גרסת קברט חתרנית לכאורה ומבריקה לקלאסיקה של סופוקלס בתיאטרון הסימטה
מניפולציה מתוחכמת
תנו לי אדיפוס. זו הבקשה המלווה את מבקרי התיאטרון בכל פעם שהם נקראים לראות איזה ריי קוני למל קטן באולמות הפאר שלנו. תנו לי, בבקשה, רגע של קלאסיקה נושכת, שיש בה טרגדיה, הומור, אירוניה ואפילו מלודרמה. כזאת יוונית אמיתית, אם אפשר, ובעברית שאפשר להבין, רצוי. תנו לי את גזרות הגורל, את גילוי העריות, את המקור לכל תסביך. תנו לי אדיפוס, כי "אדיפוס המלך" של סופוקלס הוא בדיוק זה מה שאני מחכה לו. ולא רק פעם ביובל.
בתיאטרון הסימטה שמעו את תחינתי, אבל כמו שב"אסקוריאל" הנפלא הם יצרו גרסה מקורית, כך גם במקרה הזה. הבמאי עודד ליטמן והשחקן צבי סהר שכבר עשו לנו תרגיל חתרני מרתק עם "ריצ'ארד ה-3” של שקספיר בתמונע, שבו ליצור עיבוד בימתי מקורי משלהם למחזה של סופוקלס בתרגומו החי מאוד של אהרון שבתאי.
הפעם הם בחרו לעשות זאת כמופע "קברט ארסי ואפל" שבו שר הטקס הממזרי (צבי סהר) והעוזרת שלו (קארין מרום) העונה לקריאה "מותק", מגלמים כל מה שאפשר סביב דמות "הגיבור" הטרגי שלהם (נדב נייטס), ומסתייעים בשני נגנים (אבנר בן שך בקלידים ועידו אשר בתופים) וכדי לקבוע את הקצב של ההתקדמות של אדיפוס מאי ידיעה בעיניים פקוחות אל הכרה מלאה בעיניים מנוקרות.
ליטמן ביים את הקברט הזה כשהוא מיטיב להשתמש בעיצוב הבמה המיוחד של איה צייגר, שגם עיצבה את התלבושות המצוינות, בתאורה החדה שעיצב יאיר ורדי ועם המוזיקה בניהולו של ניצן שחר. אלה הפכו בבימוי המתוחכם לכלי המשחק המניפולטיבי של ה"מופע" שהמנחה (המתפקד כבמאי) ועוזרתו עושים לקהל ולאדיפוס גם יחד.
שניהם מגלמים גם את "פועלי הבמה" של ההצגה, וגם את כל הדמויות שדרכן יגיע אדיפוס את האמת. בכך, בגרסה האינטימית הזאת, ליטמן מצליח להשיג את האפקט המרשים של הבידוד הנורא של אדיפוס בצינוק האשמה שהוא מטיל עצמו לתוכו.
תיאטרון האבסורד הראשון
כי כן, במפתיע, מעבר לפעלולי במה מעודנים, מבעד לעיבוד ואף מעבר לשימוש בטקסט חוץ-סופוקלסי – כמו בפתיחה כשסהר משמיע קטע מפורסם של נסים אלוני על תיאטרון – ההצגה הזאת מעלה אל פני השטח הבימתי את גדולתו המופלאה של המקור, את השלמות המבנית והרעיונית שלו כמחזה הראשון במעלה בדרמה העולמית לדורותיה.
ברגעים רבים ליטמן וסהר מצליחים אפילו לחשוף את פן האבסורד הטמון עמוק מאוד בין השורות והאירועים של המחזה הזה, ואת האבסורד של צפייה סקרנית ומתוחה (אפילו מתענגת) בסיוט הידוע מראש של אדיפוס ובכל זאת יושב מסוקרן לראות איך הוא ייחשף. כך האבסורד הדרמטי של אדיפוס היודע לפחות את העובדה הראשונית שהוא הרג מישהו בדרך לתביי, אבל מתעלם מזה, כשם שהוא מפנה עורף לכל אזהרה מפני המשך התחקיר ותוצאותיו. כי התיאטרון, איך לומר, בכל זאת מתחשב בקהל, שהוא המקהלה האמיתית – גם אם אילמת - של הדרמה המתרחשת לפניו.
את ההישג של העיבוד והבימוי בסופו של דבר מעצבים שלושת שחקני ההצגה: נדב נייטס המרשים כאדיפוס, מעצב דמות גברית חזקה נשברת מבפנים, ברהיטות טקסטואלית, ובמיוחד בתמונות השיא המרגשות שלו, ללא מילים במעמקי הבמה וביציאתו משם מנוקר שתי עיניו.
צבי סהר המרתק כמנחה שספר התרגום של שבתאי בידיו, ובמיוחד כנביא תרזיאס, שולט בהצגה באישיותו הכובשת, בעיניו, בתנועת גופו ובעיצוב המיוחד של קולו, וקארין מרום כ"מותק" נענית לאתגר בשירה ובתנועה מסוגננים מאוד, והיא מרגשת כיוקסטה, הראשונה שמבינה את הסוד הנורא. לכל אחד מהם מגיע זר דפנה.
"הערב: אדיפוס" היא הצגה קטנה לכאורה, וגדולתה בכך שיוצריה מפנים זרקור מקורי אל המושלם במחזות, שממשיך לרגש כל פעם מחדש.
15/07/2010
:תאריך יצירה
|