הדמויות מתגמדות
 
אחת החוויות האופראיות היא ההאזנה למוזיקה. ישיבה בבית אופרה או באולם קונצרטים, שלא לדבר על האזנה להקלטה, מקנה הזדמנויות לא מעטות לעמוד על טיבם של זמרים, גם ללא התבוננות בפעולותיהם על הבמה. הקשבה בעיניים עצומות תחשוף עד מהרה למאזין את הזמרים הטובים, את איכות התזמורת המנגנת, פעם כאנסמבל גדול ובפעמים אחרות כנגנים בודדים בהרכב גדול, עם הזמרים או בלעדיהם.
 
אלא שבהפקת הענק "נבוקו" או "נבוקו במצדה" הניסיון לחוות את החוויה האקוסטית במלואה היה מראש חסר טעם. ההתכנסות של אלפי הצופים, 6,500 בכל מופע, הייתה ראשית כל על מנת לראות את החגיגה הוויזואלית. לראות איך הפך המדבר למתחם קניוני. לראות את שדרת העמודים הרומיים – עם כיבוד תואם – ומושבים להמתנה עד לתחילת המופע; לראות חוויה ברוח ברוח לס וגאס, שקיבלה את פני הבאים לאתר האופרה במצדה. לראות את מרכז המתחם, את החלק הנקרא "אולם", בכל אלה החוויה היא בעיקר ויזואלית.
 
למעשה מה שנראה בהפקה היה בעיקרו אופרה שחיבר אשף התאורה במבי (אבי יונה בואנו). ההצגה, לכל אורך הערב, הייתה ההצגה שלו. אחרי נס תאורה אחד, למשל, עליית המקדש באש כשהבמה נשטפת באדום, בלהבות אש חיה, וצוק המצדה מקבל את מנת האודם שלו, הצופה מקבל תיאבון לעוד ועוד נסי תאורה. הללו אינם מאחרים להגיע. תאורה שוטפת, אור מן האדמה אל הרקיע שמעל שיוצר כנסיית אור יפהפייה כשלעצמה, אך בה בעת מגמד את הדמויות על הבמה.
 
התאורה האירה נכון גם את עשרת הסוסים, אחד מהם הוביל את כרכרתו של נבוקו, וגם את שני הגמלים ששמותיהם לא מוזכרים בתכנייה ולכן קשה לחלק להם ציונים פרטניים. מופע התאורה, שאכן כמותו לא נראה כאן מאז ימי לוחמי מצדה ובכלל, הוא מרהיב ומרשים. נוכחות צוק המצדה הייתה מורגשת חלקית, ברגעים בהם הואר הצוק בצבעים שונים (היה אפילו רגע מאוד עכשווי, כשאורותיה האחוריים של מכונית, שנכנסה מן הסתם למתחם הסגור של המופע, הבהבו בחלק השמאלי הגבוה של המתחם, עד שהיא נעלמה).

 
"נבוקו". צילום: יוסי צבקר
 
בתוך מופע התאורה המרשים במדבר - ואלמלא מזג האוויר החמים ניתן היה לשכוח לרגע שמדובר במדבר - הייתה גם אופרה. יצירה מוזיקלית לזמרים, מקהלה ותזמורת, שבמקרה הזה די נמוגה בתוך שפע הזיקוקים הוויזואליים. בשונה מיציאה ממופע אופראי מקובל, שבו נחרט מיד בזיכרון קול של זמר, נוכחות תזמורתית או מקהלתית, כאן הניסיון לשחזר מיד אחרי המופע את הפרטים המרכיבים את החלק המוזיקלי מניב תמונה צלילית אחידה מדי. התזמורת שצליליה מגיעים בבאלאנס, נשמעת מדייקת ואיכותית, אבל אחידה מדי.
 
כן כמובן היה פרק המקהלה הנודע, הלהיט הענק של האופרה, הפרק  va pensiero (לכי מחשבה), שירת הגעגועים והכמיהה של הגולים בבבל לציון על מגדליה ההרוסים. את הפרק הזה שרנו עוד לפני שהחלה הנגינה, ועל מנת שלא נשכח אותו שב דניאל אורן והשמיע אותו שלוש פעמים, לשמחת האלפים שמילאו את "האולם". אשף הצליל בריאן גרנט, שהובא מאנגליה כדי לתת לנו, באמצע המדבר, חוויה של אולם אופרה - הצליח במיוחד בהעברת צליל מדוד ומתון, לא צליל מתפרץ וצווחני.

