במופעי נשמה רבים, והביאה את הקהל למחיאות כף והנעת ידיים מצד לצד, אך המחווה הייתה מעט מאולצת, ואילו הריצה אל הבמה הייתה ספונטנית.   לסיכום, נעים להיזכר, כדאי ללכת ליו טיוב ולהשוות חוויות, וטוב לראות שיש בארץ נאמנות לאריות הגדולים של העבר, וארמטריידינג - הממשיכה ליצור ללא הפוגה - ראויה לאמון הזה.
 
שבת, 5 ביוני 2010, היכל התרבות תל-אביב.