מוזיקה - "האומר כן": הליכה על גשרים צרים

שילוב מוצלח בין גרסת האופרה המאופקת של ברכט ווייל ובין גרסת המחזה הבוטה שבהמשך

הכי חשוב להסכים

אם ניתן לדבר, בתוך שלל המופעים המוזיקליים הדרמטיים, על מופע "אחר", זהו ככל הנראה המופע. במהלך כשעתיים מוצגים בזה אחר זה שני נוסחים לאותו טקסט של ברטולט ברכט, האחד אופרה למוזיקה של קורט וייל והאחר מחזה, גם הוא עם מוזיקה, מוזיקה של צח דרורי. הצפייה הכפולה באותה עלילה המתרחשת בסגנונות כה שונים מרתקת ומעוררת עניין רב, מעוררת ויכוחים וחשיבה מחדש על "מוסכמות", וזה, אם שכחנו, מה שאמנות במיטבה צריכה לעשות. מומלץ בחום.

אופרת בית ספר, כפי שנקראת היצירה הזאת, שייכת לקבוצת מחזות שנקראו גם יצירה-שיעור, תבנית דרמטית שאינה כפופה לדפוסים המקובלים של מחזות. למחזות אלה מטרה דיאלקטית- חינוכית מוצהרת ויש בהם גם כאלה שהוצגו על ידי תלמידים בבית ספר. בקבוצת יצירות זו נמצא גם את "הכלל והיוצא מן הכלל" ו"טיסתו של לינדברג" (שתיהן הוצגו בעבר בארץ). מחזות שכאמור חיפשו את תגובת הקהל, לא רק במובנה המקובל, אלא לעתים אפילו בצורת שאלון שהצופים התבקשו להשיב עליו.

את המחזה כתב ברכט בעקבות תרגום כפול (מיפנית לאנגלית ומאנגלית לגרמנית) של מחזה "נוֹ" יפני ושמו "טאניקו". הסיפור הוא על מורה היוצא בראש קבוצה אל מעבר להרים הגבוהים למצוא את הרופאים הגדולים. הימים ימי מגפה, ואל המורה וקבוצתו, שלושה מתלמידיו לשעבר, מצטרף ילד המקווה למצוא אצל הרופאים הגדולים תרופה לאמו שחלתה גם היא.

המורה, שמקבל את רשות האֵם, מצרף את הילד למסע. המסע המפרך בהרים הוא מעבר לכוחותיו של הילד. הילד אינו יכול להמשיך. המסורת או החוק הרווחים באותו מקום הם שמי שאינו יכול להמשיך במסע בהרים, יושלך לעמק. המנהג מכתיב גם קבלת אישורו של המועמד להשלכה (כלומר הילד) לביצוע הפעולה. מכאן "האומר כן". ההסכמה ומנגד אי ההסכמה הביאו את ברכט לחבר מחזה נוסף, "האומר לא", שבו מסביר הילד את התנגדותו ל"חוקים הקדומים".

המחזה/אופרה נפתח בשורה "מה שחשוב מעל לכל הוא להסכים". משפט טעון, מעורר, אידאלי ליצירת לימוד, לאופרת בית ספר, לשיעור מחנך או לפעולה ערכית בתנועת הנוער, ששרה המקהלה והוא שב ומושמע. אלא שברכט, שאידאל התיאטרון שלו "הזרה", "ניכור", או במילים אחרות - הנסיון להרחיק את הצופה ממעורבות רגשית במתרחש על הבמה, מייצר כאן טקסט עובדתי.

לכאורה טקסט פשוט מאוד, ומולו ניצבת, מעין עזר כנגדו, המוזיקה של וייל. על פניה מוזיקה פשוטה, קלילה, שבהנגדתה לעלילה, מעצימה את האיכות הדרמטית של דילמת הילד שילך מרצונו אל מותו. אבל המוזיקה של ברכט יותר מתוחכמת ומרובדת בשכבות קול קוליות וכֵּליות, המלמדות על מורכבות המסר הדרמטי.

גרובר-פרידלנדר החזירה (בעזרתם של המעצבים אלי פרידלנדר - במה ומסכות, איריס מועלם - תאורה, מור סנדרוביץ' ומיטל גואטה – תלבושות, וענת אור - איפור) את סיפורו של ברכט לארץ המקורית, ליפן. תלבושות, תנועה קצבית, מערכת סמלים ההולכת ונבנית על הבמה, סיפור העלילה באמצעות ציורים, ועוד מרכיבים שהמקום יקצר מלפרטם, מייצרים תחושה של תיאטרון יפני מסקרן.

