לתאר את תהליך היצירה
 
בשבוע הבא יתקיימו בתל-אביב ובירושלים המופעים "מינ-הרה" ו"שערי ירושלים" של להקת קולבן דאנס – להקת המחול העכשווי המנוהלת על ידי הכוריאוגרף אמיר קולבן. שני המופעים שונים אמנם במהותם וגישתם, אך החוט המקשר ביניהם הוא העיר ירושלים, העיר בה נוסדה להקת קולבן דאנס בשנת 1996 ובה היא פועלת מאז, על תקן להקת המחול היחידה והאחרונה בעיר הקודש.
 
קולבן דאנס היא אחת מלהקות המחול הבולטות בארץ, הנוהגת לשלב בהופעותיה צורות אמנותיות רבות ומגוונות, כגון מחול ותיאטרון, מוזיקה חיה ומוקלטת והקרנות ענק של וידאו ואנימציה ממוחשבת.
 
מייסדה של הלהקה, אמיר קולבן (56), רקד כסולן בלהקת בת שבע, בבלט הישראלי ובלהקות בארצות הברית ובגרמניה, והיה בין מקימי להקת תמר ברמלה ובירושלים, שם גם כיהן כמנהלה האמנותי של הלהקה. יצירותיו של קולבן, המבטאות חקירה וחיפוש תמידי אחר שפות תנועה חדשות ורבתחומיות, הוצגו בהצלחה בארץ ובעולם והוא הוזמן בין השאר ליצור כוריאוגרפיות עבור להקות בחו"ל. שיחה על ירושלים, תהליך היצירה, הקשר בין המדע למחול וחיפוש השפיות בתוך הטירוף.

גם "שערי ירושלים" וגם "מינ-הרה" עוסקים בירושלים, יש קשר בין המופעים?
 
"הקשר היחיד הוא הקשר שלי לעיר הזו, אבל מעבר לזה אלה שני מופעים שונים לחלוטין. 'שערי ירושלים' עוסק באופן ישיר בירושלים כעיר וכתופעה, מכל מיני נקודות ראות: דתיות, לאומיות, אתניות והיסטוריות. כל שער בירושלים פותח סיפור אחר ומאפשר נגיעה בצבעים, בריחות, בזכרונות ובמיתולוגיות של העיר הזו. זה מופע מאוד אקלקטי. המוזיקה שלו, למשל, היא מיקס שמאוד אופייני לעיר הזו: נוצרית, ערבית, פיוטים וישראלית.

 
"שערי ירושלים". צילום: יח"צ
 
"'שערי ירושלים' משקף את היופי של העיר והוא מאוד צבעוני ונגיש, אבל זה לא מופע יודאיקה, הוא נוגע גם בדברים הפחות יפים – בקונפליקטים, בקנאות ובקושי. אני מנסה להעביר התבוננות עומק פלורליסטית במורכבות של העיר, להראות שהדרך להבין אותה היא להיכנס דרך כל השערים. זה קומפלקס שנוגע בעצבים החשופים של עיר יפה, קשה ובעייתית".
 
ו"מינ-הרה"?
 
"'מינ-הרה' זה מופע אחר לגמרי, והרבה פחות נגיש. כותרת המשנה שלו היא: 'יצירה שעוסקת בתהליך היצירה של מנהרה', וכמובן שהמיקום של הסטודיו שלנו בירושלים מעניק לעניין משמעות מורכבת יותר, אבל בגדול המופע הזה עוסק בתהליך היצירה. ניסיתי למצוא פתרון לפרדוקס של איך אפשר ליצור משהו שיהיה מופע ותהליך גם יחד, ועשיתי בשביל זה מאמץ ענק - להביא מופע שהרבה מהקטעים שלו נמצאים בתהליך שלא נעצר ומתחולל בזמן אמת על הבמה.
 
"הבעיה עם מופעים היא שאתה מביא לבמה מוצר מוגמר, והחידוש והרעננות הולכים לאיבוד, גם ליוצר, גם לרקדנים ואפילו לקהל. יכולתי לתאר על הבמה את תהליך היצירה בדיעבד, אבל זה לא עניין אותי, רציתי להביא את התהליך כשהוא חי ובועט ולא מפסיק להתחדש. אחרי התכתשות לא קטנה עם הפרדוקס הזה הגעתי למדע המערכות המורכבות ומצאתי פתרון".

להסיט את וילונות הסטודיו
 
פתרון מדעי לבעיה אמנותית?
 
"בדיוק. מערכת מורכבת היא מערכת שמכילה מספר גדול של מרכיבים שמשפיעים זה על זה, והחקר של זה קיים היום במדעים כמו פיזיקה, סוציולוגיה, פסיכולוגיה וטכנולוגיה. בעצם לוקחים מערכת, חוקרים את התבניות שלה, מגדירים אותן ומשפרים את היכולת לחזות את התנהגותן.

"המחקר הזה נתן לי כלים חדשים ומעניינים למצוא פתרון לפרדוקס, ומה שיצא הוא שהכתבתי מערכת כללים שבתוכה לרקדנים יש חופש גדול לבחור, כך שהקהל אף פעם לא ממש בטוח אם מה שהוא רואה זו כוריאוגרפיה מסורתית קבועה מראש ששולטת בזמן ובחלל או אימפרוביזציה, כלומר בחירות שמשתנות כל הזמן. 
 
ואיך הרקדנים והקהל מסתדרים עם זה?
 
"מהרקדנים זה דורש עירנות וכוונון ורגישות גדולה אחד לשני, כדי שלא יקרו תאונות על הבמה. זה מאוד מחדד אותם. יש כאן משהו חדש לגמרי, חשוף ולא רגיל. כל מופע הוא יצירה חדשה עם התלבטויות ואופציות בחירה. במובן הזה זו חוויה אחרת לגמרי ממופע מחול מהודק ומקובע, והקהל זורם עם זה. זה מעורר המון סקרנות של 'איך עושים את זה', ובעצם מעניק נגישות חסרת תקדים לתוך הסטודיו של היוצר והראש שלו".
 
אז ירושלים היא בעצם מקור ההשראה שלך?
 
"הפעילות שלי פה בהחלט משפיעה על היצירה שלי, וזה ניכר בשני המופעים, וגם בבחירת המוזיקה. כשאתה חי במקום כמו ירושלים אתה חשוף לדברים שלא היית חווה במקומות אחרים, יפים וגם קשים. לא פשוט להחזיק כאן להקה. אין יום שעובר בלי שחרדים מתלוננים למנכ"ל העירייה להסיט את הווילונות של הסטודיו. אלה דברים שלא הייתי עובר במקומות אחרים. אבל אני חי כאן כבר המון שנים ומאוד מחובר למקום, זה הבית שלי".
 
אתה פסימי לגבי עתיד העיר?
 
"לא, אני מאמין שיש סיכוי לשפיות בתוך הטירוף של ההתחרדות והכפייה. יש היום בירושלים עשייה תרבותית חזקה וצעירה, ואני מאוד מקווה שזה ילך ויתגבר. אני יודע שהסטטיסטיקה נגדנו כי על כל שמונה ילדים שהולכים היום לכיתה א' רק אחד הוא חילוני וזה משקף נאמנה את מצב העיר. אבל כמו הכניסה בשערי ירושלים, יש כל מיני דרכים להסתכל על המצב, ואני מקווה שיום אחד ייפתח כאן גם שער הרחמים".