לרגל מופע הפסנתר החדש שלו, מספר צביקה פיק לטל גורדון על הקשר האינטימי שהוא יוצר לראשונה עם הקהל שלו ועל תהליכי הכתיבה של אחד מן היוצרים היותר מוכשרים שצמחו כאן, שאיכשהוא תמיד העדיף להסתתר מאחורי מסכי רכילות וזוהר.
"חשבתי שאני אוהב רק את המופעים הגדולים"
לראשונה בקריירה שלו עולה צביקה פיק במופע לבד עם הפסנתר. נשמע לכם הגיוני? לי לא. שהרי ככלות הנצנצים והרקדניות, בכל זאת מדובר במלחין פסנתרי מובהק, ואיך יכול להיות שאחרי כל כך הרבה שנות פעילות רק עכשיו הוא מגיע לפאזה הכל כך מתבקשת הזאת?
אז הפסנתר הוא אמנם פסנתר חשמלי ולא פסנתר הכנף ההדור שדמיינתי, והלבד הוא יחד עם אסף שמואלי (בפסנתר חשמלי נוסף) אבל למה להיות קטנוניים. פיק, לראשונה בפורמט אינטימי, שנשמע מוצלח מאוד במופע שבו נכחתי, מתבקש להסביר פה, האם באמת מדובר בניסיון ראשון, ואיך לעזאזל זה לא קרה קודם.
- אז זו באמת פעם ראשונה בשבילך בפורמט כזה?
"מעולם לא הופעתי רק עם פסנתר בצורה כזאת רצינית ומקצועית. מדי פעם שרתי פה ושם משהו רק עם פסנתר, לפני המון שנים עשיתי ניסיון בלוגוס, אבל זה היה משהו קצר מאד, לא מופע שלם. עד שהתחלתי עם המופע הזה, הנוכחי, חשבתי שאני אוהב רק את המופעים הגדולים, עם הנגנים והזמרות והרקדניות והתפאורות וכל הבלגן הגדול הזה, אבל מסתבר שזה לא נכון... מההופעות שעשיתי עד עכשיו בפיוז`ן תל אביב ובקמלוט הרצליה הסתבר לי שאני דווקא אוהב מאד את הפורמט הזה".
"מסיבה פרטית בסלון"
- חששת קצת לפני ההופעה הראשונה?
"האמת שחששתי שאני לא אוהב את זה ולא אהנה, ולא ידעתי שהקהל יתנהג ככה. רק אחרי השיר הראשון אני מתחיל לדבר, ואז אני רואה בעיניים של הקהל שהם כבר רק מחכים שאני אפסיק רגע לשיר ושנתחיל לשוחח ולעשות צחוקים, אני רואה את מבט הזימה הזה בעיניים...
עלתה למשל מישהי לשיר, שאלתי בת כמה היא, ענתה בת עשרים ומשהו, ומישהו בקהל צעק, זקנה בשבילך, צחוקים... שלא לדבר על זה שמהרגע שמתחילה ההופעה הקהל שר כמו בשירה בציבור. הם מכירים את המילים יותר טוב ממני".
- מה ההבדל מבחינתך בין שני סוגי המופעים?
"קודם כל מופע כזה מאפשר לי להסתכל לקהל בעיניים, שזה משהו שלא קורה במופעים גדולים. זה מאפשר לי לדבר עם הקהל, לשמוע מה הם אומרים, מה הם שואלים, זה יותר חי. כמו מסיבה פרטית בסלון בבית, ואני אוהב את הקירבה הזאת. אני מרגיש נוח לראות את המבטים.. זאת תקופה יפה בקריירה שלי, ולכן אני מרגיש נוח לפגוש אנשים ולהופיע בפניהם כשאני מרגיש בשיאי.
ההופעה הזאת זה כמו לשתות קפה עם בנאדם מאד כיפי שאוהב אותך, מכבד ומעריך אותך, יודע כל מילה מכל שיר שלך, אפילו את הקטעים האינסטרומנטליים שאין פה, את התפקידים של הגיטרות, של התופים, הם שרים בלה לה לה. אני נורא נהנה. אין את זה בהופעות הגדולות. כשהופעתי לפני חודש וחצי בקיסריה, חוץ מאת השורה הראשונה לא ראיתי אף אחד בקהל".
