אנחנו כאן ויש לנו מה לומר
 
בשנים האחרונות, ויש מי שלא יאהבו את הדימוי הזה, אבל בכל זאת, גם ארצנו מלאה במיני שוקולטיירים. אתה נוגס מתוק חום, חום כהה יותר, ואז יום אחד מישהו מגיש לך את השוקולד... נגיסה אחת ואתה עוצר לרגע. זה בדיוק הדבר. אתה משהה את הנגיסה הבאה. מנסה לתהות על דקויות הטעם, מה היה שם, איזה תבלין חכם התווסף למרקם המעולה שאך זה שחרר את בלוטות הטעם מקצה הלשון ועד לתובנות המתוחכמות כשהן משדרות מסרים למוח. רגע נדיר של הנאה עילאית. אתה יודע שאת הרגע תנצור ואם יש עוד מן המתוק-החכם הזה, כדי לקחת ממנו במנות קטנות.
 
בנגינת הרביעייה ברה מינור ק' 421 של מוצרט הפעילה הרביעייה הירושלמית, למן המגע הראשון בכלים, את כל בלוטות הטעם המוזיקלי. החוויה בהאזנה לרביעיות לכלי קשת היא בריבוד הכפול כבסיס, נגינה של כל מרכיב, החיבור של כל הארבעה, ובין שני הקצוות האלה מערכות הדיאלוגים השונים המהווים נקודות ציון במסלול הסיפורי של היצירה, נקודות המאפשרות התבוננות מחודשת אל מה שכבר היה ומה שעתיד להתרחש.
 
התענוג העילאי שמציעים חברי הרביעייה הירושלמית נפתח בעצם הנוכחות. עוצמה שאומרת אנחנו כאן ויש לנו מה לומר. מכאן ואילך באים כל סוגי ההיגד. הנושאים בפרק הראשון, השבים ועולים מחדש (התייחסות בהמשך). הפיוט בפרק השני, לכאורה האיטי יותר, להלכה אין פרקים מהירים מאוד ביצירה כולה, סוחף בשלמות שבה נבנה, בעיקר בהובלה של התיבות דמויות התרועה המובילות אל נווה שאנן ורגוע מיד אחר כך.
 
הפרק השלישי, המנואט, חושף, מדעת או בבלי דעת, בקטע הטריו, געגוע לעליצות כפרית, עם הכינור הראשון המנגן מנגינה המקפצת במעין כבדות איכרית כאשר השאר פורטים באצבעם על המיתרים (פיציקאטו). הכל ערוך היטב והכל מוגש בטוב טעם. הפרק האחרון שב אל מתחמי ההצהרה הפותחת, מצטט קלות את המוזיקה של היידן, ואחר כך פונה אל הווריאציה, החזרה אל המנגינה הראשונה בדרכים שונות.
 
הפיסוק, הנשימה האחידה, הצליל השלם, כל אלה הפכו כל דקה בהאזנה לרביעייה הירושלמית לחגיגה מתמשכת. כאן צריך עוד להוסיף מילה אחת על היצירה. הרביעייה הזאת מס' 15 ברה מינור ק' 421 היא יצירה יוצאת דופן ביצירות מוצרט. זו אחת היצירות שהקדיש מוצרט להיידן ובפרק האחרון גם מצטט מרביעייה של היידן.  

 
הרביעייה הירושלמית. צילום: יח"צ

מדויק, נכון, בהיר ומעמיק
 
מוצרט כאן אינו  שולף מנגינות קלילות בזו אחר זו, אלא עובד על חלקי הפיתוח של מנגינת הנושא ועל הווריאציות. ממד ההפתעה שלנו המאזינים מוגבל לתחכום ולא לפרצי רעיונות חדשים המזוהים בדרך כלל עם מוצרט. אשר על כן עבודת רביעיית הנגנים תובענית יותר והכל היה מדויק, נכון, בהיר ומעמיק. זאת למרות שהנגנים הופיעו בהרכב שונה - את מקומו של הוויולן הקבוע, עמיחי גרוס, מילא גיא בן ציוני. בן ציוני הוא ויולן מעולה בזכות עצמו, אבל בעל אישיות שונה. בהגדרה כוללנית ומסתכנת אומר שבן ציוני בולט בצד החשיבתי וגרוס בפן הרגשי. עניין אישי כמובן. אבל היחד של הרביעייה הדביק את כולם והביצוע כאמור היה מעולה.
 
היצירה האמצעית - רביעייה מוקדמת של מרק קופיטמן, רביעייה מס' 3 שהוא חיבר עוד לפני שהגיע לישראל. הצבעים של המוזיקה הסובייטית ניכרים בה, רמזים למוזיקה הקאמרית של שוסטקוביץ', מצד אחד מוטיבים עממיים וגם מוזיקה שיש בה גרעין יהודי אינה חסרה כאן. היצירה רוויה במעברים צורניים ותכניים מהירים ובהם העניק קופיטמן תפקיד מוביל, בולט, לוויולה ובן ציוני נטל את ההנהגה בהחלטיות באותם מקומות ביצירה. הארבעה התמודדו היטב עם הסגנון השונה ועם מרחב גוני הצליל המופקים בדרכים שונות, ומי שהיה זקוק להוכחה נוספת שביצוע טוב, ועדיף מצוין, הופך גם יצירה חדשנית ליצירה שמתקבלת היטב על כל אוזן, קיבל אותה.
 
את הקונצרט חתמה החמישייה בדו מז'ור ק' 515, אחת משתיים להרכב של שני כינורות, שתי ויולות וצ'לו של מוצרט. כמו הרביעייה בתחילת התכנית נחשבת היצירה למתעדת מצב רוח הפכפך. הרביעייה אוצרת טרגיות ויופי, וכאן בחמישייה אופטימיות מתוך תקופה קשה בחייו של מוצרט. אצל מוצרט האמירות המוחלטות הקושרות את מצבו הנפשי, החברתי, הכלכלי עם התוצר האמנותי, אינן תמיד עניין מוחלט או מובהק. היופי הנאצל והצרוף יכול לכאוב ובה במידה להיות בשורה או הבעת תקווה לעתיד שונה ואופטימי. עם האיכויות האלה השלימו חברי הרביעייה הירושלמית, עם הוויולנית שולי ווטרמן, התמודדות מוצלחת בקונצרט שניתן לכנותה עשייה למופת. ערב נפלא.
 
הקונצרט השמיני בסדרת מופת ב'. שבת, 19 ביוני 2010 במוזיאון תל-אביב לאמנות.