שיטות קלאסיות מאמא רוסיה

"אופנה", אמר לי פעם שלמה בר, איש "הברירה הטבעית", "באה מהמילה אופַן, גלגל. הכל חוזר על עצמו, אין אפשרות אחרת".  כך הופכים השוליים של היום לקלאסיקה של מחר, והקלאסיקה של מחר לחדשנות של היום. מילים אלה נכונות במיוחד כשמתייחסים לאג'נדה המזינה את פעילותו של תיאטרון "מיקרו", להקת תיאטרון קבועה הפעילה בירושלים כשש שנים, שבראשה עומדת הבמאית והמנהלת האמנותית אירינה גורליק, שייסדה את התיאטרון על פי קונספט של תיאטרון טהור, כלומר כזה ששם דגש על המשחק והבימוי, ללא שימוש באמנויות הווידאו ארט והמולטי מדיה בכללה שנוכחותם בולטת היום כמעט בכל ז'אנר אמנותי קיים.

את חזון האסכולה הקלאסית הביאה עמה גורליק מארץ מוצאה, רוסיה, שבה עבדה כדרמטורגית, בימאית ומורה למשחק הנשענת על שיטותיהם של ענקים כסטניסלבסקי ומאירהולד. בארץ הקימה סטודיו למשחק, בירושלים, שהפך לימים לבסיס להקת התיאטרון "מיקרו", שנוסדה באופן רשמי בשנת 2004. שילוב היסודות הקלאסיים מאמא רוסיה עם להקת שחקנים שחציים רוסים לשעבר וחציים ישראלים מבית יצק לתיאטרון גם פנים נוספות שמספקת התרבות הישראלית, מה שמוביל לשילוב מעניין וייחודי עליו חתום התיאטרון.

הקונספט של גורליק כולל דגש על קשר קרוב עם הקהל, כך שהתיאטרון פועל בעיקר באולמות קטנים המאפשרים התייחסות מקסימלית לשחקן ולמתרחש על הבמה ללא גירויים חיצוניים והסחות דעת אמנותיות, ובכל הנוגע למוזיקה מקפידים ב"מיקרו" על מוזיקה חיה המנוגנת על הבמה בכלים אמיתיים וללא פלייבקים. שוב, אותה חזרה אחורה לשורשים שמהווה, על רקע העשייה המוזיקלית של היום, סוג של חדשנות.

ויליאמס לארבע שחקניות

הרפרטואר של  אנשי "מיקרו" כולל הצגות כמו "שונאים. סיפור אהבה" מאת בשביס זינגר, ו"יוסף ואחיו" של תומאס מאן. בימים אלה עובדים ב"מיקרו" על מחזהו של טנסי ויליאמס, "יום ראשון נפלא ללב שבור" (שתעלה ב- 2 בספטמבר בתיאטרון "החאן", ביתו הירושלמי של התיאטרון שמתארח גם בתל-אביב, בתיאטרון "הקאמרי").

המחזה מביא את סיפורן של ארבע נשים הנפגשות בדירה קטנה, עובדות, מבשלות, רבות, מתעמלות, מרכלות ובודדות – ביחד.  גורליק מביימת את ההצגה ועל המוזיקה מופקד בוריס זימין, מנצח, מלחין ופסנתרן המשמש כמנהל המוזיקלי של התיאטרון בארבע השנים האחרונות (לצד עבודתו במחלקה המוזיקלית של תיאטרון "גשר" בעשור האחרון) ומי שעיצב מוזיקלית את ההצגות "אהבתו האחרונה של צ'כוב", "חכמי חלם", "רצח על שפת הים", "הזכות להיות אידיוט".

"זה מחזה לא כל כך מוכר של ויליאמס, מהאחרונים שלו", מספר זימין, "וזה מחזה מיוחד קצת כי הוא מיועד לארבע שחקניות, אין בכלל גברים על הבמה חוץ מהמוזיקאים, והנושא המרכזי הוא בדידות, מרד נגד החיים הלא כל כך מוצלחים וחלום על חיים טובים יותר".