הליכה חסרת תוחלת

תנאי המקום (אולם קלירמונט באוניברסיטת תל-אביב) קשים, אבל בה בעת הם אינם משאירים מרווח בין הקהל לשחקנים-זמרים. קרבה שמזמינה מעורבות ונוכחות. הקהל אינו יכול לנתח את השאלה המוסרית הגדולה בקור רוח. הוא נעשה מעורב גם רגשית. להצלחה זו יש לצרף את איכות הזמרים בתפקידים הראשיים דורון שלייפר, קונטרה-טנור מרשים בתפקיד המורה, יעלה אביטל, הילד, שהצליחה לשמר את תמימותה הקולית, ופלאקה גורנצי בתפקיד האם שהלכה והשתפרה במהלך ההצגה. על הצד המוזיקלי הופקד שו אי-אן שניצח מן הפסנתר, על תזמורת בת 15 נגנים ועל המקהלה הגדולה, הממלאת את תפקיד המספר.

יש גם שיעורי בית – ההפקה הזו מסכמת פעילות של שנה אקדמית במגמה למוזיקולוגיה באוניברסיטת תל-אביב. ואחד מתוצרי הלוואי שלה הוא תכניית-קופסה, או קופסת-תכנייה, המכילה מאמרים מאת 17 כותבים שונים, תלמידים ומורים בקורס, צילומים ועוד. רעיון מקורי וחדשני בנוף התכניות הנמכרות או המחולקות במופעים השונים.

שעה קלה לאחר האופרה הוצג נוסח שני, כמחזה, בבימויה של נועה קנולר. בשונה מן האיפוק בהפקת האופרה, קנולר, בעזרתה של הכוריאוגרפית רננה רז, מביאה לבמה תיאטרון גופני, בוטה, במסרים חריפים, הטקסטים נאמרים במעין אי מעורבות על ידי הילד (ישי פרנקל) או האם (לליאה גורמזנו, בניסיון לכלוא רגשות) ובעיקר המורה (משה פרסטר, השומר על איפוק ונראה כמי שנע בעיקר בהכתבה כוריאוגרפית).

לעומתם החברים האחרים במסע לארץ הרופאים הגדולים (רועי צדוק, אופיר נהרי והילה מצקר, המשוחררים יותר מקודמיהם) מעתירים שפע ביטויים עוצמתיים על הטקסטים שלהם ולעתים נראה שיכלו להסתפק בפחות. קנולר מעניקה לדמויותיה זהויות מתחלפות, בני אדם ובעלי חיים, וקשה שלא לחבר, אסוציאטיבית, את תמונת המסע למסע אחר שבעיקרו דורך במקום, מסעם של לאקי ופוצו ב"מחכים לגודו".

התנועה מוקפדת וההליכה חסרת התוחלת מקבלת ביטוי על הבמה המינימליסטית. יש רגעים של הומור, חיבור האם החולה לתרנגולת הרובצת על רגלה ומהווה חלק ממנה, וכן ביטויים בוטים של התנהגות אנושית. אולי הבוטות, כנוגדן להזרה של ברכט, קיבלה נוכחות יתר בהפקה החדשה. בסך הכל זהו צירוף מומלץ לצפייה, וכאמור, בעיקר משום שהוא מזמן בפעם אחת שני נוסחים לאותו מחזה, שתי שפות תיאטרוניות, ושתיהן מעוררות מחשבה ומעוררות דיון מחודש בערכי יסוד.

"האומר כן", אופרת בית ספר מאת קורט וייל וברטולט ברכט, בבימוי מיכל גרובר-פרידלנדר ובהפקת בית הספר למוזיקה ע"ש בוכמן-מהטה; "האומר כן האומר לא", בבימוי נועה קנולר, מאת ברטולט ברכט, בהפקת אנסמבל מעבדת תרבות דימונה. אולם קלירמונט, אוניברסיטת תל-אביב. המופעים הבאים יתקיימו ביום שלישי, 15 ביוני 2010, בשעות 17:00 ו-20:30 באולם יוספטל בדימונה, וביום חמישי, 17 ביוני, בשעה 21:00 באולם קלירמונט באוניברסיטת תל-אביב.