ילד הפלא הישראלי הראשון
 
לאחר חזרה עם התזמורת, כשהוא רוצה לתפוס עוד קצת שמש של אחה"צ, זו שהפגינה נוכחות מלאה על חוף הים של תל-אביב, עברי גיטליס, אושיה מוזיקלית בינלאומית, נראה בעיקר מוטרד מן המשט. הוא בכלל לא מבין איך הסתבכנו בפעם הראשונה ומה עכשיו ועוד עם הבן של קדאפי. "לא הצלחתי להירדם," הוא יספר בהמשך השיחה, המתנהלת בתערובת של הרבה עברית המתובלת באנגלית, בצרפתית. השפות שבתוכן הוא חי כבר שנים רבות כל כך.
 
 "חלמתי על שהות ממושכת עם סרקוזי, שאותו אני מכיר עוד הרבה לפני שהתמנה לעמוד בראש מפלגה... בילינו יחד 48 שעות ...אולי גם החלום הזה נולד מן החשש מן המשט". גיטליס שמתגורר באירופה כבר הרבה מאוד שנים, גאה בדרכון הישראלי, ולא חשב מעולם לקבל דרכון של מדינה אחרת למרות שהיה מקבלו בקלות "רק כאן שואלים אותי למה אין לי דרכון אחר, נוסף", הוא אומר ופניו משלימות בהבעתן את התמיהה של הישראלים...
 
גיטליס היה "ילד הפלא" הישראלי הראשון. "לא זוכר למה, אבל כבר כשהייתי בן חמש רציתי כינור וההורים קנו". כל זה התרחש באמצע שנות העשרים של המאה הקודמת, בחיפה, עיר קטנה בצפון המדינה. עברי, אז עדיין עם שם אחר יצחק-מאיר גיטליס, בן להורים שהגיעו בעלייה השלישית מרוסיה, מבקש לנגן בכינור. תוך זמן קצר הילד מתגלה ככישרון. הוא למד אצל מורה חיפנית, מירה בן עמי.
 
מי ששומע אותו הוא הכנר ברוניסלב הוברמן, המגיע לביקור בישראל (כעבור ארבע שנים ייסד הוברמן את התזמורת הפילהרמונית הישראלית). אימא גיטליס שומעת שהוברמן בארץ ויש לו יום פנוי מהופעות שהוא מבלה בים המלח. היא, המורה והילד בן העשר נוסעים לים המלח, נסיעה של הרבה שעות (השנה היא 1932). הוברמן מקשיב לנגינת הילד וממליץ להורים שהילד יגיע לצרפת וילמד שם. גם זה לא פשוט. להורים אין כסף. בסוף שחקני התיאטרון מקיימים ערב שבו כל ההכנסות מוקדשות לנסיעת ילד מחיפה לפריז ללימודים,  הילד מתקבל לקונסרבטואר הנודע ונעשה לתלמיד מצטיין. 
 
ומה על עניין שינוי השם? "זה סיפור די ידוע, בשנת 1940, הפלגנו (אמא ואני) בספינה האחרונה מצרפת הכבושה לאנגליה. שתי אניות, זו שלפנינו וזו שאחרינו, טובעו על ידי הגרמנים. אנחנו הצלחנו לחצות את התעלה. באנגליה הציעו לנו לשנות שמות, שלא יזהו את היותנו יהודים בשם בלבד. חשבתי על שֵם. השם הראשון היה "יאיר" על שם אחיה של פנינה זלצמן (הפסנתרנית), בסוף החלטתי על עברי שלא יאמר לגרמנים ולא לאחרים דבר ולי זה יהיה שם ישראלי-עברי מצוין. כך נפלה הבחירה".

עברי גיטליס, צילום: מירי שמיר

"קשה לדבר על אסכולות אמיתיות"
 
כשהוא מגיע לצרפת  הוא לומד אצל מורים שהם שמות ענק, קרל פלֶש, ז'ק תיבּוֹ, מורים שהם התגלמות המסורת. אני שואל את גיטליס, אשר לדידי לפחות הוא התגלמות המסורת הכנרית הגדולה, על המורים הגדולים על המסורות הגדולות - האיטלקית, הרוסית, הגרמנית
 
"זה מאוד משעשע אותי כאשר מקטלגים את הכנרים הגדולים לפי אסכולות" אומר גיטליס. "מי היה הכנר הגרמני  החשוב ביותר במאה ה-19?  יוזף יואכים, יהודי מהונגריה. ומה על האסכולה היהודית הרוסית, יאשה חפץ, אלמן, מילשטיין, מי הם היו כולם? תלמידיו של ליאופולד אַוּאֶר, עוד יהודי מהונגריה. זה כמובן מזכיר לי את הבדיחות על  היהודים ברוסיה של פעם? מה זה יהודי אחד?  אנרכיסט. שני יהודים? משחק שחמט. שלושה יהודים זו מפלגה וארבעה יהודים? רביעיית בודפשט (אחת מרביעיות כלי הקשת הנחשבות והנודעות ביותר באמצע המאה הקודמת). 
 