 
בוריס זימן

הכל קורה בלייב

בעבודה לתיאטרון שמגדיר עצמו "טהור", יש בוודאי למוזיקה מקום אפילו עוד יותר משמעותי ככלי בימתי. איך זה משפיע על הקונספט המוזיקלי שאתה קובע להצגה?

"אני עדיין עובד על זה כרגע, כך שהקונספט הוא עדיין אנדר קונסטרקשן, אני עדיין מחפש, ואני הולך לכיוון של כלי מרכזי אחד שיהיה כנראה כינור, שיכול לדעתי להתאים את עצמו לנושא הזה של בדידות. קול בודד של כינור, מבודד, לא מבוסס על שום ליווי. אלה המחשבות שלי נכון להיום, אבל כאמור, זה עדיין בבנייה".

אתה משתמש לרוב ביצירות קיימות או מלחין הכל במיוחד להצגות?

"באופן כללי אני מעדיף כמה שפחות להשתמש ביצירות קיימות, במיוחד ביצירות מוכרות, כי זה דבר עדין  ולא פשוט לדעתי. זה כמו להשתמש במשהו שבנאדם אחר כבר עשה במקום ליצור משלך, ופשוט לקחת את מה שכבר קיים. באופן כללי אני מעדיף מוזיקה אורגינלית אבל לפעמים יש ציטוטים, אז זה לא חד משמעי. בהצגה הזו תהיה מוזיקה שאני אכתוב, את חלקה כבר כתבתי".

כתיבת מוזיקה להצגות היא הרי מקצוע בפני עצמו. איך נראה תהליך העבודה? עד כמה זה מתערבב עם עבודת הבימאית למשל?

"הבימאית אירינה מתחילה לעבוד על החלק האמנותי שלה עם השחקנים ואנחנו נמצאים בשיתוף פעולה מהיום הראשון שבו מתקבלת ההחלטה לקחת מחזה כזה או אחר. אנחנו משוחחים, מחפשים קונספט מוזיקלי, בונים משהו וכך מתחילה העבודה. לכתוב יצירות לוקח לפעמים יום או כמה שעות, ולפעמים שבועות או יותר, אבל תהליך העבודה הוא גם כל המחשבות שמסביבי, אז אפשר לומר שאנחנו מתחילים לעבוד ביחד ומתקדמים בשיתוף פעולה אל הפרמיירה.

"כתיבת מוזיקה לתיאטרון היא בהחלט מקצוע בפני עצמו, ולא רק בחלק של לכתוב מוזיקה. גם לבצע מוזיקה בתיאטרון דורש ידע מסוים. צריך לדעת כמה דברים גם על תיאטרון. מוזיקאי בתיאטרון הוא לא בנאדם ראשי, הוא לא במרכז. אנחנו כולנו בשילוב, כי תיאטרון זו אמנות שבנויה מכמה מרכיבים שאנחנו אחד מהם, והמרכזיים הם קודם כל השחקנים, אז חשוב שנתאים את עצמנו למה שקורה על הבמה ולאיך שהצגה ספציפית קורית היום.

"צריך להיות מוכנים לכל מיני הפתעות. היום למשל, השחקנית מסדרת איזה זר בתוך אגרטל במשך שלושים שניות, ואתמול היא עשתה את זה בחמש שניות, ולי יש נאמבר מוזיקלי שאני מנגן בו זמנית, אז צריך להתאים את עצמך לקצב של ההצגה. זה הכל קורה בלייב, ואנחנו כל יום משתנים. היום יש לי לחץ דם כזה ומחר יש לי כזה, אז היום אני לוקח משהו יותר מהר או יותר לאט, עושה אותו אחרת, גם השחקנים אותו דבר, ומזה בעצם נבנה שיתוף הפעולה הזה".

האג'נדה של תיאטרון "מיקרו" משפיעה עליך גם כיוצר המוזיקה?