 
"נבוקו". צילום: יוסי צבקר
 
יותר העמדה, פחות בימוי
 
מרגע שהתקבל הצליל המדוד והשקול היו רגעים לא מעטים שהצליל של הגופים הגדולים נשמע כצליל דיאטטי. הדרמה שחולל דניאל אורן לפני שבועות ספורים בבית האופרה בהפקת "היהודייה", או למי שזוכר את "נבוקו" שלו מלפני יותר מ-15 שנה, גם היא בבית האופרה, נשמעה במופע החוץ רזה יותר.
 
לעומת הקולות הרבים, התזמורת והמקהלה, הסולנים זכו לנוכחות משלהם, וכאן חזרה היכולת האישית לדבר. בתזמורת למשל בלטו קטעי הסולו של החליל ושל הצ'לות שקדמו לקטעים החמים-אנושיים יותר של האופרה. זה מתחת לבמה. מעליה בלטו שניים במיוחד, דמיטרה תיאודוסיו, זמרת הסופרן היוונייה בתפקיד אביגיל, בתו המאומצת של נבוכדנצאר (נבוקו), שחצתה את הקווים היטב מן הצעירה תאבת השלטון שבונה את עצמה ועד לרגעי המשבר והתאבדותה בסוף האופרה.
 
מולה ניצב בתפקיד זכריה, הכהן הגדול, פאטה בורצ'ולדזה, שנוכחותו הדרמטית וקולו המוכרים היטב מהופעותיו המרובות בישראל (שרק ימשיך) חוצה כל חלל תצוגה. יחסית לתפקידי אביגיל או נבוקו, הוא, כאיש דת, צריך לשמור על קו אחד, נאמנות לאלוהיו, ברגעים של חטיפת הנסיכה בתחילת האופרה - מה שנקרא בלשוננו היום פיגוע מיקוח – ועד להובלת העם חזרה לארצו והובלת הזמרים כולם לשירת הודיה לאל העבריים המדהים, בזמרת א-קפלה לקראת סופה של האופרה.
 
בורצ'ולדזה כאמור עבר את מצדה בקלות (כך זה נשמע לפחות). החולייה החלשה בשלישייה המובילה התגלתה בדמותו של אלברטו גזאלה, הבריטון שגילם את נבוקו. כזכור, התפקיד הוא תפקיד מרשים של מלך, הלוקה בהיבריס ומעלה את עצמו לדרגת אל, מאבד את שלטונו לבתו החורגת, ובסופו של דבר, בעזרת גרמי השמים, במקרה זה אלוהי ישראל, שב לכס השלטון ומעניק לבני ישראל הגולים בבבל את חירותם בארצם. ללא ספק תפקיד פרוטגוניסטי מרשים, המספק הזדמנות דרמטית לזמרי בריטון.
 
גזאלה התגלה כבעל נוכחות קולית חד גונית וקטנת ממדים לתפקיד, בייחוד במקום הזה.  לטיציאנה קרארו, בתפקיד פננה, בתו של נבוקו העוברת למחנה ישראל - קול יפה, אבל נטול דרמה. היתר, בכללם שני הישראלים היחידים בהפקה - ליליה גרצובה (אנה, אחותו של זכריה) ופליקס ליבשיץ (עבדאללה, קצין בבלי) - מילאו את תפקידם.
 
עמוד הקרדיטים בתכנייה מרמז על הפער בין הציפיות לבין המופע. בראש העמוד מופיעות המילים "נבוקו במצדה", ובעמוד עצמו: "ג'וזפה ורדי: נבוקו - אופרה לירית בארבעה חלקים". מה שראינו היה "נבוקו במצדה", מופע ענק של הבמאי יוסף רוכליץ, שעסק, בהתאם לתנאי השטח, בעיקר בהעמדה ופחות בבימוי. מעצבת התפאורה המרשימה ניצן רפאלי עשתה שימושים שונים בקירות נפתחים ובמשטחים נעים. מעצב התלבושות אלברטו ספיאצי נטה לשפה פשוטה, אולי פשוטה מדי, שוב, ברוח המופע הגדול, והכוכב הגדול של הערב הוא כאמור במבי.
 
בתוך כל אלה היו גם זמרים, מקהלה ותזמורת, אותם הוביל במנת ההתרגשות ההולמת דניאל אורן, שעשה את המיטב לטובתם של ורדי ויצירתו, שנוכחותם הצטמצמה בחגיגת העיצוב הגדולה.