"אפילו אם ניקח דוגמה מן הפסנתר, מי היה הפסנתרן הטוב ביותר בנגינת דביסי, ולטר גיזקינג....אז קשה לדבר על אסכולות אמיתיות. אפשר לדבר על עשיית מוזיקה ועל הריגוש ועל ההתאהבות של הכנר במלחין. ברור שאני חייב לאהוב את מה שאני עושה. בלי זה אין סיכוי שהקהל יאהב את מה שאני אשמיע.
 
"ייתכן שהמושג שכולם היום מגלגלים בלשונם 'גלובליזציה' הוא המושג הרלוונטי לעשיית מוזיקה. המפגשים הם של איכות, של הבנה הדדית. גם פער גילים לא משמעותי כאשר מדברים על איכות. הנה לא מזמן פנה אלי כנר מוכר כאן היטב, ובקש שאנגן איתו בהופעה את הקונצ'רטו לשני כינורות של באך. הכנר הוא מקסים ונגרוב, שהפסיק לנגן מסיבות בריאותיות, עסק בעיקר בניצוח וכעת שב לנגן ומזמין דווקא אותי..."
 
ומה לגבי מלחינים?
 
"אני אוהב בטהובן ואת צ'ייקובסקי וגם את שומן ואת שוברט...."
 
אני מספר לגיטליס שאני זוכר נגינה נהדרת שלו כאן של הקונצ'רטו של ברטוק עם הפילהרמונית לפני כמעט שלושים שנה. "בוא אומר לך דבר אחד" הוא אומר, "אם אני לא אוהב מוזיקה או מלחין מסוים תהיה לי בעיה פיזית לנגן אותו. אבל אם אני לא אוהב אותו היום מחר זה אולי ישתנה.
 
"לפני זמן מה ראה אור דיסק שבו אני מנגן את עשרים וארבעה הקַפּריסים לכינור של פגניני. את היצירה הקלטתי לפני כשלושים שנה. אבל לאחר שהקשבתי לה פעם ועוד פעם, היו שם כמה קפריסים שלא נשמעו לי והחלטתי שלא יהיה דיסק, אז עוד היו תקליטים...לפני זמן מה הקשבתי לנגינה מחדש ונתתי לאחרים להקשיב ביניהם המנצח זובין מהטה והפסנתרנית מרתה ארגריך, המלחין מישל לגרנד והם כולם אמרו לי שהייתי צריך לאשר את הדפסת הדיסק.... חזרתי והקשבתי ודברים שנראו לי בעייתיים לפני שנים, נשמעו לפתע אחרת.
 
"אבל אם נשוב לרגע למלחינים, יאשה חפץ אמר פעם שהוא מאוד אוהב לנגן יצירות חדשות של מלחינים בני זמננו משתי סיבות. הראשונה היא שאחרי שהמלחין ישמע איך חפץ מנגן יצירה שלו, הוא לא יכתוב לו יותר וכן ככל שהוא ינגן יותר מוזיקה חדשה, ככה הוא יתבקש פחות לנגן את הקונצ'רטו של בטהובן".
 
הבנאליזיציה של הבינוניות
 
כשאתה מלמד בכיתות אמן למה אתה חותר?
 
"אני לא מנסה להוציא מתלמיד שאת מה שהוא לא יכול לתת. אני עוזר לו לגלות את מה שיש בו. מורה צריך להיות אמיץ דיו להיות הוא עצמו ורק אז הוא יוכל לסייע לתלמיד".
 
אתה מרוצה מרמת הכנרים היום?
 
"אני אחזיר אותך כאן לשאלה שהעלינו בתחילת השיחה. אתה דיברת על השמות הגדולים, על מה הם נתנו ואני קצת התחמקתי אבל הנה עכשיו, נדבר על הכנרים. האם יש כנרים גדולים מאוד כאלה שרצים אחריהם כמו אחרי כוכבי רוק? כבר לא כך כך.
 
כשהוברמן ניגן אנשים קנו כרטיסים חודשים מראש, או שישנו ליד הקופות. כנרים של היום, גם כשהם טובים, הם לא מן הסוג שיודע ליצור מחדש. למה זה קורה? זה בגלל הבאנליזציה של הבינוניות. הנחלת הבינוניות היא הבעיה. חיברתי לפני זמן לא רב מעין 'אני מאמין' ובין היתר אמרתי שם שמטעויות של אמנים כמו מריה קאלאס, פבלו קאזאלס, יאשה חפץ, אפשר ללמוד יותר מאשר מלימודים של אמנים, שגם אם הם רוצים להצטיין אין בהם כוח של יוצר. האמן צריך לשמור ולשמר את הזכות לשונות את הזכות לשגות ולבטח לא לחקות...  אם אני רואה שחורות בגלל המצב הזה... לא הכל שחור. יש דור חדש, גם באמנים הבאים מן המזרח אני רואה פוטנציאל לשינוי, מקור לכוח יצירה חדש".  
 
עברי גיטליס ינגן עם התזמורת הסימפונית ראשון לציון בניצוחו של דוד שטרן בימים רביעי וחמישי, 14, 15 ביולי 2010 ב-20:30 ובשבת ב-21:00 בהיכל התרבות ראשון לציון וביום ראשון, ה- 18 ביולי ב-20:00 במשכן לאמנויות הבמה בתל-אביב.