"כמובן. קודם כל, אני ממש בעד הקונספט הזה של תיאטרון טהור, זו גם הייתה אחת הסיבות שהצטרפתי ל'מיקרו'. כמובן שזה משפיע כי אני גם מאוד בעד לעשות הכל לייב, שום דבר מוקלט, ללא פלייבקים, ביצוע חי. מבחינה קלאסית, אם מדברים על סגנונות, כשעובדים בתיאטרון צריך לדעת הכל, היום זה רוק, מחר זה ג'אז, מחרתיים מוזיקה קלאסית, הכל תלוי בצורך קונקרטית של הצגה קונקרטית".

ילדות בתיאטרון מוזיקלי

הסיפור האישי שלך גם הוא מעניין, כאדם שנולד בעצם לגורל פחות או יותר צפוי מראש, לא?

"אני באמת בא ממשפחה מוזיקלית, סבתא שלי פסנתרנית, שני ההורים שלי פסנתרנים, למדתי מוזיקה מגיל אפס. אף אחד לא השפיע עליי בכוונה ולא זרק אותי לזה, אבל כנראה שבאמת לא היה לי סיכוי לעשות משהו אחר... גם אבא שלי עבד בתיאטרון ולכן אני אומר שגדלתי מאחורי הקלעים. כל הילדות שלי עברה בתיאטרון מוזיקלי בעיר נובו סיביר שבה נולדתי.

"הגעתי לארץ בשנת 91 והתגלגלתי לתיאטרון ממש במקרה. כנראה שגם בזה אפשר למצוא משהו גורלי, אבל הרבה שנים לא היה לי שום קשר עם תיאטרון. למדתי ניצוח תזמורת, באקדמיה בירושלים ובווינה באוסטריה, וממש במקרה התקבלתי בשנת 2000 לתפקיד של עוזר מנצח בתיאטרון 'גשר' במחזמר 'השטן במוסקבה'. מאז הפכתי למוזיקאי בתיאטרון ועכשיו זוהי הדרך, דרך מאוד מעניינת של לעשות מוזיקה בתיאטרון דרמטי. אני עוסק בזה כבר עשר שנים, מתוכן ארבע שנים ב'מיקרו' בתור מנהל מוזיקלי. פה אני כבר עצמאי".

המקום שאתה בא ממנו מייצג תרבות מאוד שונה מהתרבות הישראלית. יש כאלה שמאפיינים את הרצינות התרבותית של הרוסים אל מול ניחוח של חלטוריזם ישראלי. איך זה נראה מהמבט שלך?

"אני חושב שזה אולי מוגזם קצת. יש חלטוריסטים ויש אמנים רציניים גם פה וגם שם, יש אנשים שמתייחסים לזה כמו לדבר הכי חשוב בחיים שלהם אז לא הייתי אומר ששם זה ככה ופה זה אחרת. יש ויש".

ובכל זאת, באילו הבדלים אתה נתקל כשאתה עובד מול אמנים ישראלים ואמנים יוצאי רוסיה?

"אני מרגיש אולי הבדל באסכולה, בהשכלה, אבל אנחנו גם ככה נמצאים בתוך כור היתוך אחד, אז לאט לאט הגבולות האלה נעלמים ובסך הכל השחקנים והמוזיקאים שעובדים ביחד מושפעים אחד מהשני".

איפה ניכרת אותה השפעה עליך?

"קשה לי להגדיר את זה במילים. אני חושב שזה יותר בתת מודע. מבחינה יותר טכנית מקצועית זה משפיע כמובן דרך סגנונות שונים ומוזיקה מזרחית. איכשהו, למרות שאני בא מרקע של קלאסי, קצת רוק וקצת ג'אז, יש גם השפעה של זה, בעדינות. אולי אפילו לא מרגישים את זה".

הצגת תיאטרון מיקרו "יום ראשון נפלא ללב שבור" תעלה החל מה- 2 בספטמבר 2010 בתיאטרון "החאן" בירושלים.