"הקהל יודע עלי הכל"
לא הרבה מלחינים יכולים להרשות לעצמם להשאיר את שיריהם בפורמט עירום כל כך, של ליווי בכלי אחד בלב, בלי שאלה "יתפרקו" ללא המעטה של הפקה מוזיקלית עשירה. כמי שצפתה במופע אני יכולה להעיד על כך שהשירים של פיק כל כך מלודיים שלשמוע אותם רק על פסנתר לא גורע דבר מכוחם. חלק גדול מהליינים המוזיקליים המוכרים כל כך בלהיטים שלו נולדים מהכתיבה עצמה, והם באים לידי ביטוי גם בפורמט הפסנתרי.
- הפורמט העירום הזה, הנטו, לא יותר קשה, כשכל האחריות של המופע היא עליך בלבד, בלי רקדניות, זמרות ותפאורות?
"הרבה יותר קשה. קודם כל, כי אני מנגן כל המופע. פיזית זה יותר קשה ומאמץ. צריך לדפוק על הפסנתר בכל הכוח בשירים הקצביים, אין גימיקים, אין סולואים, זה נטו אתה, הפסנתר, השירים והקהל. עברו למעלה מעשר שנים מאז שממש ניגנתי באיזשהו מקום. במופעים הגדולים אני מנגן בהתחלת המופע בשיר, שניים, זהו.
אז זה יותר קשה אבל נקודת הפתיחה של המפגש הזה היא כבר לטובתי.. באים אנשים נחמדים ומעניינים שאתה לא מכיר, יושבים מולך, שותים, אוכלים, באים עם דעה קדומה טובה, אז הם מחייכים, מכירים כל דבר בחיים שלי, יודעים מה אני אוהב, יודעים שאני משחק כדורגל, ואיך קוראים לחברה שלי, מכירים את הבגדים שלי, את השטויות שלי, מדברים איתי...
ההופעה האחרונה בהרצליה התארכה לשעתיים בגלל שהיה נורא כיף. דיברנו, צחקנו המון, היו דקות ארוכות בלי לשיר, פשוט בכיף. במילים אחרות, זה לא נכון שאמן זה אמן וקהל זה קהל. דווקא במפגשים האלה הסתבר לי (ואולי זה לא קורה לכולם), שבגלל אורך הקריירה שלי והחשיפה הלא יאומנת שאני זוכה לה בחיים האישיים שלי, לא רק המקצועיים, הקהל יודע עלי הכל. אז זה באמת כמו לשתות קפה עם מישהו שאתה אוהב. כי אני אוהב את הקהל שלי, ואלה שבאים הם אלה שאוהבים אותי... בסיס המפגש הזה נורא נעים".
"דיוויד בואי בקמלוט הרצליה"
- אתה מרגיש שאתה נחשף אולי לקהל אחר דרך המופע הזה?
"לא ממש. זה אותו סוג קהל: מאנשים מאד צעירים בשנות העשרה ועד המבוגרים. יכול להיות שבאים אנשים שלא אוהבים להידחף ולעמוד שעתיים בתור. לא כל אחד נהנה במופעים המוניים. אם לי למשל הייתה אפשרות לראות את דיוויד בואי ערב שלם בקמלוט זה היה כיף מאוד גדול בשבילי".
- הרי את עבודת ההלחנה אתה עושה על הפסנתר, ונהוג לחשוב שכל אמן, בתחילת דרכו, מעדיף וחייב לעבור דרך הפורמט של רק הוא והכלי. למה בעצם נמנעת מזה?
"דווקא בגלל שאמנים הם כל כך חשופים, יש משהו נעים במרחק הזה מהקהל שיש בהופעות הגדולות. זה כיף לראות מהבמה גוש של אנשים, זה מן מסתור כזה. אתה עומד על הבמה, רחוק מאוד, עם מאה שוטרים מסביב, גדרות, והם שם ואתה פה, ואפילו שהקהל משתף פעולה, אתה בעצם לא יודע עליהם כלום. ויש כיף במרחק הזה.
