פאר המוזיקה השחורה
 
אז מי מדבר על ביטולים? אתמול זאפה מנגן זאפה והלילה- מיסי אליוט - פאר המוזיקה השחורה, אמנית היפ הופ מס' 1 ודמות מיתולוגית בסגנון שלא מגיע אלינו כל יום.
 
הישראלים ככלל לא ממש מתים על מוזיקה שחורה. אמנם יש לנו מבצעים טובים: הדג נחש, פאנק'שטיין, התפוחים –ראפרים נהדרים בערבית ועוד, אבל זה לא בנפשנו. אולי המלודיה הישראלית היא אנטי גרוב. אצלנו קודם כל בא הטקסט, אחר כך הלחן ואחר כך הגרוב. כדי לחשוב אחרת צריך לשמוע היפ הופ מגיל אפס, אבל גיטריסט(ית)  בן(ת) 13 – כל  הסיכויים שיהיה מטליסט או רוקיסט או  ילמד ג'אז בתלמה ילין – ולא ינגן שחור. אבל מי שכן אוהב- לא יושב בשקט ומביע את רגשותיו בקפיצות ובנענועים.
 
לכן ההופעה הלילה הייתה הקוטב המנוגד  של הקונצרט של זאפה. שם העלו חמש  בנות שרקדו בצד הבמה . פה רקדו 3,000 הכי קרוב לבמה שאפשר ומיסי אליוט ירדה אלינו פעמיים. שם היה כדאי לשבת - ופה הייתה פינת  ישיבה ל-VIP בסוף האולם ומי שישב  שם לא יכול היה להרגיש כלום. ערב קודם זכתה להקת החימום "אטליז" להתעלמות קרה ואילו אמש "הדג נחש" זכו בסופו של דבר ליחס חם והוגן.
 
לקח לדג נחש קצת זמן לתפוס את הקהל בגרון. הקהל, עם רוב נשי מובהק לא כל כך רצה לשיר "מה שבא בא" ו" לא מספיק". אבל הדג נחש שהופיעו בהרכב מורחב של 9 נגנים (3 כלי נשיפה, 2 זמרים, גיטרה, בס, תופים, קלידים) תחת הסיסמה "היפ הופ ציוני" הבינו שזה עניין של זמן. "הנה אני בא" הגיע ו"כאפה מצלצלת" והם שכנעו את המעריצים להשתתף בצורה יותר פעילה ולשיר  את המלים.
 
סולו גיטרה יווני הפך לרגע את גני התערוכה לקיסריה בקיץ (לגני התערוכה ולמארגנים  מגיעות הרבה מחמאות על הסדר, על סאונד ותאורה מצוינים ועל מיזוג אוויר חזק  כמו של אוטובוס-גורמים  לא פשוטים לניהול  כשמדובר בשטח  המותאם  ל-6,000 איש, גם כשאינו מלא לחלוטין כמו הלילה),  אך סד הזמן  לא אפשר לדג נחש להגיע לשיאם. מי שראה את הנולד הבין שצריך לנצל את החימום כדי להיצמד לגדר הבמה לפני שיהיה מאוחר מדי ומיסי אליוט תיכנס. 


צילום: ערן מחלו 

מפלס אנרגיה גבוה

ואז הגיע הרגע שניתן לתארו באנגלית כ-"All Hell Broke Loose" .  לא ידענו מי הולך ללוות אותה. קודם נשמעו הבאסים המפורסמים שלה, באסים המסומפלים על ידי מאות מוזיקאים כל יום. על הבסים הופיע די ג'יי בעל חזות מפחידה כדי לבנות את הכניסה ואז הגיעה לבמה עגלה ועליה קוביות ענקיות שיצרו את המילה Missy. הקוביות סודרו בצורת ארון על ידי רקדנים שלבשו תלבושת של כוורנים או אמודאים.
 
מתוך הארון פרצה הדיווה במלוא משקלה והחלה לשאוג ולפזז ואליה הצטרפו כעשרה רקדנים ורקדניות, חלקם בסגנון ברייקדאנס. זהו רגע שאינו ניתן לתיאור. מיסי וחבריה זרקו נעלי התעמלות וכדורגל  לקהל. אני תפסתי כחצי שעה קודם מקום טוב ליד הגדר הימנית  ולו היה גובהי 6 מטר גם אני הייתי תופס נעל חתומה בידי מיסי.
 
הקול שלה צעיר ורענן, מתפרץ כמפל מים ולא נגמר. אחר כך הצטרפה אליה זמרת אורחת ("שמתי לב שקצת נעלמתי לאחרונה", ציטטה אירונית מצד מי שאין לה כל דרך להעלם מתשומת לב של קהל שקנה רק בארה"ב 7 מיליון אלבומים).
 
אחרי עוד קטע מבריק  אליוט ירדה לקהל, חזרה ואחרי שהפמליה בצעה אוסף להטוטים וקצבים כולל המשפט האלמותי Music Makes You Lose Control היא ביקשה מהקהל לפנות לה מסלול באמצע האולם. פשוט יותר היה לבנות במה מתפרצת  החודרת אל האולם אבל מיסי רצתה לעבור ממש בתוך האנשים ולשם כך הורידה את כל תכשיטיה ואביזריה והחליפה שוב תלבושת.
 
מפלס האנרגיה וההיסטריה הגיע לשיא וכל מה שקרה אחר כך נראה לי כשיר אחד ארוך, שבאמצעיתו ניתן לכל רקדן ורקדנית לבצע ריקוד סולו קטן שסופו הוקדש למוזיקאים שמתו בדרך –מטופאק שאקור עד מייקל ג'קסון.

 
 צילום: ערן מחלו

הבלתי אמצעיות שלה, הפמיליאריות עם הקהל השכיחה את העובדה שמדובר ביוצרת רצינית, מפיקה, כותבת מלים, יוצרת להיטי ענק שלא מתפשרת על תוכן ומסר. ההופעה נראתה קצרה, כי שעה ורבע עם מיסי אליוט עוברת כמסע ברכבת שדים-הרי רק עכשיו התחלנו ליהנות.  אבל האינטנסיביות שלה תישאר אתי ימים רבים. אחרי ההופעה חזרתי לראות קטעים ביו טיוב- זה לא זה. אחרי שראית את האוריגינל לא תסתפק ברפרודוקציה.

 
מיסי אליוט - Music Makes Me Lose Control,  15 ביולי 2010, גני התערוכה. מופע אורח: הדג נחש.