אבל עכשיו, במופע עם הפסנתר, זה בדיוק ההיפך. זה סיפור אחר. זה כמו ההבדל בין לעמוד על הגג ולשיר לאנשים ברחוב, לעומת להכניס אותם לסלון, לשבת באמצע, ולדבר איתם. בהופעות הגדולות אני לא יודע מי מהקהל שר ומי לא. במופע פסנתר אני שומע אותם אחד אחד. אם מישהי שרה חזק אני מזהה מאיפה זה בא, רואה אותה שרה. בואי נגיד שמבחינה אמנותית מקצועית, במופע הפסנתר יש את כל מה שאין במופע הגדול, ולהיפך".
"אני חושב מנגינות"
- בוא נדבר רגע על ההלחנה נטו. איך נראית עבודת ההלחנה שלך? תמיד ליד הפסנתר?
"לפעמים אני מלחין בראש ולפעמים מול פסנתר, אבל תמיד המילים יהיו קודם (פיק עצמו לא כותב מילים), ותמיד זה כשאני יודע מראש מי הולך לשיר את זה ולאן זה הולך: להצגה, לסרט, לדיסק או לאירוויזיון. אני תמיד צריך לדעת את כל הפרטים ורק כשאני יודע אני מתיישב וכותב לפי כל האינפורמציה שנכנסה לי לראש. לכן זה גם כל כך מותאם נכון לאלה שאני כותב להם. לא הייתי כותב את `אלף נשיקות` לדנה אינטרנשיונל או את `דיוה` ליהורם גאון"
- ויש הבדל בין להלחין שיר של מירית שם אור (אקסתו, האחראית לרוב מילות להיטיו), לבין הלחנה של שירי משוררים?
"שום הבדל. המילים מתנגנות לי בראש עם איזה מנגינה שאני חושב שמתאימה להם, וברגע שאני אוהב את זה, יש שיר. אני ממציא בראש שלי עשרות מנגינות ביום. אני חושב מנגינות כמו שאדם חושב מחשבות. הן מתנגנות לי כל היום בראש, באוטו, ברחוב, בבית, רעיונות לשירים חדשים, למלודיות, למקצבים, פיסות של פזמונים..."
- אתה משקיע בכתיבה הרבה זמן ביום?
"אני משקיע מעט מאד. רק כשאני רוצה לכתוב לעצמי או למישהו. אני לא דוגר, לא יושב. רק כשאני כותב למישהו ואותו מישהו צריך לבוא, והבטחתי וזה... כשצריך אני עושה את זה".
- אז מה אתה עושה בשאר הזמן עם כל חלקי המנגינות שיש לך בראש? לאן הן הולכות?
"הן לא הולכות לאיבוד. אם זה רעיון טוב, זה נשאר באיזה מקום, וכשאני אצטרך זה יצוץ לי באיזשהי צורה, הרעיון, או הכיוון, או האווירה. יש לי הרבה מחשבות על אווירה לפני שאני כותב שירים. אווירה, או איזשהו סיפור שאני יכול לדמיין: מלאכים... כנסייה... קרקס... רקדנים... דיסקוטקים.. זוג.. עצב.."
"זה זמן טוב לתקליט חדש"
- מאיזה אמנים הושפעת כמלחין?
"הרולינג סטונס, דיוויד בואי, הבי ג`יז בתקופה המוקדמת שלהם, גארי ניומן, הטרמולוס.."
- ואיזה מוזיקה אתה אוהב לשמוע היום?
"בשנים האחרונות אני שומע רק את ה-MTV והרדיו, שירים מזדמנים, שאת זה אני הכי אוהב. ואת להקת אבבא אני שומע באופן קבוע עד היום".
- למה אתה לא מלחין יותר שירי משוררים? אלה הרי מפגשים שהביאו אותך לפסגות מוזיקליות גבוהות מאוד..
"אין שום סיבה מיוחדת. זה בטח עוד יקרה".
- איך זה שהלהיטים הכי גדולים שלך בעשור האחרון בוצעו על ידי זמרים אחרים ולא על ידיך? למה לעצמך כבר לא יוצאים לך כאלה?
"כי אני מקדיש לזה פחות. כן, אני באמת רוצה לכתוב שוב שירים לעצמי ולעשות תקליט. אני חושב על זה... זה זמן טוב לעשות תקליט חדש".
ההופעה הקרובה של צביקה פיק תתקיים היום, ב- 14 בדצמבר, במועדון הפיוז`ן בתל-אביב. לפרטים נוספים
האתר הססגוני של צביקה פיק
טל גורדון
14/12/2004
:תאריך יצירה
|